בעקבות קיטור בעל של

[yaelia]

בעקבות קיטור בעל של

אמא של איתן ולהב. אל תתנפלו עלי, אני באמת, באמת מעוניינת לדעת. כולן בפורום הזה נשמעות לי נשים אסרטיביות, דעתניות, אינטליגנטיות, שעובדות במקצועות שבהם הן צריכות ליזום ולעשות. בקיצור כולן פה שוות ביותר

ואני מתארת לי שגם הגברים שבחרתן לכן הם לא בדיוק תוצרים פרימיטיביים של חברה פטריאכלית. בקיצור - אני לא קונה את העניין הזה, של איך שחינכו אותנו - ככה אנחנו מעבירות מסר לבני זוג שלנו וחלילה בעתיד לילדינו. ואני שואלת ברצינות ואל תכעסו - לא יכול להיות שאנחנו לוקחות על עצמנו את התפקיד של 'המנהלת', ולא משתפות את בני הזוג שלנו אלא במידה מסוימת מחנכות גם אותם? אני רואה המון אצל חברות שלי שמראש מניחות שהן יודעות הרבה יותר טוב מהבן זוג מה צריך לעשות, מתי וכמה, וכך יוצא שלבן הזוג אין באמת זמן להשתפשף באבהות שלו ולהבין מי זה היצור הקטן הזה שכל כך זקוק לו. מה שאני שואלת בקיצור הוא האם המצב הזה שאתו אומרות שהגברים שלכן עוזרים לכן לגדל את התינוקי, הוא לא מצב שנוצר גם בעזרתכן. מצב שבו הגברים שלכן ממודרים מראש ממחלקת הבינה (בב' דגושה), ושההנחה היא שהם יכולים להיות רק מופעלים ולא חלילה ליזום או ללמוד בעצמם. אני שונאת להאציל סמכויות, אני חושבת שאנשים בוגרים צריכים לדעת לבד מה ומתי. ועוד יותר אני שונאת להפעיל (אולי כדאי ש... לא הגיע הזמן ש...). וכשאני מוצאת את עצמי עושה את זה, ואת ש. שוכח את היוזמה ואת המחשבה החופשית שלו, זה מעצבן אותי נורא. אצלנו באמת אין המון הפעלות יזומות, שנינו מגדלים את הלל, אין משהו שאני יודעת יותר טוב מש. הלל הוא הילד הראשון של שנינו, ומן הסתם שנינו לומדים את המטריה. לפעמים לש. יש דרכים מעולות איתו ולפעמים לי. כשאחד מאיתנו עייף ומרוט - זה ברור שהוא מעביר את המריטות הזאת להלל שנהיה עצבני גם. אי אפשר להתרעם על הבני זוג בלי לחשוב שאולי משהו כאן גם אנחנו עושות קצת עקום. ממש לא מתכוונת לפגוע באף אחת. אני באמת, באמת תוהה.

 

[cookie1]

למזלי אני נשואה לאחד שלא מחכה

שיחנכו אותו, והאמת שגם ממש אין לי עניין בתפקיד המחנכת. בשביל זה יש לו הורים... כמובן שיש עניינים שאנחנו חושבים בהם שונה, אבל אז אחנו לרב מדברים / מלבנים וכו' כדי להעביר מה דעתנו בנושא. כנ"ל לגבי חינוך של הילד. מכיוון שאני באמת נשואה לאדם אסרטיבי שיודע בדיוק מה הוא רוצה, אז גם לו יש דעות בנןשא הבית / ילדים ולפעמים זו דווקא אני ש"מתחנכת". לאחרונה אני דווקא חושבת הרבה על כך שהוא מאד שינה אותי וגרם לי להיות פחות "קשוחה" בעניין החינוכי. הכי חשוב זה לדבר ולעשות את זה רגועים , אחרי מחשבה על הדברים. מה שבהחלט נעשה מודגש יותר אחרי הלידה זו חלוקת התפקידים . מכיוון שלי יש משרה חלקית אני מבלה יותר עם יובל והוא מביא יותר כסף... (כמה שנים של טיפול פסיכולוגי איפשרו לי להיות בעמדת ה"לא מפרנסת" ולחיות עם זה בשלום

). אבל אם בחינוך עסקינן... לדעתי הבעל ממש לא אמור להיות האובייקט החינוכי שלנו, ואולי זה אפילו מעצבן אותם הגישה הזו ???

