גאסטפו

[ange noir]

גאסטפו

לצערי המערכת לא יכולה לעמוד בהודעה בת יותר מ7000 תווים (שזה קצת יותר מאלף מילים) ולכן אני נאלץ לצרף את הסיפור כקובץ, עמכם הסליחה. קריאה מהנה.

 

[לאזארוס לונג]

אני שונא לפתוח קבצים כאלו!

אתה יכול לחלק את זה לחלקים אולי?

 

[ange noir]

בבקשה

מצטער על הסידור הלא נוח והקטיעה באמצע, אבל רק ככה המערכת הסכימה לקלוט את זה.

 

[S I L V E R F O X]

טוב

זה סיפור טוב אני קאראתי אות זה סאמת סיפור טוב זה לפני הסיפור של אפי!

 

[ange noir]

גאסטפו (חלק I)

הסרן עמד בכניסה למחנה אשוויץ-בירקאנו, פה ושם נראו כתמים של שלג שעמד עוד למרות השמש שנראתה בשמיים, חומה פשוט לא הספיק. הסרן הידק את מעילו וסידר את כומתת כוח האו"ם התכולה שלו על ראשו, מנסה שתגונן עליו מעט מהרוח הקרה. במורד כביש הגישה הקפוא המקביל למסילת הרכבת המחלידה נראה ג´יפ האמר שחור מתקרב לעבר המחנה. הג´יפ נכנס למגרש החניה הסמוך לגדר ועצר. סגן צעיר יצא בזינוק מהג´יפ ופסע לעבר הסרן שחייך ונע לאומתו. כאשר הגיעו למרחק מטר זה מזה הסגן נעצר, הצדיע והושיט לסרן תיקית מסמכים, הסרן הצדיע חזרה ולקח את התיקייה. הוא עיין בה קצרות ואז הביט בסגן "סגן קלאוס ברינג?" שאל הסרן "כן המפקד." "אני סרן קארל פאולוס, ברוך הבא למחנה 12, בירקנאו, אני אהיה החונך שלך פה. בוא, אני אעשה לך סיור." הסגן הנהן והם פסעו מבעד לשער הכניסה, מצלמת ווידאו קטנה עקבה אחריהם בעוברם. המחנה נפרש לפניהם. לא נראתה קרקע, הכל מכוסה בטון מזויין כשסביב נראה סבך של צריפים רעועים בנויים מעץ ואסבסט עם ארובות יבשות מלבנים. המסילה שנראתה מבחוץ המשיכה פנימה כשלאורכה חמש סוללות נ"מ. ריח עז של צוואה וגופות חרוכות עמד באוויר, הסגן העווה בפניו. "אל תדאג." אמר הסרן. "מתרגלים." "כמה זמן המחנה פועל כבר?" "ארבע שנים, מאז הפיגוע באנדרטה, כשהממשלה הפולנית החליטה שמסוכן מדי להחזיק את המקום הזה כאתר תיירות, מילא לא הגיעו הנה הרבה אנשים עוד." "היה פה אתר תיירות?" שאל הסגן לא מאמין. "כן," אמר הסרן בידענות. "בהחלט, זה היה מחנה עבודה והשמדה הרבה לפנינו, לפני יותר ממאה שנים, במלחמה העולם השניה, סיפרו לי פעם מה הלך פה, לא זוכר, זה כנראה לא היה כזה חשוב." הם פסעו לאורך המסילה. "בכל מקרה, אחרי שסגרו את המקום, מישהו במטה הכללי הגיע למסקנה שאפשר להחזיר את המקום הזה לתחלית המקורית שלו אבל למטרה טובה יותר." "אז מה פרוטוקול העבודה?" "יש משלוח פעם בחודשים בערך, לא צפוי אחד בזמן הקרוב אז אל תדאג, כשאחד יגיע אומר לך מה לעשות. כרגע יש כשבעת אלפים מהם במחנה, מחולקים לשש תת מחנות, אנחנו מסופחים לתת מחנה 4." הוא הצביע על אזור מגודר שכל הצריפים בו היו מאסבסט. "אין הרבה עבודה, הרובוטים מפקחים עליהם בזמן עבודה והאוכל והמחשב מחליט את מי לשלוח