הלוואי והיית צודק... המצב הפוך!!!
לצערי, מה-12 ק"ג שהשלתי כבר החזרתי 5-6.
את הפעילות הספורטיבית שהתחלתי כל כך יפה, לא הצלחתי לתחזק בגלל הקיץ המעצבן והלח בצורה שאין לתאר. אני כבר לא מצליח לצאת 3 פעמים בשבוע לריצה. בכלל, במוצ"ש האחרון רצתי לראשונה לאחר 11 ימי שביתה טוטאלית עקב עיסוקים אחרים (ועצלות, יש לציין). כשכבר יצאתי במוצ"ש (בחצות, כי ניסיתי לדחות את זה עוד ועוד) החזקתי מעמד 5 ק"מ. איפה ה-10 ק"מ הקבועים שהיו לי? שלא לדבר על השיא של ה-14 ק"מ.
 
אז זהו. הייתי במעין מרה שחורה בימים האחרונים עקב אי המסוגלות שלי להזיז ת'ישבן. היום קמתי עם החלטה שזה נגמר. אני רוצה לחזור למסלול.
 
אגב, את בדיקת ה-A1C שהייתי אמור לבצע בתחילת יולי פספסתי. בתת-מודע זה כנראה היה בכוונה כי אני יודע בדיוק מה היתה התוצאה (לא 5.5 כמו הקודמת). ביקשתי מהרופא הפניה חדשה וקיבלתי. לא, עדיין לא ביצעתי גם את זאת.
 
מסקנה: החיים הם כמו הבורסה. או כמו שדוד המלך אומר בתהילים "כל גליך ומשבריך עלי עברו". עד אתמול הייתי שרוי בדכאון בגלל המשבר(ים) שעובר(ים) עלי. אבל הבוקר קמתי עם התובנה שאם החיים היו קו רציף, זה סימן שהיינו מתים. אז אני היום מחובר יותר לעצמי. מקבל את עצמי יותר. מבין שזה גל שמגיע וצריך לעבור אותו. אפשר להכנס למרה שחורה ולהתנגד לו ולהישבר. ואפשר לקחת אויר מלוא הריאות, לצלול מתחת לגל ולתת לו לעבור. אז יאללה, נהנתי מקצת אוכל שאסור לי. עכשיו די. חוזרים למסלול. הילדים חוזרים לבית הספר והפיצות תחזור להיות פחות שכיחה בבית. והחורף אוטוטו מגיע וזה הזמן הכי טוב בשבילי לסתום את הפה. מסתפק בתה ו/מרק ונהנה מלראות את הקילוגרמים יורדים.
 
אה כן, ויש אמירה כזו שאני פשוט שונא! "תחשוב טוב - יהיה טוב". התשובה שלי בדרך כלל היא - זיבי! אין דבר כזה. אבל היום החלטתי לחשוב טוב. אם יהיה טוב? זה תלוי בעיקר בי.
 
להשתמע!
