ברשותכם, סתם רוצה לשתף
למי שלא מכיר, אני חן, בת 20, גרה באילת, התגייסתי בגיוס פברואר 10, שירתתי בחיל האוויר בתור כלבנית והשתחררתי ביום חמישי אז רק רציתי לסכם את השירות שלי מההתחלה עד הסוף. אני אנסה לכתוב על כל הרגעים החשובים והמשמעותיים שהיו לי אז הכל התחיל בחופשת פסח של כיתה י"ב כשהלכתי לצו ראשון ולא היה לי כזה ברור שאני הולכת לקבל פטור ושיש דבר כזה "התנדבות" רציתי בסיס סגור ולא הפריע לי שיהיה גם רחוק מהבית ועדיף שלא יהיה פקידות נכנסתי לרופאה והבאתי לה כל מיני מסמכים רפואיים אבל לא חשבתי שכל זה יפטור אותי משירות כי אני מבחינתי מתפקדת כרגיל לגמרי ואין לי אפילו תרופות קבועות או משהו. אחרי כמה בדיקות בקלסר סעיפים ופטורים שלה היא אמרה לי שיש לי פטור. לא ידעתי מה עושים עכשיו, ישבתי מולה בשתיקה מביכה לכמה דקות. "אז מה עושים עכשיו אם לא עושים צבא?" אחר כך הלכתי למד"נית בבית הספר וספרתי לה והיא סיפרה לי על תהליך ההתנדבות. עשיתי מה שצריך, היה תהליך טיפה ארוך אבל לא מייאש ומטרטר במיוחד. כשבועיים לפני יום הגיוס המש"קית מתנדבים של חיל האוויר התקשרה אליי ודיברה איתי, אמרתי לה שאני רוצה להיות כלבנית והיא שלחה אותי לראיון עם מ.גף כ"א בבסיס שנמצא במרחק של כ-שעתיים וחצי נסיעה מהבית שלי. נסעתי, הוא היה נורא נחמד, הוא הראה לי עוד תפקידים שלא עניינו אותי כ"כ וחזרתי הביתה לאחר מכן דיברתי עם המש"קית מתנדבים ואמרתי לה שהבסיס נחמד והכל ואני אשמח לשרת שם בתפקיד שאני רוצה. היא אמרה שאין בעיה. לאחר שבועיים הגיע יום הגיוס, נסעתי עד הבקו"ם עברתי את השרשרת חיול שבסופו אמרו לנו שבבה"ד 7 אין מספיק מקום לכולנו (120 חיילים) אז חצי יעשו טירונות וחצי לא, אני הייתי מהחצי שלא. אחרי שקיבלתי את הצו התייצבות מהימ"מ התייצבתי בבסיס באיחור של אלף שנות אור, מתה מעייפות. אמרו לי שאני לא יכולה לשרת ככלבנית והציעו לי 3 תפקידים שלא התעניינתי בהם ואמרו לי להחליט בין שלושתם עד מחר. בחרתי להיות פקידה במרפאה מחוסר ברירה ואז הגיע השוק [שוק מס' 1]והבכי. לא ידעתי מה אני עושה שם ועוד בתפקיד שאני בכלל לא רוצה. ובכלל, להכנס ישר לסדיר זה שוק. דיברתי עם המש"קית מתנדבים ואמרתי לה שלא טוב לי ושאני לא רוצה להיות שם ושהתפקיד הזה משעמם אותי (רק הבהרה קטנה, אין לי בעיה עם פקידות ואני בכלל לא מזלזלת בתפקיד, אני פשוט ממש לא יכולה לשבת כל היום לטלפון ולמיין מסמכים, זה מתיש אותי יותר מעבודה פיזית מאומצת [הייתי מגיעה למצב שבבית לא עניתי לטלפונים ושבטעות אבא שלי התקשר לנייד שלי ועניתי לו "מרפאה שלום מדברת חן"]) היא אמרה לי שאפשר להגיש טופס 55 (טופס שינוי שיבוץ) רק אחרי 3 חודשים, אני לא הייתי מוכנה לקבל את זה והלכתי למש"קית ת"ש (אחרי שבוע בבסיס) ואמרתי לה שאני רוצה להגיש טופס 55. עשיתי מה שצריך, כתבתי מכתב ומכאן זאת עבודה של המש"קית ת"ש להעביר את זה לגורמים הנכונים. (אני ממליצה בחום לנג'ס למש"קית ת"ש אם רואים שדברים לא מתקדמים) אחרי ניג'וסים רבים התחילו לי כאבי ראש מוזרים בטירוף שלא פסקו והרופאים לו ידעו להגיד לי מה הם. הייתי חודש בגימלים בבית כי באמת לא יכולתי לתפקד כשחזרתי מהגימלים הודיעו לי שיש לי ראיון בקריה עם המש"קית מתנדבים ולאחר שבוע כבר עברתי לסיפוח של חודש בבסיס במרכז הארץ (נסיעה של 6 שעות טובות) בתפקיד שאני רוצה. הגעתי לבסיס וגיליתי שבניגוד לבסיס הקודם שהאוטובוס אליו עוצר ממש ליד הש.