להמתה, מדובר על בערך תשעים בשבוע מהאזור שלנו. רוב העבודה שבה אנחנו מעסיקים אותם היא עיבוד מתכות, הם פָיֽרוֹיִם, זה אומר יכולים לייצר חום או אש, ולרוב הם עושים עבודה טובה, רק צריך לשמור קצת על משמעת, פה ושם לעשות הוצאה להורג של אחד מהם שמתעצל או להוריד גף לאחד מהם אם הוא מתחיל לתפוס תחת." "זה לא קצת... מוגזם?" "בכלל לא." אמר הסרן בתדהמה ועצר, הסגן עצר גם הוא. "אני לא יודע מה סיפרו לך בקורס ההכנה אבל אתה צריך להבין משהו. אומנם רובם נראים אנושיים, אבל הם לא, אל תשלה את עצמך. זה שהם נראים כמוני וכמוך עדין לא הופך אותם לאנושיים." "אבל הם עדין בני אדם." לחש הסגן, לא בטוח במיוחד באמיתות דבריו. הסרן גיחך. "היצורים האלו? בני אדם? אל תצחיק אותי. הייתי פה מאז שפתחו את המחנה ולפני זה הייתי במחנה 2 בשוויץ. אלו לא בני אדם, הם אפילו לא קרובים להיות בני אדם, הם יצורים מעוותים ומקוללים ואם תשאל אותם הם יודו בזה. יש פה ושם כמה מהם, מהזקנים יותר שרואים את התפלצות שהם כדבר טוב, אבל הם נדירים, כבר לא רואים הרבה מהם, הרגנו את רובם, אלו ששרדו את המלחמה." הסרן חידש את פסיעתו והסגן מיהר אחריו. "לא תהית פעם מי התחיל את המלחמה עם הג´יז´נודרס? אלו לא היינו אנחנו וגם לא הג´יז´נודרס, אלו היו הם." הסרן הצביע על קבוצת עבודה בצד השנים של הפסים. "הג´יז´נודרס נחתו בניו יורק, מי יודע מה הם רוצים, ככול שאנחנו יודעים הם באו להציע לנו את הפיתרון לרעב בעולם. אבל המעוותים האלו תקפו אותם, הג´יז´נודרס ראו את זה הכרזת מלחמה, מי יודע למה הינו יכולים להגיע אלמלא הם." הסרן נאנח. "נחזור לנושא, התפקיד שלנו פה הוא בעיקר תחזקתי, לשמור על המכונות ולדאוג שהדיירים לא יעשו צרות." "ואם הם עושים?" "במקרה הזה פשוט יורים בהם. שלוש יריות, לראש, ללב ולגזע המוח, זה בדרך כלל הורג אותם, אם לא, אז זורקים אותם לתנור, מזה הם לא יוצאים. בחור, מה שאנחנו עושים פה זה עבודת קודש. אתה היית רוצה שילדיך יגדלו לעולם שיצורים כמותם מהלכים בו? כשכל רגע אחד מהם עשוי לאבד שליטה ולהרוג את כל מי שבסביבה. שהדם שלהם יתערב בדם האנושי ויוביל לתפלצות גרועות יותר? אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, חייבים לשלוט בהם, או שהם ישמידו אותנו." "אני מבין." "לא אתה לא. עד שלא תראה ממש מה הם אתה לעולם לא תבין. מה שראית בסירטונים של מרכז הדרכה, זה כלום, אתה תראה אותם במציאות אתה תבין כמה הם מסוכנים. כשהגעתי ממחנה 2 הייתי בדיוק כמוך, תמים, חושב אותם ללא הרבה יותר מבני אדם שקצת נדפקו בגנים, שם היו מקרים קלים, אנושיים כמעט. אבל אחרי חודש פה הבנתי את המצב לאושרו. עד שאתה לא מדבר איתם... רואה מה הם יכולים לעשות, אתה לעולם לא תבין איזו סכנה אדירה לאנושות הם מציבים." הם הגיעו לשער בגדר התיל, הסרן נעצר. "כאן אנחנו." הצהיר, השער