בשעה טובה אני מסיימת

[נמה בשנתה]

בשעה טובה אני מסיימת

את המאמר שלי, ורציתי לשאול אתכם שאלה. המאמר שלי הוא בתחום המשפט, פילוסופיה של המשפט, מדעי החברה וכו'. מאמרים רבים שקראתי בתחום נכתבו בידי מחבר בודד, אבל כאשר הוא הביע עמדה הוא אמר "עמדתנו היא". זה נשמע לי כמו שיא הפלצנות, וניסיון להציג קואליציה מקום בו יש סיעת יחיד בלבד. "עמדתנו היא...." עאלק. אבל איכשהו מצאתי את עצמי כותבת מאמר בתחום המשפט אשר מהווה נייר עמדה, ומן גמד קטן שישב על הכתף שלי אמר לי "נו, מה אכפת לך, נסי, תכתבי גם 'עמדתנו' במקום 'עמדתי', דמייני שקומץ אוהדי בית"ר, נניח, שותף ל עמדתך..." ואיכשהו ייחסתי את העמדה שלי לרבים, טובים ואנונימיים. ברור לי שמדובר בסוג של כזב אקדמי, ומאידך, ראיתי כל כך הרבה מחברים בודדים משבטים את עצמם עמדתית ומייחסים את עמדתם שלהם לרבים וטובים..... בקיצור, למישהו מתחום מדעי החברה/משפט יש מושג מדוע כל אותם כותבים מציגים את עצמם ברבים (מעבר לכך שכדי לכתוב מאמר אקדמי צורכים פחממות רבות ליד הקפה, אבל עדיין, זה רק משמין, לא משבט...) קרן

 

[helene]

בעיה מוכרת

כשהייתי סטודנטית בתואר ראשון היה לי קורס בכתיבת עבודות והמרצה התעקש שנשתמש ברבים במהלך הכתיבה. הוא נימק את זה בכך שהשימוש בגוף ראשון יחיד מבציע על יהירות וחוסר מקצועיות. אני בזמנו התנגדתי לדעתו וסרבתי לכתוב כך. אני חושבת שהשימוש ברבים נבע מאיזשהו רצון של מדעי הרוח והחברה ליצר לעצמם תדמית של דיסיפלינה מדעית על פי המודל של מדעי הטבע. אלא שמה לעשות, איננו מדעי הטבע וכל כותב מביע את עמדתו האישית ( גם אם היא כמובן מאוד מנומקת). כיום אני רואה שיותר ויותר חוקרים חוזרים לשימוש בגוף ראשון יחיד. אני חושבת שהשימוש בגוף ראשון הוא לגיטימי ביותר. כך הכותב לוקח את האחריות על טענותיו ואינו מנסה להציג אותן כאוניברסליות. וזה בדיוק מה ששמעתי לאחרונה מאחת המרצות שלי שגם היא מתנגדת לשימוש ברבים חושבת שזה פשוט מגוכך ופלצני. אני לא יודעת מה קורה בתחום של מדעי החברה כיום. אבל לפי דעתי אם כתב העת לא מחייב שימוש בגוף רבים, תפרסמי את המאמר בשימוש בגוף ראשון. כל עוד את כותבת יחידה, אין שום צורך להסתתר מאחורי קבוצת אוהדים דימיונית.

 

[נמה בשנתה]

כבר בחרתי ב'אנחנו'

למרות שאני יודעת שזה פלצני למהדרין, ומטופש. כי אפילו עוזר מחקר לא היה לי! (אני הייתי העבד של הערות השוליים....