ג בבסיס הזה האוטובוס עוצר בצומת ומשם תופסים טרמפים (מאוד מסויימים) לבסיס וגם כדי לצאת מהבסיס. [שוק מס' 2] הגעתי לכלביה שם וקיבלו אותי מאוד יפה והיה לי טוב (בכל זאת, התפקיד שרציתי עם אנשים טובים) אחרי שבוע של סיפוח, הגיע יום חמישי ושחררו אותי הביתה מוקדם כי אני גרה רחוק והכל היה מקסים. אבל היה נורא קשה לי לתפוס טרמפ למחוץ לבסיס ויצאתי מהבסיס עצמו דיי מאוחר. יצאתי מהבסיס והגעתי לתחנת אוטובוס לבאר שבע, הייתי לבד, הכל נחמד. אחרי כמה זמן שאני יושבת ומחכה לאוטובוס עובר רכב צבאי עם שני קצינים ומציע לי טרמפ לב"ש. היו נורא נחמדים ואחרי כ-10 דקות נסיעה הם הסבירו לי שעליתי על רכב "חטופים" (שכידוע זה 21 מחבוש) [שוק מס' 3] הם דיברו עם המפקד שלי ואיכשהו יצאתי מזה בשלום ולא קיבלתי שום דבר. הורידו אותי באמצע הדרך ואז המשכתי הביתה. במהלך הסיפוח הייתה לי תקופה של שבוע בערך שפשוט בכיתי ובכיתי בלי הפסקה ובלי סיבה כל הזמן היה לי טוב, באמת שהיה לי טוב אבל לא ידעתי למה אני בוכה. כשהגעתי הביתה אחרי שבוע של בכי הייתי פורחת ואלרגית ופשוט זוועות. אחרי חודש של סיפוח החלטתי שאני נשארת בבסיס הזה והוצבתי שם. המפקד הודיע לי שאני הולכת לסגור שבת [שוק מס 4'], בתפקיד הקודם עשיתי חמשושים, לא ידעתי מה זה שבת בבסיס. ושזה יהיה חצאים (שבת כן שבת לא) [שוק מס' 5] עם הזמן באמת גיליתי שזה לא נורא ושזה גורם לך להעריך את הבית בטירוף וחוץ מזה הזמן עובר בטיל ככה ושבת בבסיס זה סבבה לגמרי. עם הזמן ועם השבתות כמובן שהשבתות נפלו על חגים [שוק מס' 6] שאני לא אהיה בחג בבית? עשיתי את העבודה בכלביה כמו כולם והכל למדתי מהחבר'ה המקסימים שם אבל זה לא מספיק ולא נחשב אם לא עשיתי קורס כלבנות (שיש כמה סוגים, אני יכולה לפרט למי שמתעניין). בערך בנובמבר או דצמבר היה אמור להפתח קורס ואני הייתי מיועדת לצאת אליו כמובן. הקורס היה אמור להפתח ביום ראשון, יום חמישי קודם לכן ארזתי את הדברים שלי והלכתי הביתה מאושרת ומרוגשת. ביום חמישי לפני היציאה הביתה המפקד שלי אמר שיש כמה בעיות אבל הוא יפתור אותן ויעדכן. ביום שישי בצהריים התקשרתי למפקד שלי לברר מה קורה (כי אין לי שום צו ביד) והופתעתי לקבל את הבשורה שאני לא יוצאת לקורס [שוק מס' 7] המשכתי לתפקד כרגיל בלי קורס. אחרי כמה חודשים ב-1.3 אחרי שנה שאני בצבא יצא קורס ואני בפנים... הרגשה כ"כ כייפית שסוף סוף הגעתי למה שחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן הגעתי לבסיס בו מתקיים הקורס, לאט לאט הגיעו כולם, צעירים רובם, אתמול סיימו טירונות (ברצינות) ואני עם הכי