תמי קורקין
New member
בקשר לילדים עבריינים../images/Emo150.gif
לצערי אין פרמטרים מדוייקים שעל פיהם אפשר לדעת מי מילדינו יצא עבריין, זה קשור בכל כך הרבה דברים..החל במצוקה (כלכלית, רגשית, השרדותית), עבור באישיות רופסת (ניגרר, מושפע..) וכלה במודלים לחיקוי-סביבה עבריינית.. זה יכול להיות הכל ביחד או שילוב של מספר גורמים. בשום אופן זה לא קשור לקריירה של אמא!! זה כן קשור במערכת היחסים המשפחתית, כמה היא פתוחה ומכילה, הגבולות המותרים בה וחוויית החיים שלה. אי אפשר לשמור את הילדים מתחת לסינר לעולם, לדעתי גם אין שום טעם בכך, כי בהמשך זה סתם מכביד עלינו כהורים ומקשה על ילדינו את החיים. אי אפשר למנוע החשפות של הילדים לעולם.. הם צופים בטלויזיה, הם מטיילים ברחוב, הם נמצאים במסגרות "חינוכיות" בלעדינו, הם מבקרים בבתי חברים.. אין לנו סיכוי לשלוט בעולמם, גם אם ננסה נחשב לקרציות מהסוג הפחות אהוב. אני דווקא בעד כן לאפשר לילדים להחשף (כמובן לא בכל גיל לכל דבר..) העניין הוא להתבונן ולהקשיב לתגובות שלהם. של הילדים עצמם. ואז לבדוק בינינו לבין עצמינו מה הקנינו להם במהלך השנים, האם עשינו עבודה טובה, או אולי משהו חסר. אף פעם לא מאוחר ללמד ולהקנות ערכים והתייחסויות. בגדול, יש לנו מדינה אלימה מאד. האוירה הכללית עצבנית וחסרת סבלנות, גם בבית הכי שאנטי גדלים ילדים שבאיזשהוא שלב ייחשפו ל"חוץ". אז כהורה אני לוקחת אחריות על התנהלות ילדי בחיים על ידי כך שבבית מדברים על ה-כ-ל. החל מנשיקה צרפתית (מושג נרכש מה"חוץ"), עבור דרך מכות ואלימות ב"חוץ" ועד נרקומנים וזונות (שוב, מילים שמגיעות מן ה"חוץ") כדאי שהילדים ימצאו מענה לכל השאלות שעולות במוחם הקודח בבית, ואז הם יצאו ל"חוץ" עם תשובות ברורות והתייחסות כזאת או אחרת. והרי לכם "שליטה" מניפולטיבית של אמא חרדה שילדיה פשוט מספרים ומשתפים, ואף שלעיתים אני בעבודה, הטלפון זמין להם ולשטף סיפוריהם וחוויותיהם. ואני מקשיבה, בג"כ מתמוגגת אבל לעיתים בהחלט בוחנת אפשרויות גישה ביחד איתם. ובעצם מה שאני משתדלת ללמד אותם זה שהם לא צריכים שום חיזוקים מן ה"חוץ" לא במילים אלא בעצם החיזוק שבהכלה, בהקשבה ובכיוון.
לצערי אין פרמטרים מדוייקים שעל פיהם אפשר לדעת מי מילדינו יצא עבריין, זה קשור בכל כך הרבה דברים..החל במצוקה (כלכלית, רגשית, השרדותית), עבור באישיות רופסת (ניגרר, מושפע..) וכלה במודלים לחיקוי-סביבה עבריינית.. זה יכול להיות הכל ביחד או שילוב של מספר גורמים. בשום אופן זה לא קשור לקריירה של אמא!! זה כן קשור במערכת היחסים המשפחתית, כמה היא פתוחה ומכילה, הגבולות המותרים בה וחוויית החיים שלה. אי אפשר לשמור את הילדים מתחת לסינר לעולם, לדעתי גם אין שום טעם בכך, כי בהמשך זה סתם מכביד עלינו כהורים ומקשה על ילדינו את החיים. אי אפשר למנוע החשפות של הילדים לעולם.. הם צופים בטלויזיה, הם מטיילים ברחוב, הם נמצאים במסגרות "חינוכיות" בלעדינו, הם מבקרים בבתי חברים.. אין לנו סיכוי לשלוט בעולמם, גם אם ננסה נחשב לקרציות מהסוג הפחות אהוב. אני דווקא בעד כן לאפשר לילדים להחשף (כמובן לא בכל גיל לכל דבר..) העניין הוא להתבונן ולהקשיב לתגובות שלהם. של הילדים עצמם. ואז לבדוק בינינו לבין עצמינו מה הקנינו להם במהלך השנים, האם עשינו עבודה טובה, או אולי משהו חסר. אף פעם לא מאוחר ללמד ולהקנות ערכים והתייחסויות. בגדול, יש לנו מדינה אלימה מאד. האוירה הכללית עצבנית וחסרת סבלנות, גם בבית הכי שאנטי גדלים ילדים שבאיזשהוא שלב ייחשפו ל"חוץ". אז כהורה אני לוקחת אחריות על התנהלות ילדי בחיים על ידי כך שבבית מדברים על ה-כ-ל. החל מנשיקה צרפתית (מושג נרכש מה"חוץ"), עבור דרך מכות ואלימות ב"חוץ" ועד נרקומנים וזונות (שוב, מילים שמגיעות מן ה"חוץ") כדאי שהילדים ימצאו מענה לכל השאלות שעולות במוחם הקודח בבית, ואז הם יצאו ל"חוץ" עם תשובות ברורות והתייחסות כזאת או אחרת. והרי לכם "שליטה" מניפולטיבית של אמא חרדה שילדיה פשוט מספרים ומשתפים, ואף שלעיתים אני בעבודה, הטלפון זמין להם ולשטף סיפוריהם וחוויותיהם. ואני מקשיבה, בג"כ מתמוגגת אבל לעיתים בהחלט בוחנת אפשרויות גישה ביחד איתם. ובעצם מה שאני משתדלת ללמד אותם זה שהם לא צריכים שום חיזוקים מן ה"חוץ" לא במילים אלא בעצם החיזוק שבהכלה, בהקשבה ובכיוון.