 

[עמית@]

כמעט אותו דבר.

רק שאני בשנה האחרונה הייתי מפרנסת יחידה הווא היה בבית עם תמר, הוא הרבה יותר מסך חלקי "התפקיד" שלו, ככה זה אבא, לא? כמובן שיש חיוקי דעות ובעיות וכעסים- אבל בגדול הני בהחלט לא במצב שבו אני צריכה ממנו "עזרה" או מרגישה לבד במערכה, למזלי אמא שלו עשתה עבודה טובה בעניין התפקידים בבית ומימושם.

 

[yaelia]

גם אנחנו ככה

מתחלקים בשעות העבודה כדי ששנינו נוכל להיות עם הללי. אני חושבת שזה בריא לשלושתינו.

 

[yaelia]

הלוואי ששלי היה מביא הרבה יותר כסף

ואז הייתי יכולה להיות פוסט-פמיניסטית, לגדל ירקות אורגניים בגינה ולאפות עוגיות קווקר

. מצד שני, גם אותי ש. ריכך מאוד. אני אדם הרבה יותר נעים לסביבה כיום מאשר לפניו. אני חושבת שיש הרבה מה ללמוד מהם.

 

[ילדונט]

האמת היא שאני איתך

לא כל כך ברורה לי החלוקה הזו, ודי הרבה זמן אחרי הלידה היה ברור לגמרי מי ההורה היותר מתפקד מבינינו (רמז - לא אני). אבל כן נראה לי שיש פה משהו שקשור להורים שלנו. אני ראיתי אצל ההורים שלי מודל חינוך מאד דומה לזה שלנו, מבחינת חלוקת התפקידים בבית. והאיש? אבא שלו היה בקבע ולא כל כך מילא תפקיד בבית עד גיל מאוחר, ולאיש יש ריאקציה (חוצמזה שהוא מושלם, כמובן

).

 

[yaelia]

הורים? אולי.

ההורים של ש. לא בדיוק שימשו מודל מלהיב לשיוויון ואולי בגלל זה הוא עשה את הכל להיות אנטיתזה. אני ספגתי דברים טובים אצל הורי, בעיקר אבא שלי שבא מעדה שבא כל זכר הוא מלך (בעיקר אם הוא בכור), וכשהיינו ילדים הוא זה שלקח והחזיר אותנו מהגן/בי"ס ונשאר איתנו כשהיינו חולים והגיש צהריים. זה בטח הכל. מה שבטוח, שאני מעדיפה את הורי כסבא וסבתא על ההורים של ש.

 

[בזזזזזזז]

מבחן התוצאה

נכון שאומרים שאו שתגידי לו מה לעשות או שתגידי איך לעשות אבל לא את שניהם יחד. אולי אני חולת שליטה, ואולי צריך להתחלק ולהאציל סמכויות ואולי בעולם מושלם גם הוא היה יודע לבד... אבל בעולם הזה שלנו אם אני לא אנהל - לא יהיה אוכל בבית ואנחנו נחכה עד שיהיה לו זמן, או שאני אעשה גם את זה כמו את כל יתר הדברים שצריך לעשות כדי שהבית יתפקד - או עד שאני אתמוטט או עד סוף כל הדורות, וכו וכו - ואם התוצאה היא מה שחשוב לי - אז אני לוקחת על עצמי את הגדרת שתלטנית כפייתית - העיקר שהדברים ילכו כמו שאני מסכיהמ - מה לעשות - ככה אני. וזה רק בגלל שהיום רבנו. בד"כ אני אחרת - אז סליחה- ואשלח את התגובה למרות שחשבתי למחוק אותה. בשביל השחרור.

 

[yaelia]

זה בסדר../images/Emo3.gif

בדיוק בשביל זה פתחתי את השרשור, להבין מה הקטע. ואם צריך להפעיל... אז כנראה שצריך להפעיל. מקווה שלפחות הוא עושה את הדברים כפי שצריך.