הרבה פז"ם (בצבא ובמקצוע) כולם שאלו אותי מיליון שאלות ואני עניתי בסבלנות והכי טוב שאני יכולה כי אני מתה על המקצוע הזה. אמרתי להם שקודם כל נורא חשוב לאהוב כלבים אחרת זה באמת לא שווה. באותו יום הגיעו כמעט 20 איש, בסוף נפתח קורס של 7 אנשים. קורס מצומצם באיכותי! יום למחרת, הקורס התחיל רשמית - דיסטנס, זמנים, שעת ט"ש וכו' [שוק מס' 8] אחרי שנה בצבא פעם ראשונה שלי, באמת שלא ידעתי איך לאכול את זה. אבל באמת שקורס זאת חוויה מדהימה. חוץ מזה שהקורס הזה ספציפית הוא מעניין וכייפי היו לי מפקדים מדהימיםםםםם זה היה קורס של חודש וחצי שלא רציתי שיגמר. הכל היה כל כך כיף השילוב של הכל בקורס. באמת כיף. אני באמת ממליצה לכל מי שיש קורס למקצוע שהוא הולך להיות בו שיצא לקורס, זאת באמת חוויה. מי שאומר שהידע נרכש עם הזמן ותוך כדי ניסיון - זה נכון. באמת שידעתי את רוב החומר הלימודי בקורס עוד קודם, כי היה לי וותק קודם בכלביה ולמדתי תוך כדי עבודה. אבל קורס זאת באמת חוויה אמיתית יום לפני הטקס סיום הייתה שבירת דיסטנס כמובן ואז אמרו לנו מי מצטיין ומי מופת ואני קיבלתי מופת [שוק מס' 9] סיימתי את הקורס באפריל ואז נשארו לי רק 10 חודשים אחרי שהשנה הראשונה עברה בשיא המהירות השנה השניה פשוט זחלה בשבילי. ככל שהזמן עובר החבר'ה שהייתי איתם רוב השירות שלי משתחררים ואני נשארת כמעט לבד מה שגורם לזמן לעבור עוד יותר לאט ואני אף פעם לא הייתי מאלה שסופרים כי אני ידעתי שזה לא יתרום לכלום.
למי שלא מכיר, אני חן, בת 20, גרה באילת, התגייסתי בגיוס פברואר 10, שירתתי בחיל האוויר בתור כלבנית והשתחררתי ביום חמישי אז רק רציתי לסכם את השירות שלי מההתחלה עד הסוף. אני אנסה לכתוב על כל הרגעים החשובים והמשמעותיים שהיו לי אז הכל התחיל בחופשת פסח של כיתה י"ב כשהלכתי לצו ראשון ולא היה לי כזה ברור שאני הולכת לקבל פטור ושיש דבר כזה "התנדבות" רציתי בסיס סגור ולא הפריע לי שיהיה גם רחוק מהבית ועדיף שלא יהיה פקידות נכנסתי לרופאה והבאתי לה כל מיני מסמכים רפואיים אבל לא חשבתי שכל זה יפטור אותי משירות כי אני מבחינתי מתפקדת כרגיל לגמרי ואין לי אפילו תרופות קבועות או משהו. אחרי כמה בדיקות בקלסר סעיפים ופטורים שלה היא אמרה לי שיש לי פטור. לא ידעתי מה עושים עכשיו, ישבתי מולה בשתיקה מביכה לכמה דקות. "אז מה עושים עכשיו אם לא עושים צבא?" אחר כך הלכתי למד"נית בבית הספר וספרתי לה והיא סיפרה לי על תהליך ההתנדבות. עשיתי מה שצריך, היה תהליך טיפה ארוך אבל לא מייאש ומטרטר במיוחד. כשבועיים לפני יום הגיוס המש"קית מתנדבים של חיל האוויר התקשרה אליי ודיברה איתי, אמרתי לה שאני רוצה להיות כלבנית והיא שלחה אותי לראיון עם מ.