נפתח והם פסעו פנימה. "עכשיו לך לאכול משהו, זאת היתה נסיעה ארוכה. חדר האוכל שם." הוא הצביע על בניין בטון גדול. "אכלתי משהו בדרך." השיב הסגן. "ואני רוצה להתחיל בעבודה." "חייל טוב," גיחך הסרן. "בטח היית חניך מצטיין בקורס." "הייתי." ציין בגאווה. "עשר בכל תחום." הסרן חייך. "בוא, תיפגש את המפקד, הוא ירצה לראותך." הוא הוביל אותו למבנה בטון קטן יותר, בעל דלת פלדה וניגש להקיש על הדלת. "מי זה?" נשמע קול. הסרן ציין את שמו. "תיכנסו." השיב הקול. הדלת נפתחה והם פסעו פנימה. בפנים, מאחורי מכתבה ישב סא"ל. "ברוך הבא." אמר לסגן. "אני מקווה ששירותך פה יהיה מהנה ומרתק. שבו." אמר וסימן על השולחנות שלפניו. "הסרן הסביר לך על עבודתנו פה?" "בקווים כללים." אמר הסגן. "ואת החשיבות הספציפית?" "את זה הבנתי קצת פחות." הודה הסגן בחשש קל. "אם כל הכבוד המפקד, עברתי הכשרה מאוד ארוכה על היצורים האלו, ואני עדיין לא חושב שהם מסוכנים כל כך כדי להצדיק השמדה ישירה. בכל זאת, הם עדין קצת אנושיים." "לא הם לא." הסביר הסא"ל. "למורת הדימיון החיצוני, אנחנו יותר קרובים, גנטית, לברווזן האוסטרלי מאשר אליהם. הם לא אנושיים, הם לא מתימרים להיות אנושיים, הם אפילו לא טורחים להתנהג כמונו..." "צריך לחקור אותם." קטע אותו הסגן. "עם כל מה שאנחנו יודעים עליהם, אנחנו לא יודעים איך למנוע את התופעה." "נכון, אבל להשאיר אותם בסביבה למטרות מחקר... זה פשוט מסוכן מדי." נאנח הסא"ל. "הם חיות, אבל לא מהסוג שאתה יכול לשחרר לטבע או לשים בגן חיות..." הוא נעצר. "מושתל אצלך מכשיר קשר תת עורי?" שאל. "ציוד סטנדרטי." אמר הסגן. "אני רוצה שתפגוש אחד מהם פנים אל פנים, לבד, תנסה לדבר איתו. נראה אם אחרי השיחה עדין תחזיק באותן דעות. אל תדאג, אנחנו נלווה אותך בקשר כל הזמן ונזעיק את הרובוטים אם יתפתחו צרות." "מי הוא?" שאל הסגן. "אתה תראה." אמר הסא"ל. "פשוט תצא, רובוט מחכה לך בחוץ ללוות אותך." הוא קם, הצדיע ויצא מהדלת. בחוץ המתין לו רובוט נוגש קל בעל זחלים וזרוע אחת עליה היתה מצלמה וטיזר. הרובוט סימן והם החלו ללכת. ===== הבטתי עליהם, הרובוט החל לנוע והסגן אחריו. עקבתי אחריהם במבטי, באותו רגע לא ידעתי על מה הם שוחחו קודם. באותו רגע, פשוט ראיתי משהו שהיה שונה, משהו שלא כרגיל. הלכתי אחריהם במרחק ביטחון. קיוויתי שהם לא יבחינו שאני עוקב אחריהם, גבי עוד כאב מעשרים מלקות להם נידונתי לפני יום בעקבות עיכוב הטור לאוכל, הסוהר העליל עלי. הם פסעו מסביב לצריפים, חשש התגנב לליבי לאן הם פוסעים. מרחוק כבר יכלתי לראות את יעדם, זה היה צריף עץ קטן שישב על הגדר בין תת המחנה הזה לצמוד עליו, הצריף של המרפא. הם הגיעו לדלת, הרובוט סימן והסגן פתח את הדלת ונכנס, חששתי מהגרוע ביותר, המרפא היה נחוץ לנו יותר מאוויר לנשימה... אם הגיע זמנו... =====

