בקרת חירפון שלום

[נערת הפינה]

בקרת חירפון שלום

בזמן האחרון פיתחתי לעצמי תיאוריה שיש לי בראש בחלק שמודע לעצמי מעין מרכז בקרת חירפון. זאת אומרת שכל פעם שאני מרגישה שאני מאבדת את העשתונות, אני אנשה לשפר לעצמי את מצב הרוח, אני אלך למקלחת, לג`קוזי שבחדר כושר, למיטה, ואנסה להרגע. זה כולל גם מעין שכנוע עצמי שזה אוסידי, וזה משהו שאין לכולם. אז מה קורה שהחרדות מבוססות ואתה יודע שלא רק לך בתור סובל מהפרעה נפשית יש שאתן?! חשבתי ששבוע הבא אני אסע למרכז לפגישה שמאד הייתי רוצה להגיע אליה. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. אני לא יודעת איך להתנהג או להרגיש.

 

[קורווין]

נכון,

צריך ללמוד להבחין בין חרדות שנובעות מההפרעה, חרדות ``ריאליות`` וחרדות ``ריאליות`` שמועצמות בגלל ההפרעה. הרבה אנשים פוחדים להגיע לאיזור המרכז בימים אלו. הפחד, לדעתי, מועצם בגלל החשיפה המוגברת לחדשות, לאירועים, ולכל השאר. למעשה מתפתחת כאן, בלי קשר ל-OCD, מעין פוביה פשוטה (זה השם... לא שאני קורא לה פשוטה... פשוט תרגום של Simple fobia), מאיזור המרכז, פיגועים וכל מה שקשור לכך, כמו קניונים, דיסקוטקים, אוטובוסים וכו`. לא חידשתי לך כלום, אני יודע, רק הבעתי במילים את מה שכולנו יודעים... לפעמים זה מקל. הפתרון, כמו שאמרתי, הוא פשוט לתת לעצמך קצת זמן להתאבל, זה אנושי, גם לפחד זה אנושי, השאלה איפה עובר גבול הפחד. אפה מתחילה החרדה הלא ריאלית והמוגזמת. אסור לשכוח, נכון, המצב לא טוב, אבל אסור להפסיק לחיות בגלל זה!!! אנחנו צריכים לשמר את סגנון החיים שלנו, למרות הפחד, לסמוך על כוחות הביטחון ולהמשיך לחיות את חיינו תוך נקיטת אמצעי זהירות מתבקשים... הכוונה לכל מה שהטלוויזיה והרדיו אומרים לנו. מעבר לזה, המצב לא בשליטתינו וחשוב להכיר בזה... אפשר להסתגר בבית ולהפסיק לחיות, ואפשר להמשיך לחיות כמו עד היום!!! לפחות כמעט... וזה מה שאני עומד לעשות. נחמה אמיתית אין לי. רק עצה זו... המצב יכול להיות יותר טוב, אבל זו לא סיבה להפסיק לחיות!!!

 

[גיל.]

ועוד משהו...

יש משפט שמתאים מאוד לסיטואציה הנוכחית, אף על פי שלא לכך התכוון המשורר... ``פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם וממשיך ללכת...``. אז נכון, קמנו בבוקר, הרגשנו שוב, כמה שעם כל השוני בינינו, אנחנו עדיין עם אחד ולא יעזור כלום... ועכשיו נשאר רק להמשיך וללכת... בהצלחה לכולנו. גיל - מנהל פורום להרגיש טוב.

 

[נערת הפינה]

כמובן שאתה צודק

אם כי בתור אחת עם אוסידי השיפוט שלי לגבי חומרה של איומים ממשים נפגעה, ואני לא יודעת איזו חשיבות לשייך לה כשאני מנסה להכניס לעצמי קצת הגיון לחיים.

 

[קורווין]

נכון, בזה אין ספק שיש לנו ליקוי קל

קשה לנו להבין איפה אנחנו מאוימים באמת ואיפה אנחנו רק מייחסים איום לדבר ניטרלי. הרבה מחקרים מוכיחים שאנחנו מייחסים לאירועים ניטרלים אופי מאיים. לשם כך, הפתרון הוא ללכת לטיפול... (א, ב, ג, והמבינה תבין...). הטיפול, ובעיקר חלקו הקוגניטיבי, מסייעים לנו להבין מתי איום הוא ממשי ומתי הוא לא. בינתיים, נסי להתייעץ עם מישהו שאת יכולה לסמוך עליו. מישהו שלא סובל מהפרעת חרדה ויוכל לתת לך שיפוט ממשי והגיוני של הדברים. אני למשל, מייעץ לך לא להפסיק את שיגרת החיים שלך...