גף כ"א בבסיס שנמצא במרחק של כ-שעתיים וחצי נסיעה מהבית שלי. נסעתי, הוא היה נורא נחמד, הוא הראה לי עוד תפקידים שלא עניינו אותי כ"כ וחזרתי הביתה לאחר מכן דיברתי עם המש"קית מתנדבים ואמרתי לה שהבסיס נחמד והכל ואני אשמח לשרת שם בתפקיד שאני רוצה. היא אמרה שאין בעיה. לאחר שבועיים הגיע יום הגיוס, נסעתי עד הבקו"ם עברתי את השרשרת חיול שבסופו אמרו לנו שבבה"ד 7 אין מספיק מקום לכולנו (120 חיילים) אז חצי יעשו טירונות וחצי לא, אני הייתי מהחצי שלא. אחרי שקיבלתי את הצו התייצבות מהימ"מ התייצבתי בבסיס באיחור של אלף שנות אור, מתה מעייפות. אמרו לי שאני לא יכולה לשרת ככלבנית והציעו לי 3 תפקידים שלא התעניינתי בהם ואמרו לי להחליט בין שלושתם עד מחר. בחרתי להיות פקידה במרפאה מחוסר ברירה ואז הגיע השוק [שוק מס' 1]והבכי. לא ידעתי מה אני עושה שם ועוד בתפקיד שאני בכלל לא רוצה. ובכלל, להכנס ישר לסדיר זה שוק. דיברתי עם המש"קית מתנדבים ואמרתי לה שלא טוב לי ושאני לא רוצה להיות שם ושהתפקיד הזה משעמם אותי (רק הבהרה קטנה, אין לי בעיה עם פקידות ואני בכלל לא מזלזלת בתפקיד, אני פשוט ממש לא יכולה לשבת כל היום לטלפון ולמיין מסמכים, זה מתיש אותי יותר מעבודה פיזית מאומצת [הייתי מגיעה למצב שבבית לא עניתי לטלפונים ושבטעות אבא שלי התקשר לנייד שלי ועניתי לו "מרפאה שלום מדברת חן"]) היא אמרה לי שאפשר להגיש טופס 55 (טופס שינוי שיבוץ) רק אחרי 3 חודשים, אני לא הייתי מוכנה לקבל את זה והלכתי למש"קית ת"ש (אחרי שבוע בבסיס) ואמרתי לה שאני רוצה להגיש טופס 55. עשיתי מה שצריך, כתבתי מכתב ומכאן זאת עבודה של המש"קית ת"ש להעביר את זה לגורמים הנכונים. (אני ממליצה בחום לנג'ס למש"קית ת"ש אם רואים שדברים לא מתקדמים) אחרי ניג'וסים רבים התחילו לי כאבי ראש מוזרים בטירוף שלא פסקו והרופאים לו ידעו להגיד לי מה הם. הייתי חודש בגימלים בבית כי באמת לא יכולתי לתפקד כשחזרתי מהגימלים הודיעו לי שיש לי ראיון בקריה עם המש"קית מתנדבים ולאחר שבוע כבר עברתי לסיפוח של חודש בבסיס במרכז הארץ (נסיעה של 6 שעות טובות) בתפקיד שאני רוצה. הגעתי לבסיס וגיליתי שבניגוד לבסיס הקודם שהאוטובוס אליו עוצר ממש ליד הש.ג בבסיס הזה האוטובוס עוצר בצומת ומשם תופסים טרמפים (מאוד מסויימים) לבסיס וגם כדי לצאת מהבסיס. [שוק מס' 2] הגעתי לכלביה שם וקיבלו אותי מאוד יפה והיה לי טוב (בכל זאת, התפקיד שרציתי עם אנשים טובים) אחרי שבוע של סיפוח, הגיע יום חמישי ושחררו אותי הביתה מוקדם כי אני גרה רחוק והכל היה מקסים. אבל היה נורא קשה לי לתפוס טרמפ למחוץ לבסיס ויצאתי מהבסיס עצמו דיי מאוחר. יצאתי מהבסיס והגעתי לתחנת אוטובוס לבאר שבע, הייתי לבד, הכל נחמד. אחרי כמה זמן שאני יושבת ומחכה לאוטובוס עובר רכב צבאי עם שני קצינים ומציע לי טרמפ לב"ש. היו נורא נחמדים ואחרי כ-10 דקות נסיעה הם הסבירו לי שעליתי על רכב "חטופים" (שכידוע זה 21 מחבוש) [שוק מס' 3] הם דיברו עם המפקד שלי ואיכשהו יצאתי מזה בשלום ולא קיבלתי שום דבר. הורידו אותי באמצע הדרך ואז המשכתי הביתה. במהלך הסיפוח הייתה לי תקופה של שבוע בערך שפשוט בכיתי ובכיתי בלי הפסקה ובלי סיבה כל הזמן היה לי טוב, באמת שהיה לי טוב אבל לא ידעתי למה אני בוכה. כשהגעתי הביתה אחרי שבוע של בכי הייתי פורחת ואלרגית ופשוט זוועות. אחרי חודש של סיפוח