 

[ange noir]

גאסטפו (חלק IIא)

הסגן הביט בדלת ובצריף, פתח אותה ופסע פנימה, סוגר אותה מאחוריו. בניגוד למה שהוא ציפה, היה די חם בתוך הצריף, דבר נוסף שהוא לא ציפה לו היה שבצריף היתה רק מיטה אחת ודלת שהובילה לתת המחנה הצמוד. "הבחור הזה מישהו מיוחד?" שאל. במרחק מה משם, הסא"ל והסרן שמעו את דבריו דרך משדר-מקלט קטן שנח במשרדו של הסא"ל. "בערך," קולו של הסא"ל הדהד בראשו, המקלט שלו היה מחובר ישירות לאוזנו הפנימית. "הוא אחד מהיותר מבוגרים, מעריכים שהוא בן ארבעים וקצת, אבל הוא השתנה בגיל מאוד צעיר, לכן זה הופך אותו בעיני האחרים ל´זקן´. הוא נלחם בג´יז´נודרס, הוא היה חייל, אבל חייל שונה מאוד ממני וממך." "הוא פירו?" "אנחנו לא ממש בטוחים מה היכולת שלו... אבל יודעים מה הוא יכול לעשות בעזרתה." "מה הוא?" "מרפא." "אין כזה דבר." "תראה בעצמך." השיב הסא"ל בקשר, היה אפשר לשמוע שהוא מחייך. הדלת מתת המחנה השני נפתחה ובחור צעיר נכנס, בניגוד לאחרים שהוא ראה, זה לא היה קירח, שיער ברונטי עשיר הסתיר את מצחו ומין הסתם גם את הקעקע שעליו. הבחור הבחין בסגן וחייך בזדוניות. "אז שלחו אותך לראות כמה רע השד?" אמר. "תעוף לי מהעניים." פקד הסגן. "רוץ תקרא למרפא, שיתייצב פה ואחר כך לך שיספרו אותך." "אבל אני פה." אמר הבחור. "אתה מחפש צרות? טוס להביא אותו." "אתה לא מבין." אמר הבחור בנימה של ציון עובדה. "המרפא שאתה מחפש, זה אני." "שטויות, הוא אמור להיות בן ארבעים." "בן ארבעים ושלוש ליתר דיוק, יום הולדתי במרץ." הסגן נעץ מבט. ברקע יכל לשמוע את הסא"ל מגחך. "אני מבין למה אתה מופתע," המשיך המרפא. "אתה רגיל לכך שיצורים מזדקנים, זה לא נכון לכולנו, מעריכים שאני אמשיך לחיות לפחות אלף חמש מאות שנים אחרי שהתרבות האנושית תשמיד את עצמה." עכשיו, כשהוא דיבר במשפטים בני יותר ממילים ספורות הסגן יכל להבחין בהטעמה משונה בדיבורו. זה גרם לו להישמע כאילו הוא שר את המילים ולא אומר אותן. "איפה הנימוסים שלי?" אמר המרפא. "לא הצגתי את עצמי, מכנים אותי מרסי." "כאן, אתה מספר." סינן הסגן את מה שהתנו אותם בקורס להגיד לדיירי המחנות. "ניסיון יפה," אמר מרסי בחיוך. "אבל אין לך מספיק איבה ורשעות בקול, אז זה לא מספיק מרשים. חסרה לך המפלצתיות הנאצית שיש למפקד שלך כדי להיות סוהר מטיל אימים המאכלס סיוטים. חוץ מזה..." מרסי אסף את שיערו וחשף את מצחו, שהיה נקי מכל סימן של קעקע. "כמו שאתה רואה, אין לי ממש מספר." "אני אדווח על כך." "אתה מוזמן." "מי אתה חושב שאתה?" "אמרתי לך, מרסי." "אתה ממש בכוח מנסה ללכת נגדנו? אנחנו פה לטובתכם, גם." "תסלח לי שאני לא מאמין לך." "אנחנו מנסים להציל פה את העולם, הסובלנות שלנו היא מה שמשאיר אתכם בחיים." "לא ממש, בעצם זה ההפך." אמר מרסי. "לולא האיפוק שלנו, היינו משמידים אתכם תוך שבוע כבר לפני חמש שנים, או משאירים אתכם בתור עבדים לג´יז´נודרס." "הם היו הורגים אתכם." "לא סביר, היינו מגיעים איתם להבנה פשוטה, הם יתנו לנו לעקור למאדים או למעבר למערכת השמש ואנחנו לא נטבח אותם בשיטתיות." "זה איום לא מרשים במיוחד בהתחשב בזה שאתם כרגע כלואים במחנות." מרסי עדין חייך. "אתה באמת מאמין שתיל פשוט וכמה רובוטים יכולים לעצור מישהו כמוני? אם כן, זוהי הודאה שאתה חי באשליות." מרסי הרים את ידו וכיוון אותה לעבר הקיר. הקורות נקרעו לגזרים ונפלו כנסורת על הקרקע, ואז, כאילו מישהו הריץ את המציאות אחורה, הכל התאחה וחזר כפי שהיה קודם. "זאת לא היתה אשליה. הכוח שלי, שהממונים עליך לא רוצים להבין, הוא יכולת לשלוט על הלכידות של החומר ברמה האטומית. מאוד יעיל כשאתה בא לרפא פצע או לנטרל קריש דם, אני אפילו יכול לתקן קטטר." הסגן הביט בו בתמיה. "לא שלמישהו פה יש קטטר." הסביר מרסי. "אולי כדאי שתשב." אמר והחווה על המיטה. "זה יהיה מאוד לא סימפטי אם תתעלף לי פה." הסגן התיישב. "תגיד לי, אם אתה כזה חזק, למה אתה לא בורח מפה? אל תגיד לי שאתה אוהב את המקום הזה, אף אחד לא כל כך מזוכיסט."

