בעקבות הזמן האבוד- שאלה ...

[מ ת י ל ד ה]

לא הכינו אותנו...

לפגיעה בזוגיות. את המשבר הזה, במהפך מזוג למשפחה, עם הצטרפות התינוקת (שהיתה מאד מאד רצויה) - אף אחד לא הזכיר. ואח"כ, כשנצלתי הזדמנות לשאול אל חברותיי האמהות (כולן ילדו לפני) - כולן פתאום שפכו את ליבן... רק עכשיו, לאחר כחצי שנה, העניינים מתחילים להסתדר. לזה, בעיקר, לא הייתי מוכנה.

 

[micpri]

לגמישות

לפני שהגר נולדה ידעתי בדיוק איך אגדל אותה והייתי מאוד החלטית לגבי הכל: חלוקת תפקידים בבית, עד מתי להשאר בבית, הנקה, שינה ועוד. עם הזמן גיליתי שלהגר אופי ורצונות משלה ואני לא בדיוק המחליטה העיקרית בבית. לקח לי קצת זמן להתרגל ולזרום.

 

[SIKU]

הלידה הראשונה היתה מזמן אבל

מה שאני הכי זוכרת זה גודל האחריות, לא הבכי לא חוסר השינה או איבוד הספונטניות אלא כובד האחריות שנפלה עלי מעתה ועד עולם.

 

[רחל של ענבל והתאומים]

אחרי לידה ראשונה

הפתיע אותי שלא התאהבתי מייד ובאופן טוטאלי בתינוקת. עכשיו ממרומי השנתיים וחצי שלה לא יכולה לדמיין יום אחד בלעדיה (ולצערי בילתי הרבה כאלה כשהייתי מאושפזת בשמירת הריון). זכורה לי תקופה קשה במיוחד בסוף חופשת הלידה (שהיתה 5 חודשים) שכבר רציתי מאד להתחיל לעבוד והרגשתי אשמה בטירוף. עם רועי וכפיר דווקא התאהבתי בהם מהר יותר וטוטאלי יותר ממה שציפיתי, לאור הנסיון הקודם. רחל

 

[Arfilit]

אחד משמח ואחד קשה

הקשה - דווקא ידעתי - אבל בראש ולא מהבטן - זה מוחלטותה של התלות. זה שבאמת שאי אפשר לעשות שום דבר שום דבר בלי לקחת אותה בחשבון - ובאופן משמעותי בחשבון. המשמח - כמות האנרגיה שיש בי והיכולת לי להכיל אותה ואת הצרכים שלה. העובדה שחלק עצום מהדברים אני עושה באהבה ובקלות יחסית, ומצליחה להתמודד עם הקשיים האובייקטיביים יחסית בחיוך (חוסר השינה, הדאגה כשהיא חולה, המחסור בזמן לעצמי, המחסור בזמן עם הגבר לבד וכו').