לגבי התפתחות מקצועית
אמא שלי בחרה להיות עקרת בית. היא הכירה את אבא שלי, הם התחתנו כשהיא הייתה בת 24. כעבור 3 שנים אחי נולד והיא בחרה להישאר בבית כדי לחסוך להם כסף על מטפלות. מאז היא הייתה עקרת בית. כשהכירו היא עבדה בבנק, הייתה אחת הפקידות הטובות שם והציעו לשלוח אותה לתואר במשפטים על חשבון העבודה (!) כדי שתתקדם לתפקיד יותר בכיר. אבא שלי התחנן שהיא תלך, אבל היא בחרה לוותר ובסוף ויתרה לחלוטין על עבודה בגיל 27. במשך השנים היא כן רצתה לצאת לעבוד כי שעמם לה בבית, אבל פחדה שלא יעסיקו אותה בגילה המתקדם, בטח כשהניסיון האחרון שלה היה בגיל 27. היא לא באמת רצתה להתפתח מקצועית, היא לא האמינה בעצמה (בת להורים מ"פעם", שהאמינו שרק גברים יכולים להצליח וצריכים להתפתח), ולא משנה כמה אבא שלי דחף אותה לעשות עם עצמה משהו, היא ויתרה ונשארה איתנו. אז... אני מבינה את התסכול שלך דווקא מהמקום של אבא שלי. זה לא היה איזה פקטור שהטריף אותו, אבל הוא תמיד האמין שהיא יכולה לעשות עם עצמה יותר...
לגבי השאר- היא כן ניצלה את הזמן כדי לעזור לנו בשיעורים (עד שהגיע הזמן שהיא כבר לא ידעה מספיק), וחברתית היא הייתה סבבה.