 

[lulyK]

לא צריך להפעיל, וזה מזל

כי אני גרועה בהפעלה והנעה של אנשים אחרים. כשכבר נוצר מצב שבו אני אחראית על מה שלדעתי אין סיבה שאהיה (דוגמא קטנה: י' אחראי על הכנת המרק/קציצות, אבל משום מה אני הייתי אחראית על להזכיר לו מתי צריך להכין) אני ממהרת להתנער מהאחריות הזו. חילוקי הדעות ביננו הם בדיוק כמו ב"איך היא עושה את זה" - כל אחד בטוח שהשני הוא החוליה החלשה ושבגלל תפקודו הלקוי הולכות לאיבוד שעות שינה יקרות מפז

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo13.gifמצחיק אותי איך קיטור שנכתב בשעת

כעס רגעי,שפך אור לא נכון על מה שקורה אצלי בבית.... בעלי הוא אבא נפלא ושותף מלא. במשך שנה וחצי אני פרנסתי והוא גידל את איתן נפלא! הוא עוזר בבית,ובדר"כ בסדר,יש לנו כמה נק' התעקשות קבועות וכשזה קורה,לפעמים אני הולכת לפרוק באזני חברה או על גבי הפורום. אני כן מרגישה שאני יודעת יותר בענייני גידול וחינוך,כי אני באתי מבית עם משפחה גדולה והורים שהם זוג עד היום,מה שאי אפשר להגיד על הצד שלו... אני מרגישה שאם אני חוויתי חינוך טוב והורות טובה,אני יכולה לנסות לשחזר אצל הילדים שלי.

 

[בימבילי]

לדעתי זה דווקא שפך אור חיובי על

מה שקורה בבית שלך! אם הבעיות שלכם מסתכמות בזוטות הקטנות האלו - אתם נשמעים לי מאוד מאושרים ומשפחה נהדרת ונורמלית.

 

[lulyK]

לא נראה לי שמישהי מאיתנו

מתיימרת להבין מה קורה אצל מישהי אחרת בבית על סמך קיטור אחד, או אפילו מאה קיטורים לצורך העניין....

 

[yaelia]

אני מקווה שברור לך במיליון אחוז

שלא אליך היתה הכוונה. את ובעלך עם שני ההריונות המטורפים מקבלים את אות ההורים המופתיים מראש [אייקון של שרביט].

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo9.gif

 

[בימבילי]

אני המנהלת ואני עושה את זה מצויין.

בפרטי היום יום אני בקיאה יותר ומאורגת יותר וגם חושבת על כל דבר הרבה יותר מבן זוגי. ולכן אני נותנת את הטון. אבל רק את הטון. כי את הקול האמיתי שנינו משמיעים והתברכתי בבן זוג שהוא איש משפחה למופת ואבא בחסד עליון.

 

[mummy]

