בעקבות הזמן האבוד- שאלה ...

[sharonmx]

בעקבות הזמן האבוד- שאלה ...

אחרי הלידה (בעיקר לידה ראשונה), מה היה הדבר שהכי הופתעתן לגלות שהוא שונה, ושלא סיפרו לכן עליו? אני מתכוונת לדברים הקטנים שפתאום מצאתן את עצמכן שמות אליהן לב ואומרות: "ואללה, אף אחד לא אמר לי שזה יהיה ככה". למה אני שואלת? כי אני למשל, פתאום גיליתי שאני לא יותר אדון לזמן שלי, ושזמן זה לא זמן. לפני הלידה הייתי בנאדם דייקן יחסית, וידעתי לתכנן את הזמן שלי בצורה טובה. פתאום- לוקח שעות לצאת מהבית, התלות ברצונות של הגוזלית (אוכל/פיפי/קקי/שינה וכו'). אולי זה אידיוטי, והייתי צריכה לצפות אז זה, אבל אף אחת מהחברות שלי לא אמרה לי שזה ככה, ופתאום מאוד הופתעתי לגלות את עצמי בחוסר זמן תמידי. שלא תבינו לא נכון- רומי ילדה מתוקה ויש לי יחסית זמן פנוי במהלך היום, אבל פתאום אני רואה שלא נשאר לי זמן להמון דברים שקודם היו ברורים מאליהם. אני מוצאת את עצמי אומרת כל הזמן " לא הספקתי, לא היה לי זמן" מה אצלכן?

 

[She Dolphin]

גם אצלי זה ככה...

לא מסוגלת לצאת בזמן מהבית ולפעמים ממש מאחרת למקומות וגם אני הייתי פעם שיא הדייקנות שגם מתעצבנת מאוד כשמישהו אחר מאחר

. והגילוי הכי קשה: לא ישנים מספיק. מעולם לא חשבתי על המשמעות של חוסר שינה וההבנה שככה זה הולך להיות בשנים הקרובות גרמה לי לרגעים קשים, על סף דיכאון ממש. הרגשתי שאני מאבדת צלם אנוש

... וגם אובדן הספונטניות (ואחר כך מגלים אותה בחזרה בכל מיני סיטואציות אחרות כשהאפרוח מאלץ אותך לרקוד ולשיר ולעשות שטויות ברגעים ומקומות שבכלל לא תכננת

) והעלמותם של הקולנוע והספרות היפה מחיי התרבות שלי. נשאר רק אינטרנט ועיתוני סו"ש, וגם זה בקושי

....

 

[אמא של אריאל ומוריה]

גם לנו נעלמה הספונטניות

פעם היינו מחליטים שיוצאים לבלות בעשר בלילה, היום כבר צריכם לתכנן הכל מראש.

 

[niritcat]

השינוי בצורת גוף

אף פעם לא הייתי רזה, ולמרות ששמעתי שאומרים שעולים קצת במשקל אחרי הלידה, חשבתי לעצמי- "נו, מילא. הרי דוגמנית לא תיכננתי להיות". אבל קיבלתי שוק. לא הייתי מוכנה בכלל לשינוי - לא לריפוד החדש מסביב לאגן, בטן וירכיים, ולא למראה המזעזע של הקפל החדש של הבטן שלי. שום דבר פחות מניתוח לא יעזור לתקן את זה.

 

[ענתש]

שישי בצהרים, עייפות של אחרי ארוחה

טעימה, עיתונים על השולחן בסלון, שקט של שבת שנכנסת, העפעפיים צונחים ו- אי אפשר ללכת לישון !!! זה מה שהכי הפתיע אותי. (דבילי אך נכון) מי חושב על שישי בצהרים כשעושים ילד ? והאמת הפתעתי את עצמי בכישור שלא האמנתי שיש בי - היכולת להסתדר עם מעט שעות שינה. אני פשוט מתפקדת מדהים גם כשאני לא ישנה ובעיקר בהתחלה - לא השפיע עליי לישון שעתיים או שלוש או חמש בלילה, אני אחלה עם זה. לא האמנתי על עצמי...