החלטתי שאני נשארת בבסיס הזה והוצבתי שם. המפקד הודיע לי שאני הולכת לסגור שבת [שוק מס 4'], בתפקיד הקודם עשיתי חמשושים, לא ידעתי מה זה שבת בבסיס. ושזה יהיה חצאים (שבת כן שבת לא) [שוק מס' 5] עם הזמן באמת גיליתי שזה לא נורא ושזה גורם לך להעריך את הבית בטירוף וחוץ מזה הזמן עובר בטיל ככה ושבת בבסיס זה סבבה לגמרי. עם הזמן ועם השבתות כמובן שהשבתות נפלו על חגים [שוק מס' 6] שאני לא אהיה בחג בבית? עשיתי את העבודה בכלביה כמו כולם והכל למדתי מהחבר'ה המקסימים שם אבל זה לא מספיק ולא נחשב אם לא עשיתי קורס כלבנות (שיש כמה סוגים, אני יכולה לפרט למי שמתעניין). בערך בנובמבר או דצמבר היה אמור להפתח קורס ואני הייתי מיועדת לצאת אליו כמובן. הקורס היה אמור להפתח ביום ראשון, יום חמישי קודם לכן ארזתי את הדברים שלי והלכתי הביתה מאושרת ומרוגשת. ביום חמישי לפני היציאה הביתה המפקד שלי אמר שיש כמה בעיות אבל הוא יפתור אותן ויעדכן. ביום שישי בצהריים התקשרתי למפקד שלי לברר מה קורה (כי אין לי שום צו ביד) והופתעתי לקבל את הבשורה שאני לא יוצאת לקורס [שוק מס' 7] המשכתי לתפקד כרגיל בלי קורס. אחרי כמה חודשים ב-1.3 אחרי שנה שאני בצבא יצא קורס ואני בפנים... הרגשה כ"כ כייפית שסוף סוף הגעתי למה שחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן הגעתי לבסיס בו מתקיים הקורס, לאט לאט הגיעו כולם, צעירים רובם, אתמול סיימו טירונות (ברצינות) ואני עם הכי הרבה פז"ם (בצבא ובמקצוע) כולם שאלו אותי מיליון שאלות ואני עניתי בסבלנות והכי טוב שאני יכולה כי אני מתה על המקצוע הזה. אמרתי להם שקודם כל נורא חשוב לאהוב כלבים אחרת זה באמת לא שווה. באותו יום הגיעו כמעט 20 איש, בסוף נפתח קורס של 7 אנשים. קורס מצומצם באיכותי! יום למחרת, הקורס התחיל רשמית - דיסטנס, זמנים, שעת ט"ש וכו' [שוק מס' 8] אחרי שנה בצבא פעם ראשונה שלי, באמת שלא ידעתי איך לאכול את זה. אבל באמת שקורס זאת חוויה מדהימה. חוץ מזה שהקורס הזה ספציפית הוא מעניין וכייפי היו לי מפקדים מדהימיםםםםם זה היה קורס של חודש וחצי שלא רציתי שיגמר. הכל היה כל כך כיף השילוב של הכל בקורס. באמת כיף. אני באמת ממליצה לכל מי שיש קורס למקצוע שהוא הולך להיות בו שיצא לקורס, זאת באמת חוויה. מי שאומר שהידע נרכש עם הזמן ותוך כדי ניסיון - זה נכון. באמת שידעתי את רוב החומר הלימודי בקורס עוד קודם, כי היה לי וותק קודם בכלביה ולמדתי תוך כדי עבודה. אבל קורס זאת באמת חוויה אמיתית יום לפני הטקס סיום הייתה שבירת דיסטנס כמובן ואז אמרו לנו מי מצטיין ומי מופת ואני קיבלתי מופת [שוק מס' 9] סיימתי את הקורס באפריל ואז נשארו לי רק 10 חודשים אחרי שהשנה הראשונה עברה בשיא המהירות השנה השניה פשוט זחלה בשבילי. ככל שהזמן עובר החבר'ה שהייתי איתם רוב השירות שלי משתחררים ואני נשארת כמעט לבד מה שגורם לזמן לעבור עוד יותר לאט ואני אף פעם לא הייתי מאלה שסופרים כי אני ידעתי שזה לא יתרום לכלום.
נ.ב אני מת להתגייס כבר! ולצאת לקורס כל שהוא 