), לפחות לפרופסורים ודוקטורים שכותבים מאמרים יש עוזר מחקר אז עוד איכשהו ניתן לאמר 'אנחנו'......... העניין הוא שבאמת, אין פה שום מחקר. כל המאמרים בכתבי עת משפטים אינם אלא תפיסה שהמחבר מביע תוך שהוא מעגן את תפיסתו במקורות כאלו או אחרים. אפילו גדולי המשפטנים אינם חוקרים, הם רק מביעים עמדה ומעגנים אותה בפילוסופיות משפטיות או חברתיות/מדיניות.... העניין הוא שהקונספט שהעלתי בנייר העמדה (זה מה שזה, לא "מחקר", מחקר זה כשחוקרים משהו, המחקר היחידי שלי היה לאתר אסמכתאות לעמדה שהבעתי) הוא קצת חדשני, ואז אמרתי לעצמי, "כולם משתינים בבריכה, קרי כולם כותבים 'אנחנו' גם כשהם רק אחד ויחיד, אז שיהיה".... זה פשוט מסייע לקורא לעכל את הקונספט החדשני...... חוץ מזה אני תמיד יכולה לאמר שהיות ואיני מחדשת ברעיונות, אלא רק מיישמת רעיונות ישנים על סיטונציה נוכחית (הרעיונות שיישמתי במאמר הם רעיונות מוכרים ידועים וקיימים דורות בהגות המשפטית), אז 'אנחנו' זה אני ואלו שבטח 'מהנהים מהקבר' כשקוראים את מאמרי....... (כמו כמה הוגי דיעות מתחום הפילוסופיה של המשפט מהמאות ה 19 והעשרים, שעליהם התבססתי).... שיהיה.... למרות שאני חשה שזו פלצנות גדולה במיוחד בהתחשב בכך שעדיין לא רכשתי לי תואר מסוג 'ד"ר'....... אבל שהיה, איך אומרת היפותזת ספיר וורף? הלשון מכוננת תפיסה. אז אם כתבתי ש"עמדתנו היא...." כנראה העמדה שהבעתי בסופו של יום תכה שורשים בשיח המשפט בישראל......

 

[22ק ו ס ם]

עניין של מסורת וריחוק אקדמי

שימוש ביחיד הוא אישי מדי ורבים נותן מרחק מסוים. זה בעיקר עניין טכני כמו חלק גדול מהכתיבה האקדמית. עם זאת, יש הרבה מקומות שכותבים ביחיד ופשוט תסתכלי אם זה מקובל בכתב העת שאת שולחת אליו.

 

[נמה בשנתה]

רעיון טוב

היות ואני מיתעדת לשלוח זאת ל'משפט וממשל', באמת אקרא שם.....תודה

 

[נמה בשנתה]

סיימתי את המאמר ואני מדפיסה עכשיו ../images/Emo65.gif../images/Emo48.gif

זה עתה סיימתי לכתוב את המאמר שלי (בתחום משפט עם זיקה לתחום פילוסופיה משפטית ומדעי החברה)... אז מה היה לי?

5 סמסטרים של עבודה על המאמר (פה אני חייבת לציין שלא רציפה, אלא שבשל לוח הזמנים הדחוס שלי היו שבועות ואף חודשים שבהם לא עבדתי על המאמר, וכן היו תקופות ארוכות שבהן כתבתי כמה שורות ליום בלבד)

10 פרקים ראשיים, ובסה"כ 49 תת פרקים ופרקים גם יחד

211 הערות שוליים

60 עמודים! (אני אוהבת מספרים עגולים)

הסתמכות על מקורות משפטיים שונים, למעשה ציטתי פסקי דין לא רק מתחום המשפט המנהלי והחוקתי (שזהו נושא המאמר שלי) אלא גם מתחום דיני העבודה, המשפט הבינ"ל הפרטי, דיני המשפחה, דיני הקניין, ואף פסק דין מסוים מתחום דיני החברות, שלא לדבר גם על ציטוט מתוך ספרו של קפקא 'המשפט'.

11 גרסאות. כמו כן הקונספט של המאמר עבר מהפך לפני פחות משנה, לאחר שהיה לו קונספט קצת אחר ש'נתקע'...

ומה עכשיו?

לשלוח לאי אלו דוקטורים ופרופסורים אשר עוסקים בתחום בו המאמר עוסק כדי לקבל חוות דעת, מכיוון שאין להם זמן מיותר ומכיוון שמדובר במאמר בן 60 עמודים, להמתין חודש או חודשיים עד שאקבל כמה חוות דעת, ואז...... לשלוח לשיפוט (משפט וממשל) ו......שנה שיפוט, עוד שנה עריכה בכתב העת..... ועוד שנתיים אראה אותו מודפס

....