 

[תמי29]

אולי זה נשמע מצחיק...

אצלי (לפני 14 שנה ) כשהתחתנתי יצאתי לחופש. כבת למשפחה ברוכה היו לי תפקידים רבים בבית ואחריות רבה. (גם רס"ר משמעת קשוחה).וכן אחים קטנים שאהבתי מאד לטפל בהם. כך שהחופש התחיל בחתונה כשילדתי היה זה כמו משחק בבובה יפה ואמיתית. רק היום כשאני בוגרת אני תופסת את עצמי אומרת אוהה!! כמה אחריות מונחת עלי

 

[hagitag]

אנחנו מצאנו פתרון לשישי שבת-

מתחלקים. אם אני מסתלבטת ביום שישי אז הוא ביום שבת. חובה. אחרת מאבדים את השפיות. אני מוכרחה למצוא לעצמי את הזמן לסטלבט הפרטי והקטן הזה... אז פשוט מתחלקים. השני לוקח את הפיצפונת לטיול או משחק איתה בחדר... כך גם עם שנת הבוקר של שישי ושבת. ומה השתנה אצלי שלא תארתי לעצמי? ה-כ-ל. נהייתי אדם אחר. אני כמעט לא מוצאת לעצמי זמן (עובדה שאני כמעט ולא פה, ואם כן אז רק לקריאה פאסיבית בחטף..) כמובן מלבד הזמן המדובר בשישבת. מתגעגעת? לא החלטתי סופית עדיין. הייתי רוצה לחזור לחיי החברה שהיו לי לפני, להצגות הופעות מסיבות סרטים (בקולנוע לשם שינוי) אבל כרגע הכל נראה קצת ריק וחסר תוכן אם אני לא איתה, יש לי מן צורך סוטה שכזה לשתף אותה בכל חויה שאני עוברת. (סתם לדוגמא אתמול בטקס יום הזיכרון...)

 

[גלשני]

אוחח ימי שישי של פעם.....

ארוחת צהריים מפנקת, מקלחת, כניסה למיטה עם שלל עיתוני השבת, סקס ולישון.... לא חשבתי עד כמה זה משמעותי עד שזה אבד לנו.... (לשחתי עכשו, אחרי שנה וחודש מצליחים מידי פעם לשקם חלקים מאותם ימי שישי של פעם

)

 

[מעיןבר]

אמנם סיפרו לי אבל

היה לי קשה מאוד להתרגל בהתחלה לאכול בנפרד. תקופה ארוכה אכלנו בתורות

מה שעשינו זה לדחות את ארוחת הערב (המשותפת היחידה שלנו) לשעות מאוחרות עד אחרי שהיא נרדמת. היום כשהיא כבר "גדולה" היא יושבת איתנו לאכול וזה הכי כיף - אנחנו באמת מרגישים משפחה.

 

[גורבי]

חוסר השינה המצטבר, יותר מכל דבר אחר

ידעתי ש"קמים בלילה", אבל לא היה לי מושג עד כמה זה משבש את כל הקצבים, הגופניים והנפשיים. בשבועות הראשונים אחרי הלידה פשוט לא הכרתי את עצמי. לא יכולתי לישון בלילה (גזים ורעב שלו) ולא הצלחתי לישון ביום (דאגות ופחדים שלי). בינתיים זה הסתדר קצת, בזכות המתיקות של שחר ושיטת ה"תורות". אבל הבעיה שלי עם השיטה הזאת היא שאמנם יש לכ"א זמן לעצמו, אבל צריך לעשות מאמצי-על כדי לפנות זמן ביחד. אני מקווה שזה משתפר עם הזמן.

 

[האמאשלאיתמר]

כמה נכון!