 

[ange noir]

גאסטפו (חלק IIב)

חיוכו של מרסי היה מריר. "כי האחרים לא הולכים לשום מקום." אמר בעצב. "והם אחי, אני לא יכול לנטוש אותם. אתה עוד תראה, מי שעוד פה, הם עדר, אני מתקשה להאמין שהם ואני בני אותו גזע. הם פשוט עדר, היכולת שלהם למחשבת יצירתית היא כמעט אפסית, המפגרים האלו רואים במתת שלהם קללה, מהבחינה הזאת הם יותר מטומטמים אפילו מכם האנושים. אבל הם עדין אחי לגזע, אחים קטנים, הם אחריותי, ולהבדיל ממפגרים שכמותכם, אנחנו נאמנים לאחריות שלנו. אני לא יכול להציל אותם ממות שהם הולכים עליו בעינים פקוחות, אבל אני יכול לפחות להקל על הכאב. אולי זה חלק מה´קללה´ שלנו. " "זאת באמת קללה." אמר הסגן. "לא היית רוצה להיות שוב אנושי? נורמלי?" "למה?" שאל מרסי בפליאה. "בתור מה שאני, אני לא מזדקן, אני לא חולה או נפצע, יש לי יכולות וכוחות, אני חכם יותר מכל דבר שצאצאיך, אם תחיה שיהיו לך, יגיעו אליו אי פעם. תן לי סיבה טובה אחת להיות שוב אנושי, ´נורמלי´." "תהיה כמו כולם, לא תצטרך להיות פה." "אף פעם לא הייתי כמו כולם." אמר מרסי. "אני אוטסידר מלידה, אף פעם לא התלהבתי במיוחד מ´נורמלים´. כשהייתי בתיכון, ביום הראשון שלי של כיתה י´, שעוד הייתי אנושי, חמישה ביריונים, מטומטמים כמוך וכמו המפקדים שלך, באו והרביצו לי כי לא הייתי מספיק ´נורמלי´ לטעמם. אתה יודע מה עשיתי להם למחרת?" "כלום, חריגים כמוך מעולם לא העזו לעשות משהו כשהתקבצו נגדם." אמר הסגן, לדידו מציין עובדה בלבד. "כי רק טיפש או בן אדם יוצא מול כוח עדיף... ואני לא בן אדם ולא טיפש. למחרת צדתי כל אחד מהם באופן אישי," סיפר בשלווה. "והחזרתי להם על מה שעשו. לאחד ריסקתי את כל האצבעות ביד, לאחר את הרגליים, לשלישי את עצם הזנב, את הרביעי סירסתי ואת החמישי, מי שהנהיג אותם, הכנסתי לכל החיים לכיסא גלגלים. אחרי זה לא התעסקו איתי, אפילו לא ההנהלה. כמו עכשיו, הם פחדו ממני והיו מאוד רחוקים מלהבין אותי. להבדיל מהיום, היה להם מספיק שכל לא לצאת מולי." הוא בחן את פניו של הסגן. הוא נראה מבוגר מכפי שמרסי נראה, עיניו מלאות זילזול כשהוא מביט עליו. מרסי יכל לחוש בבוז מוחו. "בן כמה אתה סגן?" "מה?" "בן כמה אתה?" "לא עניינך." "אתה בן עשרים ושבע וקצת." ציין מרסי אחרי פאוזה. "מטריד אותך שאני מבוגר ממך ביותר מעשור ועדין נראה צעיר ממך." הסגן זינק מהמיטה ושלף את אקדחו. "מי הרשה לך לחטט במוחי?" סינן בזעם. "עכשיו אתה מתקרב." ציין מרסי ואז בתנועה בודדת פרק את הסגן מנשקו והדף אותו בחזרה אל המיטה. "הייתי רופא מנתח בהונג קונג, פחות משנה, אחרי זה הפכתי לחייל, הייתי צעיר ממך." הוא הניח את האקדח על הרצפה. "הייתי חייל עד שהכניסו אותי הנה. אתה וכל שאר הסגל פה רק מתקראים חיילים." "אם אנחנו לא חיילים, מותר לדעת מה אנחנו?" "גסטאפו." הוא הטעים את המילה בכל הרוע שהוא הצליח להזרים לתוכה. "אין לך בושה?" סינן הסגן. "תסביר לי סגן, מאיפה השינאה והתיעוב האלו? אני מביט בעניך ורואה רק בוז, אתה מתנגד לכך שרוצחים אותנו אבל לא לשאר. איך אתה יכול להיות כה צבוע ולטעון שהמתה איטית בכאב היא רחמים?" "אתה מדבר על רחמים?" אמר הסגן. "אחרי שאתה מודה שדם על ידיך." "אני