בוודאי שכן. לא רק הם צריכים להשתנות

וכשאת כותבת תוצרים פרימיטיבים של חברה פטריארכלית - אל תשכחי שכולנו גדלנו בחברה כזו. גם הנשים. גם מי שהתברכה במודלים שיוויונים ומופלאים בבית הוריה, לא גדלה בואקום. ובחברה שלנו, האישה היא זו שמנהלת את הבית. במקרה הטוב היא רק מנהלת את הבית, ומפעילה את כל מי שעובד למען קיום משק בית תקין (עוזרת בית, גנן, שליח מהסופר, מהמכבסה, וכו'). ברוב המקרים היא עושה את הכל/הרוב בעצמה. וגם אם היא עובדת (מחוץ לבית, בקריירה. הרי בתוך הבית היא גם עובדת (קשה!!!), אבל לא מקבלת על זה כסף אז זה לא נחשב), היא זו שתהיה אחראית על הטיפול בכל מה שקשור לבית. סתם דוגמא אחת ממיליון - כמה מהנשים כאן שחיפשו מטפלת נתנו לבן זוג שלהן לנהל את התהליך? אני בטוחה שכולן - או הרוב - קיבלו את ההחלטה הסופית יחד עם בן הזוג, אבל מי עשה את הסינון הראשוני בטלפון? מי אסף את הטלפונים מלכתחילה? מי בררה אצל השכנות והחברות אם היא מכירה כזו? מי עשה את הראיונות? בכמה בתים נשמע המשפט "תלכי את לראות את המשפחתון ואם ימצא חן בעיניך נלך אח"כ ביחד"? אני יודעת שעד הלידה, חשבתי שמצאתי את התשובה, גיליתי את האור וזכיתי בפיס (למעשה כמו שכתבה כאן לוליק לא מזמן: לא זכיתי, בחרתי אותו מאוד בקפידה). הוא בישל, הוא סידר, הוא תיקשר עם העוזר בית (כמיטב האידיאלוגיה הפמיניסטית זה תמיד היה עוזרי בית, ולא עוזרות... סתם, זה היה ממש במקרה). בכלל, תמיד האמנתי שאצלנו הולכים לפי המומחיות, ולא לפי המיגדר - כלומר כל אחד עושה מה שהוא/היא טוב בו ולא מה שהוא צריך לעשות לפי חלוקת התפקידים המסורתית. לצערי, הלידה בהחלט היתה נקודת מפנה. וגם משבר בהקשר הזה. וכן, מאז יש הרבה יותר חיכוכים סביב השאלה הזו של איך עושים את הביחד הזה ביחד ולא כשמישהו אחד שמנהל(ת) והשני עוזר. אפשר בהחלט לקשר את זה לעניין האופי השונה שלנו: אצלי זה הצורך בשליטה, לדעת הכל, להבין לפני שאני בוחרת מה לעשות, להתלבט שוב ושוב ולקחת הכל נורא ברצינות. אצלו זה הידיעה שיש איתו מישהי כזו אז הוא יכול לסמוך עלי שאני כבר אאסוף את כל האינפורמציה וממילא לא יהיה לו מה להוסיף... ומכאן הדרך לתבנית שבה אני מחליטה/יודעת/אומרת מה לעשות והוא מבצע מאוד קצרה. אבל אני חושבת שזה מאוד נאיבי לחשוב שזה רק עניין של אופי. ושבכלל, האופי שלנו מתעצב באופן בלתי תלוי מכל ההתניות האלו שמסביב שמגדירות באופן בלתי ניתן לערעור מי עושה מה. וההגדרות האלו משפיעות גם עלינו, הנשים, וגם על בני הזוג שלנו. וברור שהדינמיקה של מה שקורה במפגש בינינו היא זו שתכריע בסוף, והדינמיקה הזו, כשמדובר בזוגות שמנסים להיות שיוויונים ומודעים לכך היא בהחלט דו כיוונית. ולכן בהחלט בהחלט בהחלט - אני יודעת שלי יש חלק מאוד גדול ביצירת מצבים שבסופם אני מתנפלת עליו בכעס. אבל החלק שלו גדול יותר

...

 

[lulyK]

בדיוק אתמול אמרה לי חברה עם

נסיון (ארבעה ילדים וגרוש אחד

), שהעובדה שאני לוקחת את האמהות בכזו טוטליות תהיה בסוף בעוכריי. זה דיכא אותי ליום שלם, ועוד אין לי מושג לאן אני לוקחת את האמירה הזו

 

[עמית@]

אמירה בעייתית.

אני בהחלט רואה את האמהות שלי כרגע כמשהו טוטאלי לחלוטין, אני אמא, עבדתי על זה קשה והייתי מוכנה בכ ליבי לזה שהחיים שלי עומדים להשתנות ללא הכר, זו המשימה שלי כרגע והמהות שלי כרגע, כי כך בחרתי ובשיא המודעות. אולי יש אנשים שלוקחים את זה יותר בקלות, אבל לדעתי לכל ילד מגיע להיות לזמן מה מרכז העולם והטוטאליות בחיי אמו ואביו.

 

[lulyK]

זה בדיוק מה שאמרתי לה.

תודה, חשוב לי לשמוע את זה מעוד אנשים