בשביל מה אני צריכה את זה../images/Emo35.gif(ארוך)
זו הכותרת שמצאתי לקיטור אני מצטערת על היעדר התגובות שלי - אני בתקופה לא טובה, או יותר נכון - אבא שלי, והחיים די סובבים סביב זה. מצבו הגופני והמנטלי הידרדר מאוד בשבועות האחרונים, והצלחנו לשכנע את אמא שלי להביא עובד ל-24 שעות ביממה, כי היא פשוט לא יכולה לטפל בו לבד יותר. כואב לראות את המצב שלו וכואב מאוד לראת איך הוא מתיחס לאמא שלי, תחת האיצטלה של מחלה ואי-צלילות. ביום חמישי העובד הגיע ועשה רושם שמסתדרים מצוין. ביום חמישי בלילה שוב אמא שלי החליטה לקחת אותו לבי"ח והם כולם נסעו, וביום שישי בבוקר העובד יצא לחופשת סוף השבוע. הוא אמר שיחזור ביום ראשון, אבל לבסוף אחרי שאבי שוחרר בשישי בצהרים הוחלט שיחזור אתמול בערב. אחותי נשארה לעזור עד אתמול בצהרים ועברה חוויות קשות, לא מאחלת לאף אחד. אחי הגיע בצהרים ונשאר עד לערב. התכוונתי להתקשר לוודא שהבנאדם אכן חוזר אבל הייתי ממוטטת בעצמי וזה פשוט גלש לי. בסביבות אחת בלילה התעוררתי עם גלי כאב בבטן, ובסביבות רבע לשלוש התחלתי לחשוב שאולי אלו צירים ולא קלקול קיבה. קמתי והתחלתי להסתובב אבל זה לא עבר. התחלתי לתזמן והבנתי שאלו מחזורים פחות או יותר סדירים. באיזשהו שלב הערתי את אורי, והחלטנו שאני אקח מונית ואסע לקפלן. לקיצור התהליך - לא, אין לי צירים (לפחות זה), אבל הכאבים ממשיכים ואני ממוטטת. אורי לקח את סיון למשפחתון תוך בכי קורע לב גם פה (פרידה ממני) וגם במשפחתון (פרידה ממנו) וחזר לפה לקחת את האוטו של העבודה. בינתיים הצלחתי לנמנם בין גלי הכאב ולמרות שבונים לנו ליד ה
ואז שמעתי את אורי מדבר עם מישהו והבנתי שמשהו עם האוטו לא בסדר. ואז היה טלפון ואמא שלי הודיעה לי שהעובד לא חזר והיא לא תופסת אותו. לא אמרתי לה כלום על איך שאני מרגישה, והיא גם ביקשה שלא אגיד כלום לאחותי כי יש לה ישיבה דחופה בעבודה שהיא כבר דחתה פעם אחת כדי לעזור להורים. אז ככה אני מנסה לטפל בענין. ואז התקשרתי לאורי (שכבר לא היה פה) לשאול מה שוב קרה לאוטו (שבשבוע שעבר העו לו בעיות התנעה וטופל) והסתבר שהיתה לו פה תאונה קטנה ליד הבית. לא הבנתי אם זו אשמתו או לא, אבל אני מרגישה אשמה כי בגללי הוא קם כבר בארבע ומשהו בבוקר ולמרות שהוא טוען שהוא לא עייף אני בטוחה שהוא לא לגמרי מאופס. ואפילו אין לי צירים. זהו. סיימתי לשפוך. כמו שכתבתי בכותרת - אני ממש-ממש לא צריכה את זה. לא מתאים לי עכשיו
זו הכותרת שמצאתי לקיטור אני מצטערת על היעדר התגובות שלי - אני בתקופה לא טובה, או יותר נכון - אבא שלי, והחיים די סובבים סביב זה. מצבו הגופני והמנטלי הידרדר מאוד בשבועות האחרונים, והצלחנו לשכנע את אמא שלי להביא עובד ל-24 שעות ביממה, כי היא פשוט לא יכולה לטפל בו לבד יותר. כואב לראות את המצב שלו וכואב מאוד לראת איך הוא מתיחס לאמא שלי, תחת האיצטלה של מחלה ואי-צלילות. ביום חמישי העובד הגיע ועשה רושם שמסתדרים מצוין. ביום חמישי בלילה שוב אמא שלי החליטה לקחת אותו לבי"ח והם כולם נסעו, וביום שישי בבוקר העובד יצא לחופשת סוף השבוע. הוא אמר שיחזור ביום ראשון, אבל לבסוף אחרי שאבי שוחרר בשישי בצהרים הוחלט שיחזור אתמול בערב. אחותי נשארה לעזור עד אתמול בצהרים ועברה חוויות קשות, לא מאחלת לאף אחד. אחי הגיע בצהרים ונשאר עד לערב. התכוונתי להתקשר לוודא שהבנאדם אכן חוזר אבל הייתי ממוטטת בעצמי וזה פשוט גלש לי. בסביבות אחת בלילה התעוררתי עם גלי כאב בבטן, ובסביבות רבע לשלוש התחלתי לחשוב שאולי אלו צירים ולא קלקול קיבה. קמתי והתחלתי להסתובב אבל זה לא עבר. התחלתי לתזמן והבנתי שאלו מחזורים פחות או יותר סדירים. באיזשהו שלב הערתי את אורי, והחלטנו שאני אקח מונית ואסע לקפלן. לקיצור התהליך - לא, אין לי צירים (לפחות זה), אבל הכאבים ממשיכים ואני ממוטטת. אורי לקח את סיון למשפחתון תוך בכי קורע לב גם פה (פרידה ממני) וגם במשפחתון (פרידה ממנו) וחזר לפה לקחת את האוטו של העבודה. בינתיים הצלחתי לנמנם בין גלי הכאב ולמרות שבונים לנו ליד ה