הוא מלאך הרחמים!" לחש. "לחשוב שנלחמתי כדי להגן על שכמותך. עכשיו תענה על השאלה שלי!" "אתם עונש מהאל למשפחותיכם על חטאי עבר." הצהיר הסגן. "תועבה משוקצת! פרי הגנום והגיהנום!" "זה מה שלמדת בקורס?" "זה מה שלמדתי מבית אימי, בית שאחד שכמותך גרם שאינו עוד." "רצח את כולם?" "כן!" "חבל שפספס אותך." הפטיר מרסי. הסגן שלח את ידו לחגורה לשלוף את אקדחו, אך הוא לא היה שם, הוא היה על הרצפה, רחוק מהשגתו. "אתה מתעב גזע שלם בגלל מעשה של אחד." ציין מרסי. "אחר זה באו אותם מוחות חכמים בבית הספר הצבאי שלמדת וטיפחו את זה, אמרו לך להיות כמו כולם, מסדר של רובוטים משובטים, ´נורמלים´." הוא אמר את המילה כקללה. "לימדו והתנו אותך להיות סוהר ושלחו אותך הנה. החלפת את השינאה בבוז ורחמים כלפינו. אנחנו לא צריכים את הרחמים הצבועים שלך ואת הבוז המגוחך שלך. אתה יודע משהו," הוא מסר לסגן את אקדחו. "אתה פשוט לא ראוי למאמץ." הסגן נעץ בו מבט קר. דרך, כיוון וירה, מטווח אפס, בין העינים. הכדור יצא מהלוע וטס לעברו, חודר לתוך מוחו, מעיף אותו אחורה עם חור מכוער ומדמם בין עיניו. "זה הרגיש טוב." ציין הסגן. "לא במיוחד." השיב מרסי, למרות שלא נשאל, הפצע כמו לא היה, הוא התרומם בתנועה מהירה ובודדת. "אבל לפחות זה לא דום דום, הם ממש לא נחמדים." "אתה?" "חי?" שאל מרסי בחיוך. "אמרתי לך, אלף וחצי אחרי שהתרבות המטופשת והמתחסדת שלך תשמיד את עצמה, אני עוד אהיה פה." "חבל שהג´יז´נודרס לא חיסלו את כולם." "לא היה להם סיכוי, כמו שלכם אין." "אנחנו נהיה פה אחריכם." הצהיר הסגן. "כי אנחנו מספיק חכמים כדי לדאוג שתוך עשרים וחמש שנים לא ישאר ולו אחד כמוך על העולם שלנו|סגדש|." "לא אתם לא." הודיע לו מרסי בשלווה. "כולכם חושבים ככה?" "רק הזקנים. האחרים לא מבינים מה הם ומה הם יכולים להיות. אנו בעלי שתפיסה שמרגע שיש עליך איום או נכנסת לקרב, לתת מכה אחד שתהרוג את היריב." "ואיפה הזקנים הללו?" שאל הסגן בזילזול. "מתו במלחמה שהתחלתם עם הג´יז´נודרס." חיוכו של מרסי הפך שטני. "נאיביות, איזו תכונה מלבבת, המתן... הזמן עוד יגיע, וכשיבוא... אנחנו נמחה כל זכר לכך שאי פעם התקיים היקום הזה גזע יהיר ומטופש שכינה את עצמו בני -אדם." מרסי פתח את הדלת לתת מחנה 4. "כעת לך, אני צריך לעשות מדיטציה." "ואם לא?" "אתה זוכר מה עשיתי לקיר... אני יכול ועשיתי זאת גם לבני אדם, רוצה להתנסות?" מרסי החווה על הדלת הפתוחה. הסגן קם ויצא, בחוץ חיכה לו הרובוט. הדלת נסגרה מאחוריו בטריקה. "למה לא הורגים אותו?" שאל. "אי אפשר," נשמעה התשובה דרך הקשר. "קצב ההתחדשות התאי שלו הוא כה מהיר עד שכמעט אי אפשר לפגוע בו." "הוא מסוכן, צריך לבודד אותו." "אין צורך, האחרים זקוקים לו, אבל כמו שהוא אמר, הם עדר. עדר לא מזיק שלא יודע את פירוש המילה התנגדות." "הייתי מרגיש טוב יותר לו מת." "כולנו היינו מרגישים טוב יותר אם הוא וכל שכמותו היו מתים."הסא"ל גיחך. "בשביל זה אנחנו פה. בכ"מ, יש בעיות בבית המלאכה. סרן פאולוס ממתין לך שם. הרובוט יראה לך את הדרך." הסגן בדק את אקדחו ווידא שהמחסנית עוד מלאה. "בדרך." אמר. הרובוט החל נע והוא פסע אחריו. צל חלף מאחוריו לתוך הצריף.

