גבולות האתיקה

[ג שם]

גם אני מכירה אחת כזאת

אם כי לאחרונה היא סובלת מבצורת. זאת שאלה לוועדת האתיקה? נו, שאלה יהיו צרותנו. אני לא בטוחה שאני מייצגת את "החוק" בעבודתי. אני משתדלת לייצג... בעצם, שום דבר, פרט לאינטרסים של אלה שאני עובדת איתם. אני חושבת שנער בן 16 דופק לעצמו את החיים עם שימוש יומיומי בסמים? אומר לו את זה, ואולי תגובתי אליו תהיה אחרת במידה והוא יהיה בן 25. לרופאים מותר לעשן, להרוס את בריאותם ולרפא אחרים. לצוציאלים מותר לגרסס ולהמשיך בעבודתם הצוציאלית.

 

[דובת הקוטב]

כולנו בני אדם

לא, אני לא עו"סית בחיי היום יום שלי. אני גם מעדיפה לא להיות! בעבודה (אני עדיין סטודנטית, אז בוא נגיד בהכשרה) אני מקבלת, ומכילה, וסבלנית, וסובלנית, ואני כלי טיפולי למען הפונים שלי. בחיים האישיים שלי אני גם מכילה ומקבלת וסבלנית וסובלנית אבל אני לא כלי טיפולי. אני בנאדם. וגם לי מותר לפעמים להתעצבן בתור לסופר, וגם לי מותר שיהיה לי מצברוח רע, וגם לי מותר שלא יהיה לי חשק לשמוע מה קרה לבן זוגי האהוב בעבודה.

 

[פודה]

הטיפול הקליני, ההכלה

הם אמצעים בלבד...יש לעבודה הסוציאלית משמעות מעבר למה שנעשה עבור הפונים; מצב רוח רע או לא, יש לפחות בי, רצון לקדם מציאות יפה יותר של עזרה הדדית וקבלת הזולת, וזה מנחה אותי בחיי בלי קשר לעובדה שמדי פעם אני במצב רוח רע

 

[פודה]

גבולות מטושטשים של המקצוע בכלל

אני זוכרת שנשאלנו בשנה א', למה באנו ללמוד, ואפילו קיבלנו תשובה אקדמאית מקיפה מה בד"כ גורם למישהו להפוך לעו"ס: עזרה לאחר כדרך לעזרה עצמית, לקבלת פידבק חיובי מהסביבה, מהו בדיוק משמעות המושג פילנטרופיה בהקשר זה.....שאלות אלו ודאי קשורות לשאלה שהצגת... כי האם מראש רצוני להפוך את העולם למקום טוב קצת יותר, צריך להשתקף בחיי הפרטיים? אני זוכרת שכשרק התחלתי ללמוד ראיתי מישהו באמצע התקף פסיכוטי הולך ערום ברחוב, וכולם התעלמו ממנו, לא עבתי אז, עדיין לא הייתי עו"ס....האם ללכת אליו? לדבר איתו, להתקשר למוקד העירוני?? מה לדעתכם עשיתי? מה אתם הייתם עושים? בהקשר לשאלת הדוגמא האישית בחיי הפרטיים: אני רוצה דרך עבודתי לקדם מציאות יותר יפה ממה שיש היום. זה מתחיל מבפנים, אין אפס!.

 

[טל קר]

לא הייתי מתעלמת בכל מקרה,

בכל מקרה הייתי מתקשרת לגוף גדול ממני. אם הוא לא היה נראה לי מאיים גם הייתי מנסה לדובב אותו לפני ולראות אם אפשר להחזיר אותו הביתה. אם הוא היה נראה לי מאיים או היו לי ספקות בנושא, הייתי מתקשרת למוקד העירוני. לפני כמה שבועות הלכתי ברחוב הרצל, רחוב מרכזי בחיפה בהדר, והיה אדם שמוטל על הקרקע על המדרכה, לא היה ברור לי אם בלי הכרה/שיכור/ישן. היה לו דם קרוש על המצח, ואנשים פשוט עקפו אותו והמשיכו ללכת. התקשרתי למוקד העירוני (לא למד"א כי מנסיון אישי הרבה אנשים שאין להם כסף מסרבים להתפנות במד"א כדי לא לשלם על האמבולנס. במאמר מוסגר, קראתי פעם ראיון עם ויקי קנפו, שסיפרה שבימים הראשונים של הצעדה הביאו לה אמבולנס, וזו הסיבה שהיא סירבה להתפנות בו, כי לא היה לה כסף, אז היא המשיכה לצעוד).

 

[טל קר]

תוספת: אני מסכימה עם מי שהצביעה

על הכיוון שזה לא בגלל שאני סטודנטית לע"ס, אלא שבגלל זה אני סטודנטית לע"ס. הבעיה היא שלעיתים נראה מסוכן להתערב (בעיה אחרת זה שאני נזכרת בזה רק בדיעבד, אחרי שהתערבתי). לפני כמה חודשים למשל ניסיתי להכנס בין חבורת נערים לחולה נפש שהם היכו. למזלי אחרי שצעקתי ואימתי להתקשר למשטרה הם ברחו, אבל בדיעבד באותה מידה הם יכלו להכות גם אותי. אותו כנ"ל לבריון שניסה לשסות את כלב התקיפה שלו בחתולה בהריון.

 

[ixmix]

נראה לי שכאן דווקא יש פחות שאלות.

לגבי דברים שברור שהם לא תקינים, ברורה לדעתי חובתו המוסרית של עו"ס להתערב. אלימות כפי שתיארת, או מצבים קשים - על עו"ס חלה חובה מוסרית, שהיא מעבר לחובתו המוסרית של עובר אורח אחר. מאידך - הניסוח בו בוחרים להציג זאת (גם פה) כאילו מי שלא עושה זאת אינו פועל לפי כללי האתיקה הוא ניסוח בעייתי, כמעט פאשיסטי לטעמי. לא ניתן לחייב אותי להפריד בין שני נערים שרבים ברחוב (מה שאני עושה לא אחת, לצערי אני גר בשכונה רוויית אלימות) או לסייע לעלמה הנראית במצוקה (מה שעשיתי מספר פעמים) - אם כי וודאי חלה חובת דיווח (וגם חוקית).

 

[דובת הקוטב]

באופן אישי

אני חושבת שלעולם לא אנסה להפריד בין נערים שרבים, רק מהפחד שפתאום אחד מהם יוציא עליי סכין. מה שכן, אם אראה דבר כזה קורה - אקרא למשטרה.

 

[ixmix]

אני הפרדתי הרבה פעמים

והתערבתי באירועים הרבה פעמים. חלק מזה הוא המקצוע, חלק אישיותי, וחלק נובע ממקום מגורי בשכונה שאינה iii.