 

[נמה בשנתה]

ומחשבה על לוחות זמנים

יש כמה שאולי יתפלאו על אורך המאמר שלי, 60 עמודים, אבל מדובר בתחום המשפט/מדעי החברה ובתחום הזה, כל המרבה הרי זה משובח (ספר משפט ממוצע אורכו כ 600 עמודים. פסק דין ראוי מתחיל מ 30 עמודים). העניין הוא שכל תחום המשפט הציבורי והחוקתי זה תחום אשר מאפשר גלישה לכתיבה אינסופית בת מאות עמודים...... מצאתי כי ההחלטה הנחושה שלי, לשלוח את המאמר לחוות דעת ב 1 באפריל ויהי מה, גרמה לי שלא ליפול לביצה הטובענית של אינספור הדברים שאפשר לכתוב בתחום, ומיקדה אותי. העניין הוא כזה: תיחום פעולה ללוח זמנים מוגדר מראש הינה פעולה ספרטנית מאד, היא מתאימה לתחומי הספורט, ניהול העסקים וכו'. תחום הפילוסופיה המשפטית הינו תחום שבו רוחב היריעה, הדיעות השונות, המקורות הבלתי נדלים כאילו עומדים בסתירה מובהקת לעניינים 'ארציים' כגון 'לוחות זמנים' או 'הגבלת עמודים'. הרי כל מי שיקרא את מאמרי ישלוף באופן אוטומטי רשימה של 30 הוגים מתחום המשפט החוקתי/פילוסופיה של המשפט שכלל לא אוזכרו..... העניין הוא שיש לאזן בין רוחב היריעה המתבקש מהתחום לבין הצורך לתחום את עבודת המחקר לחיים שלי, יש לי כמה דברים מאד גשמיים לעשות מעבר לכך..... מה שכן, איזון הוא מושג משפטי מובהק, כמו גם פשרה........... בין אינטרסים מתבקשים, אז הנה לי. האם יכולתי להביא מקורות נוספים להעשרת המאמר? כמובן.......אבל הגעתי למסקנה של dead line משמעות אדירה, כלומר בשלב מסוים צריך להפסיק להתגולל ברעיונות ובאסמכתאות להם ויש לאמר: די, עכשיו אני מוציאה את זה החוצה, כמו שזה............... אני מניחה שהתלבטות מהסוג הזה קיימת אך ורק בתחום מדעי החברה/הרוח..... אשר בהם אין מדובר במחקר במובנו ה'קלאסי' של מדעים מדוייקים (למרות היומרה של חלק ממדעני החברה כי מחקרם יהא 'תקף'........ אבל אין, ישנו שוני מהותי..... והרי פופר כבר שפך על כך דיו רב...) אז אני מעלה שאלה לכל אנשי מדעי הרוח/חברה/משפט וכדומה: איך אתם מתמודדים עם הצורך לתחום את הכתיבה האקדמית לגבולות של זמן ומקום (כמות עמודים) במקום שבתחומים אלו רוחב היריעה קורץ ומפתה והספרות הינה אינסופית? קרן

 

[amazone]

השאלה היא

האם יש לך אגו לשתף את אותו פרופסור ואפילו, חלילה, לכתוב את שמו לפני השם שלך - רק בגלל שהוא ייעץ לך בעריכה והיה שותף להפיכתו של המאמר לטוב יותר. נכון שלא כולם כאלה אבל יש כאלה

 

[נמה בשנתה]

אני מניחה שכן

זה גם רעיון

 

[d a p h n a]

בתחומים מסויימים באקדמיה

מאוד לא מקובל לעשות שימוש בגוף ראשון יחיד. עניין של מסורת די אידיוטית של ריחוק אקדמי. גם באנגלית בתחומים מסויימים יש מסורת של איסור על שימוש ב-I, Me, My וכו'. במקום זה כותבים המון בגוף סביל ועושים תרגילים לשוניים כמו this paper will demonstrate that וכמובן as we have seen (שכאילו מניח שהקורא יושב בחדר עם הכותב והכותב לוקח אותו לטיול ומראה לו דברים). זה נכון בהיסטוריה, למשל, אבל בימינו כבר לא נכון באנתרופולוגיה, וכשאמרתי את זה לאחותי שהיא פילוסופית היא פרצה בצחוק כי גם אצלם משתמשים ב-I בלי שום בעיה. לפחות בהיסטוריה בשנים האחרונות יש כמה מורדים שמתעקשים לעשות שימוש ב-I למרות המוסכמות, ואני אישית מקווה שבסופו של דבר ישברו את הכלל המטומטם הזה, אבל נכון לעכשיו מאוד נזהרת בשימוש הזה. כשסטודנטים שלי מגישים לי עבודות עם שימוש בגוף ראשון יחיד אני כותבת להם הערה שבכתיבה אקדמית בהיסטוריה זה מאוד מאוד לא מקובל לכתוב כך, ושזה לא מפריע לי אבל עדיף שימנעו מכך כי זה עלול להפריע לאחרים.

