גם אני כותבת במשפטים
ומשתמשת תמיד בגוף ראשון יחיד ומשלבת רבים רק כשאני מתכוונת אלי ולקוראים, כמו "ראינו, אם כן, ש...". במשפטים נראה לי שכתיבה ברבים היא כבר די מיושנת, וחלק לא קטן מהכותבים משתמשים ביחיד. זה מאד תלוי בסגנון אישי. ולגבי ההודעה השניה שלך, אני חייבת להגיד שאני רואה במשפטים תחום מחקר ללא כל ספק. אני לא חושבת שמדובר אך ורק בדעה מנומקת, אלא דעה שמסתמכת על כתיבה קודמת, חוקים, פסקי דין וכן הלאה. במובנים רבים זה מזכיר מחקר במדעי הרוח, והרי לא נגיד שמחקר במדעי הרוח זה לא מחקר, נכון? חשוב לי לומר שאני מבינה למה התכוונת, ואני לא תוקפת אותך, אבל מרגישה צורך "להגן" על הדיסיפלינה
. ולגבי כמות המקורות, זו באמת שאלה מורכבת. אני מפסיקה כשאני מרגישה שמאמרים חדשים לא מחדשים לי, ולועסים נקודות מוכרות או שאינם תורמים לנקודה שברצוני לבסס. בכלל, כשאני מרגישה שהטיעון מנומק היטב, מבוסס, ומתייחס לזרמים המרכזיים בספרות, דיינו.
ומשתמשת תמיד בגוף ראשון יחיד ומשלבת רבים רק כשאני מתכוונת אלי ולקוראים, כמו "ראינו, אם כן, ש...". במשפטים נראה לי שכתיבה ברבים היא כבר די מיושנת, וחלק לא קטן מהכותבים משתמשים ביחיד. זה מאד תלוי בסגנון אישי. ולגבי ההודעה השניה שלך, אני חייבת להגיד שאני רואה במשפטים תחום מחקר ללא כל ספק. אני לא חושבת שמדובר אך ורק בדעה מנומקת, אלא דעה שמסתמכת על כתיבה קודמת, חוקים, פסקי דין וכן הלאה. במובנים רבים זה מזכיר מחקר במדעי הרוח, והרי לא נגיד שמחקר במדעי הרוח זה לא מחקר, נכון? חשוב לי לומר שאני מבינה למה התכוונת, ואני לא תוקפת אותך, אבל מרגישה צורך "להגן" על הדיסיפלינה
. ולגבי כמות המקורות, זו באמת שאלה מורכבת. אני מפסיקה כשאני מרגישה שמאמרים חדשים לא מחדשים לי, ולועסים נקודות מוכרות או שאינם תורמים לנקודה שברצוני לבסס. בכלל, כשאני מרגישה שהטיעון מנומק היטב, מבוסס, ומתייחס לזרמים המרכזיים בספרות, דיינו.