אני מרגישה בדיוק אותו דבר. איתמר בן חודש ולא ישן יותר משעה רצוף בלילה. כל פעם משהו אחר מציק לו. אני לא רואה בעיניים. מתי זה עובר?

 

[גורבי]

זה עובר , לאט לאט

תחזיקי מעמד

אצלנו זה פשוט השתפר בהדרגה, עד שבימים האחרונים (אני מקווה שמרפי מתכונן למנגל מחר, ולא קורא) הוא ישן 9-10 שעות רצוף בלילה. זה, כמובן, עד שיגיעו השיניים/אוזניים/שאר ירקות...

 

[ילדונט]

לא תאמינו, אבל אני לא מופתעת

אם כבר, אני מופתעת מזה שחשבתי שאני אפתע, אבל אני לא

 

[עמית@]

האמת? כלום.

הספונטניות מעולם לא היתה מהחביבות עלי, שנות הטיפולים גרמו לי לדמיין מאה פעם ביום "איך זה עם ילד" מה שמעולם לא יכלתי לשער הוא רק עומק האושר, על הקשיים ידעתי.

 

[עמית@]

האמת? כלום.

הספונטניות מעולם לא היתה מהחביבות עלי, שנות הטיפולים גרמו לי לדמיין מאה פעם ביום "איך זה עם ילד" מה שמעולם לא יכלתי לשער הוא רק עומק האושר, על הקשיים ידעתי.

 

[דפנה מי]

בעיקר הדאגה האינסופית

וזה שאני "נעלמתי" ו"הלכתי לאיבוד" כמעט לחלוטין והכל מוקדש לתינוקת-לדעת מה שלומה? איך ישנה? כמה אכלה? מתי עשתה? דברים שצריך לעשות......הכל סובב סביבה ואני והצרכים שלי כרגע בכלל לא בראש שלי-סדר החשיבה שלי השתנה לחלוטין.

 

[אביטלתל]

בעיקר הופתעתי מעצמי

מהסבלנות שלי כלפי איילה מהעובדה שגם ברגעים הכי קשים איתה לא יצאו העצבים שלי עליה (היה לילה אחד נורא בחודש הראשון, שבו מצאתי את עצמי בשש בבוקר בוכה יחד איתה בגלל שכמעט לא ישנתי בלילה) מהעובדה שההריון ובעיקר האמהות ריככו אותי - מי שמכיר אותי מלפני ההריון יכול אולי להעריך את השינוי אני יותר סבלנית כלפי אנשים שבער העלו לי את הסעיף מהעובדה שאני זקוקה עכשיו לחברת אנשים מבוגרים, בעוד שלפני הלידה הייתי מאושרת בחלקי לכל השינויים שאיילה בכניסה בחיי הייתי פחות או יותר מוכנה, או בהבנה שהחיים משתנים עכשיו לעולמים

 

[אפרת12]

בדיוק כמו אצלך

ז"א - לא הייתי יותר מידי דייקנית, ולא סיימתי מטלות תמיד בזמן ולא תמיד כל מה שתכננתי עשיתי. אבל אחרי שסיון נולד גיליתי שפשוט אין טעם לתכנן. זה היה אחרי שלקח לי 5 שעות להכין סלט. היום זה כבר הרבה יותר טוב, אבל עדין יש ימים שמתחרבשים לגמרי. ידעתי שענין הספונטניות בטל, שאני כבר לא אוכל פשוט לקום וללכת לאן שבא לי. ידעתי שהשינה כבר לא תהיה מה שהיתה. אבל לקטע הזה שהפקץ הקטן יכתיב לי לחלוטין את הזמן - לזה לא הייתי מוכנה.

