כן, שנים רבות הייתי עני, ואפילו מאוד
כשהייתי ילד, לי ולאחי היה זוג סנדלים אחד שנעלנו לבית ספר לסרוגין.
כילד מעולם לא קבלתי מההורים כסף ללכת להצגה או סרט. פעם ראשונה שהלכתי לסרט זה היה בגיל אני חושב 10, אחרי שבחופש מכרתי אסקימו לימון בכניסה לקולנוע ובכסף קניתי כרטיס ב-2.5 גרוש ויצאתי מהסרט מסוחרר לגמרי.
עד הגיל הזה גם מעולם לא ידעתי מה זה שוקולד, ואת המפגש עם השוקולד אני הולך לספר בספר החדש על יבנאל.
הייתי מהלך בגופיה ומכנסי חקי קצרים, לבית ספר הייתי לבוש בחולצה חקי, ו-"חגיגי" זה היה להחליף את החולצה ללבנה שהיתה לי רק אחת שכבר היו בה כתמים כמו חלודה מרוב יושן. אבל הבגדים שלי תמיד היו מגוהצים ולא קרועים, אפילו שהיו מטולאים. וכמובן שהבגדים עברו מילד לילד ובחורף קנו נעליים בכמה מספרים יותר גדולי כדי שיתאימו לעוד שנתייים ואחר כך חותכים את החרטום כדי למשוך עוד שנה.....
מי שהיו להם כסף , בהפסקת 10 ניגשו לצרכניה וקנו לעצמם לחמניה ושמנת (אני לא זוכר אם אי פעם בימי כילד טעמתי שמנת, מכסימום לבן עם סוכר) בארוחת בוקר אחי ואני חלקנו בלבן אחד ביצה אחת ועגבניה אחת עם 3-4 זיתים ופרוסה לחם (ובצבא זה מה שקיבלנו לארוחת בוקר ולנו זה היה ארוחה רגילה עם הרבה תה ולחם שחור עם מרגרינה). ידענו שזה המצב ולכן הבאנו מהבית כריך שבפנים היתה רק מרגרינה להפסקת 10.
אמי היתה טבחית מעולה והיתה מצליחה משום דבר לבשל תבשילים, כשהיא לומדת מהבדואיות של "קוסקוס טבעון" מטבעון איך להשתמש בעשבים וצמחים שונים, ואני אכלתי קציצות חובייזה שילדים לא שמעו בכלל על דבר כזה. וכל זה היא עשתה על "פתיליה" מעשנת כאשר בחצר מרעיש הפרימוס מתחת לדוד הכביסה.
תמיד שתינו רק מים ורק פעם בשנה בלילה הסדר קיבלנו כוסית של יין לבן כשקצת גדלנו.
כשהתגוררנו ביבנאל מצבנו לא היה שונה, והמתקנו את התה בחורף בדבלים מהתאנה, ולעיתים אכלנו בשטח דומים וסבר'ס ועד היום אני מראה לנכדים כל מיני עשבים שאפשר לאכול, וגם שם חיינו פשוט לגמרי ושם קרה לי המקרה שנתקלתי לראשונה בחיי בשוקולד .
פעם בשנה אכלנו מצויין, בשבועות זהו חג האיכרים ונהגו לחגוג אותו כדבעי ב-"בית העם".
היו שם פירות וירקות בשפע עצום, וכל סוגי הבשרים שאפשר להעלות על הדמיון ושם הכרנו גם את ה-"תסס" שהיא סודה עם תרכיז בטעם תות שבקיוסקים קראו לו "גזוז".
אבל אנחנו לא התלוננו לאף אחד ולא קיטרנו שאנחנו "מסכנים". היינו גאים במי שאנחנו וחתרנו לשאוף לטוב ביותר. זו היתה תקופה מאושרת של משחקי ילדים, של משחקים בחורשות, של חיים מלאים עשירי דמיון, ולא ראינו עצמנו פחותים מאף אחד. ללכת לבקש נדבות אפילו לא עלה בדמיוננו לעשות, זה היה משפיל את אישיותנו.
לבר מצוה קיבלתי ספר שעסק במידע מכל העולם (נשתכח ממני שמו) של סופר בשם לבנון, וקראתי בו בשקיקה כל פרט מידע שבו, וכך הפלגתי על כנפי הדמיון.....עד שאמא קראה לי לקחת את הכד הקטן וללכת לשכנה בר און (לא תאמינו, היא עוד חיה! והיא זוכרת את אמא שלי) לקנות אצלה ליטר של חלב, ממש בזמן החליבה.....
כן, גם כשהתבגרתי לא הפכתי לעשיר, והרי לא היה לי סטארט שיש למי שיש לו כסף (בית ספר תיכון עלה המון כסף, למרות שגם היום "תיכון חינם" עולה הון קטן) . משך השנים הראשונות שלי במשטרה היינו עניים מאוד, הרווחתי משכורת של 200 לירות כאשר עובד נקיון בעיריה שעבד רק 4 שעות בבוקר הרויח 800 לירות.
נאנקנו תחת הלוואות כשאני צריך להציג כמה אני מסכן כדי שיאשרו לי הלוואה בריבית גבוהה.