 

[ange noir]

גאסטפו (חלק III)

נכנסתי ביראה לצריף. המרפא ישב על המיטה ישיבת לוטוס, מרפקיו היו על בירכיו וכפות ידיו היו על פניו שהביאו בבירור את הירהוריו. היה ריח ברור של אבק שריפה באוויר, אך הוא עוד היה חי, אבן נגולה מעל ליבי. הוא הרים עלי את מבטו "שלום לך אח קטן," אמר ברכות. "באת שאטפל בגב שלך?" "לא אדוני." מלמלתי. "פשוט, ראיתי את הקצין, ושמעתי את היריה, דאגתי לך." "אני מודה לך על הדאגה, אני בסדר." "טוב לשמוע זאת." "שמעת את כל מה שהלך פה?" "קצת." "מה אתה חושב על מה ששמעת?" "סתם הרגזת אותו, אדוני, קשה להרוג אותך, אבל אפשר, יום אחד תגזים." "אולי." הוא נאנח. "לפעמים אני ממש מרחם עליהם, כל כך מפוטמים בשינאה, כל כך טיפשים, לא נורא. שמעתי מהחוץ, המוות חופשי, בקרוב נשתחרר." הוא התרומם בתנועה חלקה וניגש עלי. "עכשיו, תן לי ליראות מה אני יכול לעשות בנוגע לגב שלך."

 

[לאזארוס לונג]

אז ככה

אין לי הרבה להוסיף על התגובות שהיו פה, אבל נדמה לי ששיפרת את הסיפור מהפעם האחרונה שקראתי אותו (נכון?). בסה"כ, נחמד ובעל פוטנציאל.

 

[ange noir]

אכן

ישבתי עם ההערות שלך, של יולי, של silver-fox ושל טוסט ושיפרתי. אם לא איכפת לך, אשמח אם תצביע על הבעיות ולא תתן את התואר הנורא "נחמד"

 

[Sabre Runner]

בהחלט סיפור יפה. אני אהבתי.

אבל אני דיי בטוח שאם כבר אז כותבים טייזר לא טיזר.

 

[Random23]

אוקיי

באופן עקרוני, נהניתי לקרוא. יש התרחשויות בקצב מספיק, הסיפור מוצג ברובו באמצעות דיאלוגים וזו שיטה שאהובה עליי, כיוון שאני נשאר עירני,והעולם והדמויות מתוארים יפה, אם כי יש חוסרים. בנוגע לדברים הפחות טובים - התקשיתי קצת להבין מי ה"מספר", מי מדבר בגוף ראשון ולמה הוא מופיע רק באמצע הסיפור בחלקיק תפקיד. זה חלק מספר ארוך יותר? בנוגע לדיאלוגים עצמם - לעיתים נימת השיחה ותוכן השיחה מדרדרים ונשמעים לא אמינים, אין לי קטע מסויים שאני יכול להצביע עליו, אבל כמה מהמונולוגים של הסרן קצת מופרכים לדעתי - דבר שניתן לתיקון בהגהה שלך ע"י שינוי ניסוח פה ושם (אם אתה מסכים איתי, כלומר). והדבר שהכי קשה היה לי להבין בסיפור היה הסוף - שוב, מרגיש קטוע. לסיכום - פרגמנט נעים לקריאה, אבל סיפור לא שלם.

 

[ange noir]

אנה האר אותי

בנוגע למספר יש לי בעיות שאני עדין עובד עליהם. אבל אם תוכל להגדיר יותר ברור מה גורם לסיפור להיראות כמו פרגמנט (הוציא הנושא של המספר), ספציפית מה הבעיה עם הסוף.