 

[אדר שלי]

הופתעתי מעצמי../images/Emo141.gif

תמיד הייתי מסתכלת בפליאה על אמהות שרצו כבר שהילד שלהן יתעורר כדי שהן תוכלנה להיות אתו, איך יש להן סבלנות לזה? ולהנקות התכופות בלילה? ולצרחות של הגזים? איך אפשר? כמו כן חששתי שהתקופה שלאחר הלידה תהיה מאוד מאוד קשה והתכוננתי לכך (בפחד...), כי זה מה שכולם מסביבי אמרו לי, אבל, הפתעתי את עצמי, ובגדול! יש לי סבלנות עצומה לקטנצ'יק שלי, אני שמחה שהוא מתעורר, אני לא מתרגזת אם הוא מחליט פתאום לגדול ולדרוש ציצי כל שעה, גם בלילה והאמת, מה זה כיף לי בחופשת הלידה. אני זורמת לי עם הזמן שלו (ואף פעם לא הייתי טיפוס "זורם" עם זמנים) ונורא נחמד לי, אפילו בימים "קשים" שלו. ואת זה אף אחד לא סיפר לי!

 

[sipor]

תשובותיי..

דברים שלא סיפרו לי עליהם : האמת מי צריך לספר? גידלתי ממש את הילדים של אחותי.. בהבדל אחד מאוד מהותי.. בלילה הם ישנו אצל אמא שלהם ואני ישנתי שנת ישרים.. ופה מתחיל ההבדל לא ידעתי בחודש הראשון כמה קשה לא לישון לילות על לילות (בגלל הנקה כושלת) וכמה זה מוריד מהכח של התמודדות החיים.. אחרי שהוספנו תוספות וכאלה.. חזרתי לישון ואז באמת אין שום תלונות... הכל באמת ..טפו טפו טפו... מה שחסר לי- לישון מתי שבא לי.. לא מתי שהגברת רוצה לישון.. במיוחד שנת צהרים.. היות ובלילה ברור שהיא יושנת בזמן.. לעשן בסלון ! כן , לא לברוח החוצה באיזה שניה אפשרית ולחפש מקום לעשן כמו מסקנה.. טוב נו.. אני יודעת שזה לא בריא.. אבל זה אחד מהכיפים היחידים והלא בריאים שאני ממשיכה לעשות.. וזהו... כל השאר באמת הסתדרנו.. ההורים של בעלי באים לעשות בייבי סיטר לפחות פעם בחודש.. כך שסרטים , מסעדות ובילוי משותף עדין מתקיימים, אפילו אתמול יצאנו לבילוי של יום העצמאות וראינו הופעות.. אחר כך נסענו לראות את הדגל המרשים ליד חדרה ואחר כך נסענו למסעדה.. חזרנו ב- 2 לפנות בוקר.. ונתנו להורים של בעלי פס.. במהלך היום אני פשוט מעמיסה את הילדה על האוטו.. נוסעים.. על העגלה- מטיילים , הולכים לחברות.. בתי קפה כל מה שהיה.. מה שכן.. וזה נכון.. חסר זמן.. רק שבעלי חוזר הבייתה אני מוצאת זמן לסדר קצת את הבית.. ולהכניס איזה מכונה.. פתאום רואה שנגמר היום ולא עשיתי שום דבר לבית שלי.. רק הפכתי אותו.. טוב גם זה מאוד שטחי כי גם בזה אני לא יותר מדי מתעסקת.. בקיצור.. מה שבאמת חסר זה הספונטניות. האגואיסטיות(לעשות לעצמי ומתי שאני רוצה לדאוג לעצמי...לא במובנים השלילים של התופעה!) וגם זמן לאכול כמו בת אדם ולא איזה שטות שמצאתי במקרר כדי לשבוע או איזה שטות משמינה.. אלה ארוחות ביתיות כאלה שאני מצליחה להכין רק בסוף שבוע.. בכל מקרה.. בטח הכל ישתנה שאחזור לעבודה.. אז יהיה קשה פי מליונים. ארוך יצא לי.. באמת למה כתבתי כל כך הרבה. טוב שותקת!