אין מה לעשות, אני מרגיש שאני חייב לענות לך
בגלל שאת כותבת כל כך ברצינות, ומשקיעה, אז באמת זה מחייב אותי להתייחס לדברייך (בשמחה, לא באונס), למרות שזה קצת מעייף. אבל הכנות שלך באמת נוגעת ללב.
אני רוצה להציע לך נקודת הסתכלות, ותראי מה את חושבת עליה.
אני אתייחס לציטטה הבאה שלך: "בכלל, דיבור כזה בין קרובים, חברים וכו' זה משהו שבחיים לא הייתי מתארת לעצמי שאפשרי בין אנשים בני תרבות. מה לעשות, לפחות מבחינה זו, אני תוצר הסביבה והתרבות שבה גדלתי ואיני יכולה או רוצה לתאר לעצמי איך אישה יכולה לחיות עם בעל שאומר לה דברים בזויים כאלה."
אני יכול להבין את זה. אני מכיר תרבויות כאלה, שבהן הס מלומר דברים קשים. כי אני בטוח שאת לא שונה מכל אדם אחר, וגם את, במיוחד בזוגיות, הרגשת מדי פעם דברים קשים. עד כאן נכון?
באמת, בחינוך מסוים אנחנו יכולים להיות עד כדי כך מאופקים, שגם תחת רגשות הכי קשים, לא נוציא מילה רעה מהפה, לא נרים יד, וגם לא קול.
אם, כמו שאת מעידה על עצמך, את שייכת לקבוצה הזאת, אני אציע לך את הרעיון שאולי זה בסדר, אבל (1) זה לא בהכרח הכי בריא בשבילך, בגלל דיכוי רגשות די קיצוני שנדרש לשם כך (2) לא כל מי שנוהג אחרת פסול. נהפוך הוא. זה סתם אנושי להתפרץ.
בקצה ההפוך, ידוע הסטראוטיפ של המשפחה האיטלקית, או יותר קרוב אלינו, המרוקאית (זה רק סטראוטיפ, כמובן. לא לקחת כעובדה). אבל אנחנו יודעים שבכל העדות והעמים יש מזג כזה, שמתפרץ בקלות. אז לפי דעתי, אלו שמתפרצים בקלות בדרך כלל גם לא אומרים דברים נוראיים.
המתפרצים דווקא שייכים לקבוצה של המתאפקים, שמחזיקים בבטן כעסים ועלבונות, מתאפקים ומתאפקים, עד שזה מתפרץ בדרך כלל עם המון כעס ואלימות. אלו לא בהכרח הבעלים המכים. סתם אנשים שמתאפקים ומתפרצים. (יש גם בעלים מכים, אבל אני מדבר על רוב האוכלוסיה, לא על הפסיכים למיניהם).
או, אם לקצר, בעיניי איפוק יתר הוא חיסרון גדול בהרבה משהוא יתרון.
ואני לא מכיר אנשים שלא נפגעים.
ואני גם חושב שמי שיפסול כל בן זוג שמתפרץ ואומר מדי פעם מילה לא יפה, ישאר לבד.
או, אם לקצר, הרף שאת מציבה לשיח זוגי - לדעתי לא ניתן לחיות בו.
זה מרגיש לי יותר (וזה רק ניחוש או השערה) שאת אולי נחשפת בעברך לאלימות, פיזית או מילולית, ולכן את מגיבה בתגובתיות גבוהה לעניין.
יש בזה משהו?
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