ראיתי נתון "מזעזע" ש-91% מהעניים לא היו בקולנוע בשנה האחרונה. זו כמובן בדיחה. היום מי הולך לקולנוע ? אבל אנחנו בעשרים השנים הראשונות אחרי הנישואין ביקרנו בקולנוע אולי.....פעמיים.
אני מספר בספר: "שוטרים מספרים" איך הייתי מקדים למשמרת בוקר והולך לאלגרה שמכרה צלחת מרק בשני גרוש יחד עם פרוסת לחם עבה והמרק היה מאוד עשיר בירקות ופה ושם בפיסות בשר קטנות, וזה מה שאכלתי כל היום. לעבודה נסעתי באוטובוס (שעוד לא היה בחינם לשוטרים) אבל חזרה הביתה הלכתי ברגל (12 ק"מ מיפו לחולון).
עוד אני כותב פה, ואשתי מספרת לי שהכינה לי מרק כמו שאני אוהב עם המון ירקות מכל הסוגים כך שכמעט ולא רואים נוזלים, ועם איטריות, זה ההרגל שלי מאז, וזה בשבילי ארוחה מלאה ומהנה.
רק לקראת סוף שנות השבעים אשתי בפרץ של זעם נורא, אחרי שקיבלנו משכורת של....50 לירות כי הורידו לנו מה שחשבו שקיבלנו בטעות, והמשטרה השאירה אותנו לרעוב כל החודש ואולי להיזרק מהבית למי שלא ימצא איך לשלם שכר דירה, והיא הקימה את "ארגון נשות השוטרים" שהצית את כל המדינה בהפגנות סוערות ועשו מהומה אדירה (והרי אין מי שיפנה אותן. כשהביאו מג"ב במחשבה שלשוטרים צעירים לא תהיה בעיה, יצאו כמה אמהות וצעקו על הבן שלהם שיסתלק משם, זה היה פשוט מזעזע איך ניסו לשסות ילדים נגד אימותיהם......)
פיקוד המשטרה איים על הבעלים של מי שהתארגנו בראש התנועה הזו . אני אישית זומנתי לראיון עם קצין בכיר ושם איימו עלי לפטר אותי אם לא ארסן את אשתי. עניתי לאותו קצין, שהוא מכיר אותי מצויין ויודע מהי תרומתי למשטרה ולציבור (יש לי מעל 400 פרסים וציונים לשבח ואני נושא את מדליית "עיטור השירות"), ובמקום לתמוך בי כאשר המשטרה החליטה להרעיב אותנו, הוא מאיים עלי ? הוא התבייש. בסופו של דבר הגיעו שליחים לכל המשפחות עם מעטפות עם כסף (כן, כך שילמו פעם משכורות, למי היה חשבון בנק?) , והאירוע הזה גרם לנו להקים את "איגוד שוטרי משטרת ישראל" שהכנסת הוציאה אל מחוץ לחוק באופן בלתי חוקי כשבכל העולם הנאור השוטרים מאוגדים.
התוצאה של כל המהלכים הללו היתה, שמצב השכר של השוטרים עלה והתפתח. אמנם נכון ששוטר חדש גם היום משתכר שכר לא רב מידי ובת זוגו חייבת לעבוד כדי שלא יכנס למערבולת של הלוואות שאיננו יוכל להחזיר, אבל מי שכמוני הגיע לגימלאות ובדרגתי (רב-נגד) נהנה מהוותק של 30 שנות שירות ומכל התוספות שצברתי, והיום יש לי שכר כמעט סביר ואני מצליח אפילו לשים כסף בקופה קטנה כדי לסייע לילדים ולנכדים וגם לנסוע לחו"ל למרות שאני מחפש טיסות זולות וישן במלונות 2*-3* מכסימום, אבל מקדיש את זמני למחקר של כרתים אליה אני נוסע כבר 25 שנה (הטיסה הבאה ביוני היא הטיסה ה-108).
ודווקא בגימלאות אני חיים רגועים יותר.
אז, אל תספרי לי על עוני ועל רעב.
וכן, תמיד יהיו עניים גם במדינה הנאורה ביותר. אם זה הקלושארים מתחת לגשרים בפריז, או נוודי עגלות הסופר בניו יורק.
זה יכול להיות מי שהם בטלנים בנשמתם ולא רוצים לעבוד (לקרוא בשמם?) ועד אנשים שהגורל התאכזר אליהם.
אבל תמיד אדם יכול לעשות יותר אם רק ירצה, ולא להיזדקק לחסדי אחרים, ואני לא מדבר על מי שבאמת לא מסוגלים מהבחינה הנפשית או הגופנית.
מאז ומתמיד למדתי מהוריי להיות אדם גאה בעצמו ולעשות ככל יכולתו לנוע קדימה ולא לשקוע.
אני 15 שנה בגימלאות, וכבר שהייתי ילד נהגתי לכתוב סיפורים, וכשהתבגרתי הפכתי להיות אחד החוקרים המצטיינים של המשטרה והצטיינתי בכל מה שעשיתי הן בחקירות והן בסיור ובחבלה (אני חבלן מספר 27 של המשטרה), והיום אחרי 15 שנה בגימלאות אני יכול לקרוא לעצמי בכינוי שכילד שאפתי להיות, אחרי 20 ספרים ומחקרים - "סופר".
אבל תמיד אני זוכר מהיכן באתי.....