 

[Random23]

הארה

הסוף נראה פתוח מאוד, רומז להמשך. יש שם קטע שהמרפא, מרסי, אומר שהוא שמע מ"החוץ", אם אני זוכר נכון, ושהמוות והחופש קרובים. אולי החמצתי משהו, אבל זה נראה כמו הקדמה למשהו יותר גדול. מי האנשים בחוץ? מה מתקרב? וחוץ מזה, אין פתרון של הקונפליקט במחנה, והמצב נותר סטטי, פרט להדגמת הכוח של המרפא. לפיכך נוצרה אצלי תחושה של הקדמה.

 

[ange noir]

איך אתה היית משנה את זה

אני רציני, נגיד והיית עורך שהייתי מגיש לו את הסיפור והיית מוכן לפרסם אותו עם השינויים שהזכרת, איזה הוראות היית מעביר לי ביחס לשינויים (מה להדגיש, איפה אפשר להוסיף, מה וכיצד). כל מי שמעוניין עוד להגיב על זה, בבקשה.

 

[Boojie]

השאלה אמנם לא הופנתה אלי,

אבל אני אגיב: הסיפור אכן נראה כמו פרגמנט, וזה נוטה להיות אופייני לך - אתה מפתח עולמות מאד מפורטים ומאד מורכבים, אבל סופי הסיפורים שלך נוטים להיות חלשים. אפילו אם אנחנו מוכנים לוותר על פואנטה, עדיין בסופי הסיפורים שלך אין תחושה של סגירה, ולמעשה אין תחושה שהיה כאן משהו מעבר לתיאור של סיטואציה. הסיפור לא מגיע לשום מקום שסוגר אותו, אלא פשוט נקטע. למעשה, לא התייחסתי לזה קודם כי הייתי די בטוחה שזה אמור להיות התחלה של סדרה, ולא סיפור שלם.

 

[ange noir]

אני תמיד שמח לקבל הערות

אם את מעלה שזה בעיה חוזרת (ואני בהחלט סמך על שיקול דעתך בנושא), אני יודע עכשיו על מה לעבוד בסיפורים הבאים. בנוגע לשאלה האחרת, איך היית מציעה לי לשנות כדי להפוך את זה מפרגמנט לסיפור, אל תתני לי משהו כללי אלא ספציפי שאני יכול לעבוד איתו.

 

[Boojie]

כן, תחשוב איך אתה סוגר את זה.

לאן אתה מגיע עם זה. הדמות שלך אמורה לעבור איזושהי התפתחות במהלך הסיפור, שתוביל לאיזשהו קליימקס בסוף, ולאיזושהי למידה/הבנה/תובנה וכדומה. בסיפור שלך חסר השיא. אתה צריך לחשוב על נקודת שיא לסיפור, שתקפל את כל הקצוות, שתסגור את הרעיונות שמובעים בסיפור, ושתשלח את הקורא הביתה עם משהו נוסף.

 

[Random23]

לא נותר לי אלא להצטרף

בדיוק לכך התכוונתי

 

[חובב בלתי מצוי בעליל]

אנג´, דבר ראשון:

אמרתי לך

אמרתי לך שיש לך בעיה עם סוף של סיפורים. מעבר לזה, תלמד מהינליין (הגבעות הירוקות של הארץ) או אסימוב(אנוכי הרובוט), אם אתה יושב וכותב מערכת של סיפורים שמתרחשים באותו יקום אתה צריך להקפיד על שני דברים: 1. שכל סיפור יעמוד בפני עצמו ולא צריך להכיר את שאר העולם בשבילו (הסיפור הזה לדוגמא, מי שלא קרא אף סיפור שבו מופיע מרסי או שיש בו רקע על הארועים שקרו באותה סביבה. כלומר מי שלא קרא את "בעיקבות השמועה" או "JX" או לפחות את "דו"ח משימה", לא יבין מה אתה רוצה מהחיים שלו ולמה זה מתקשר, כמו שכבר אמרו לך). או לפחות שיהיו הסברים ודרכים לעקוף את הנקודות האלו. 2. מסגרת סיפורית. יש אקספוזיציה, יש בעיה (הרבה אפילו) אבל אין פיתרון ושיא והסיום חסר. (בסיפור הספציפי הזה אתה יכול לתאר את מה שקראת כמה ימים אחרי, אני לא אספיילר). עד כאן שימחה לאיד. דבר שני: תעשה לי ולכולם פה טובה. תשב מתי שהוא בזמן הקרוב, תעשה קצת עריכה ותעלה פה קובץ של כל סיפורי האנג´ליט אלו שבאתר ואלו שלא שסיימת (תוותר על "ראשית העידן", סיפור מאוד בוסרי, שהנתונים בו יכולים להתקבל משש סיפורים אחרים, כל אחד בנפרד).