אמא לאינדיאנים
New member
ג'ורנל קלאב - "הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל"
ג'ורנל קלאב – המשך הדיון בפער המגדרי בספורט.
אתחיל דווקא בסיפור שהוביל אותי למאמר המצורף:
מידי שנה אני מנחה את מגמת מדעי החברה בפרויקט הגמר שלהם, עבודת חקר המיישמת את שלמדו לאורך שנות לימודיהם במגמה. חשוב לי שהנושאים אותם יבחרו יהיו קרובים לעולמם, לדברים המעניינים או מטרידים אותם, כך שתהיה לעבודה יותר רלוונטיות מ"רק לקבל ציון". בשנה שעברה היתה לי תלמידה שמאוד התקשתה למצוא נושא, לדבריה "אין שום דבר שמעניין אותה". אחרי לא מעט שיחות נזכרתי שהיא שוחה, כבר כמה שנים היא שוחה בנבחרת שחיה, ושאלתי אותה אולי תרצה לעשות עבודה על העיסוק בספורט, התלמידה מיד ענתה לי: "בשביל מה? גם ככה אני הבת היחידה שנשארה שם, כולן מפחדות שיהיה להן גוף של גבר ולכן הפסיקו לשחות". ודווקא מהאמירה הזו התחלנו לחפש נושא והגענו למאמר המצורף.
הנושא של דימוי עצמי ודימוי גוף בקרב נשים בכלל ובקרב נערות בפרט נחקר רבות לאורך השנים, אין ספק כי גורמים חברתיים בעיקרם התקשורת, מסרים הוריים וקבוצת השווים משפיעים רבות על עיצוב דימוי גוף זה בקרב הנערות, ולצערי במקרים רבים מוביל לתפיסות שאינן רציונליות ואף הפרעות אכילה – מה המקום של פעילות גופנית בתהליך זה? ועד כמה החלוקה המגדרית הקיימת ("ספורט נשי" לעומת "ספורט גברי") משפיעה על הדבר? איך ניתן להדגיש ולחזק את האלמנטים החיובים בפעילות גופנית ולצמצם את השלילים? מה מקום החינוך ההורי, ולא פחות חשוב מכך המערכתי/פורמלי (שכבר ברור לכן שיקר לליבי....) בכל הקשור לדילמה זו?
לסיכום – אני מאמינה, ובהמשך גם לדיון אותו הביאה תום, כי צמצום הפער המגדרי יכול להתרחש רק באמצעות "שילוב כוחות":
1. תהליכים חינוכיים בתוך בתי הספר, חשוב לציין כי קיימות תוכניות ייעוציות רבות בבתי הספר אבל השעות הקשורות לנושא זה אינן מתקיימות כלל, או כאשר הן מתקיימות הן תולדה של רצון אישי של מחנך מסוים ולא דרישה מערכתית.
2. הקצאת משאבים כלכלים, כפי שהציגה תום הפערים בהקצאת המשאבים גדולים ביותר.
3. "הדברים הקטנים" – כך אני קוראת לכול אותם תהליכים לא פורמליים ובהם עידוד הורים לבנותיהם, צירוף מכוון של בנות ל"פעילויות ספורט גבריות", דמויות מודל של מאמנות בספורט בו יש מיעוט מגדרי וכדומה.
ולסיום, בנוסף למאמר, מצורפת כאן תמונה שצילם תלמיד עבר שלי, תמונה שתלויה על דלת כיתה ג באחד מבתי הספר במרכז הארץ....מה שנקרא "תמונה אחת שווה אלף מילים" או מנגד "ללא מילים"
בואו נשמע אותכן....
ג'ורנל קלאב – המשך הדיון בפער המגדרי בספורט.
אתחיל דווקא בסיפור שהוביל אותי למאמר המצורף:
מידי שנה אני מנחה את מגמת מדעי החברה בפרויקט הגמר שלהם, עבודת חקר המיישמת את שלמדו לאורך שנות לימודיהם במגמה. חשוב לי שהנושאים אותם יבחרו יהיו קרובים לעולמם, לדברים המעניינים או מטרידים אותם, כך שתהיה לעבודה יותר רלוונטיות מ"רק לקבל ציון". בשנה שעברה היתה לי תלמידה שמאוד התקשתה למצוא נושא, לדבריה "אין שום דבר שמעניין אותה". אחרי לא מעט שיחות נזכרתי שהיא שוחה, כבר כמה שנים היא שוחה בנבחרת שחיה, ושאלתי אותה אולי תרצה לעשות עבודה על העיסוק בספורט, התלמידה מיד ענתה לי: "בשביל מה? גם ככה אני הבת היחידה שנשארה שם, כולן מפחדות שיהיה להן גוף של גבר ולכן הפסיקו לשחות". ודווקא מהאמירה הזו התחלנו לחפש נושא והגענו למאמר המצורף.
הנושא של דימוי עצמי ודימוי גוף בקרב נשים בכלל ובקרב נערות בפרט נחקר רבות לאורך השנים, אין ספק כי גורמים חברתיים בעיקרם התקשורת, מסרים הוריים וקבוצת השווים משפיעים רבות על עיצוב דימוי גוף זה בקרב הנערות, ולצערי במקרים רבים מוביל לתפיסות שאינן רציונליות ואף הפרעות אכילה – מה המקום של פעילות גופנית בתהליך זה? ועד כמה החלוקה המגדרית הקיימת ("ספורט נשי" לעומת "ספורט גברי") משפיעה על הדבר? איך ניתן להדגיש ולחזק את האלמנטים החיובים בפעילות גופנית ולצמצם את השלילים? מה מקום החינוך ההורי, ולא פחות חשוב מכך המערכתי/פורמלי (שכבר ברור לכן שיקר לליבי....) בכל הקשור לדילמה זו?
לסיכום – אני מאמינה, ובהמשך גם לדיון אותו הביאה תום, כי צמצום הפער המגדרי יכול להתרחש רק באמצעות "שילוב כוחות":
1. תהליכים חינוכיים בתוך בתי הספר, חשוב לציין כי קיימות תוכניות ייעוציות רבות בבתי הספר אבל השעות הקשורות לנושא זה אינן מתקיימות כלל, או כאשר הן מתקיימות הן תולדה של רצון אישי של מחנך מסוים ולא דרישה מערכתית.
2. הקצאת משאבים כלכלים, כפי שהציגה תום הפערים בהקצאת המשאבים גדולים ביותר.
3. "הדברים הקטנים" – כך אני קוראת לכול אותם תהליכים לא פורמליים ובהם עידוד הורים לבנותיהם, צירוף מכוון של בנות ל"פעילויות ספורט גבריות", דמויות מודל של מאמנות בספורט בו יש מיעוט מגדרי וכדומה.
ולסיום, בנוסף למאמר, מצורפת כאן תמונה שצילם תלמיד עבר שלי, תמונה שתלויה על דלת כיתה ג באחד מבתי הספר במרכז הארץ....מה שנקרא "תמונה אחת שווה אלף מילים" או מנגד "ללא מילים"
בואו נשמע אותכן....