 

[NorthernStar]

זה כבר לא נכון בהיסטוריה

מעבר לעובדה שאני יותר ויותר נתקלת בI Me Mine בכתיבת הסטוריה, הרי שכשהגעתי לחוג, באחד הסשנים (עם הchair והgraduate coordinator) העליתי את השאלה הזאת. שניהם חייכו מאזן לאזן, אבל בסופו של דבר אמרו נחרצות שזוהי קונבנציה מיושנת מאוד וכי הדיסציפינה השתחררה ממנה, וכן, רשמית מותר לי לכתוב בגוף ראשון, which I do ever since.

 

[d a p h n a]

זה לא נכון שזה כבר לא נכון

יותר ויותר היסטוריונים פועלים נגד זה, אבל ישנם מוסדות רבים וכתבי עת רבים שבהם זו עדיין קונבנציה קיימת שפועלים נגדה. אולי אצלכם זה כבר לא קיים, אבל זה בהחלט עדיין קיים. אני כבר "חטפתי" כמה הערות על השימוש ב-I בעבודות מסויימות. ולא, לא ממרצים בני 80 שלא התעדכנו. מאנשים עם אצבע על הדופק של הדיסיפלינה שיודעים שזה עדיין לא מקובל אצל חלק גדול מהדיסיפלינה.

 

[tulkin]

בתחום שלי

מנסים לשנות את הסגנון הישן והלא הגיוני הזה. לאט לאט זה הופך להיות מקובל יותר ויותר לכתוב בגוף ראשון (יחיד עובר מחבר יחיד, רבים עבור מחברים רבים), וגם לשון הסביל הלא טבעית, שפעם ייצגה כתיבה "אובייקטיבית" הולכת והופכת פחות מקובלת.

 

[יעל אפריל]

גם בתחום שלי זונחים את הסגנון הזה.

 

[נועה לביא]

חח גם במתמטיקה כותבים ככה

"כעת נוכיח כי..."

 

[tulkin]

זה שימוש סביר בגוף ראשון רבים...

גם אם הכותב הוא יחיד. זו צורת התבטאות שיוצרת קשר בין הכותב לקורא. הקורא הולך צעד צעד יחד עם הכותב. הקורא בונה את ההוכחה בד בבד עם הקריאה. הכתיבה היא לא רק דיווח של משהו שנעשה בעבר, אלא צעדים שרוצים שהקוראים יעשו בו זמנית עם הקריאה. בעיני, נרטיב כזה הוא אפקטיבי ונגיש, והלוואי שגם במדעי החברה היו חושבים איך אפשר להציג דברים באופן כזה, אבל הפרדיגמה היא "ביצעתי ניסוי כזה וכזה.....התוצאות היו .... מזה ניתן להסיק ש...." אני מעדיף את הסגנון של המתמטיקאים בהקשר הזה.

 

[the new L]

אצלנו זה הרבה יותר קיצוני

אפילו כשאני כותב לעצמי דברים, אני משתמש ברבים ("בדף הטיוטה שמונח לפני, שרשמתי רק בשביל עצמי בשביל לערוך איזה חישוב, כתוב: "נניח כי כל הנקודות של העקום האלגברי באינסוף הן פשוטות ונראה כי...")

 

[פונטיוס פילאטיס]

../images/Emo6.gif ../images/Emo45.gif כנ"ל

אפילו לא שמתי לב עד כמה זה משונה

 

[destinationCHAOS]

לדעתנו זה דווקא סביר לגמרי../images/Emo3.gif

 

[ayulli]

אני חושבת שזה משהו קצת אחר

משהו מזמזם לי בראש בנוגע לגוף ראשון רבים וצורות זירוז (צורות הורטטיביות). יש לזה מקורות מקראיים, ונראה שחלק מזה קיים גם בעברית בת זמננו.