גילוי לב

[צ י ו ר]

גילוי לב

אהבה היא משהו שאדם מרגיש בפנים, וזה לא יכול להיות מורגש בתוך כמויות הכעס והכאב שלי. מה שמורגש שם זה חלום על אהבה, זו לא האהבה עצמה ולי אישית לא ברור אם יש לי יכולת להגיע לתחושת אהבה אמיתית, כי לצורך זה צריך לפרק את כל הכעסים והכאבים, רק אז אפשר. רק אז זה איננו שקר עצמי . וכך, מגיעים למקום בו מבינים שזה לא עבורי. אני את הכעס והכאב כבר לא אוכל לפרוק לעולם. לא מחפש אהבה, לא רוצה בה, זה רק מקשה עלי את החיים. (עובדה)..... לא מסוגל לאכול את המציאות הקיימת בבביסים גדולים ולא מצליח לעכל גם מציאות שמוגשת אל פי בכפית - תוסיפו לכל הבעיות האלה חוסר איזון הנובע מפגיעת ראש חודרנית ותקבלו אדם מאוד מבולבל שהציב לעצמו מטרות בחיים אך אינו מסוגל לעמוד בהן. הכוונה הייתה טובה.. המטרה הייתה תמיכה.. אבל פתאום זה מרגיש לא טוב.. פתאום כואב לי בלב... ואין לי שום הסבר... לכן אולי פשוט עדיף לי לוותר... לפעמים יש תקופות שאנחנו רוצים להתרחק ממקום מסויים.. אם זה בגלל שאנחנו רוצים להיות עם עצמנו ולראות איך זה מסתדר לנו, אם זה בגלל שקשה לנו איפה שאנחנו נמצאים כי יש דברים שמציפים אותנו וקשה לנו להתמודד איתם, אם זה בגלל סיבות אחרות, חלקן ידועות ומובנות לנו וחלקן לא... עדיף לי ככה....

 

[בוזיקית]

מה הכוונה פגיעת ראש חודרנית?

כמעט עם כל מילה אני מזדהה, פרט לכך שלי אין אפילו חלום על אהבה. אין כלום בפנים שרחוק מזה אפילו. פשוט לא קיים. מת. כל כך הרבה טינה וגועל. כל כך לא רוצה את התלות, ההזדקקות, הציפיה, האכזבה, חוסר האונים, חוסר השליטה, השתיקות, התוכחות, האלימות... הרכות... המחנק... לא רוצה שיסתכלו, שיגעו, שידברו, שיעריצו, שירחמו... רק שיניחו לי... לא רוצה לבשל לאף אחד, לכבס, לצפות, להתחנן, להתחנף, להקריב את הקורבן הבלתי נמנע... כל כך הרבה טינה צברתי, בפרט כלפי עצמי אך לא רק. יצא החשק. נגוז החלום. מת.

 

[מכבס תולה]

פגיעת ראש חודרנית

משולה לחרדות שיש לי .....

 

[מכבס תולה]

שיט שיט !!! נחשפתי! לא נורא...../images/Emo13.gif

 

[מלאכית בקריז האחת]

אם אתה תחשוב כך....

ותתחיל להאמין שכך צריכים להראות חייך ללא אהבה זה פשוט יקרה, אנשים שנמצאים במצב הרבה יותר קשה ממשך התאהבו, למשל אנשים שעברו תאונת דרכים והפכו לנכים חרב עליהם עולמם אין לי מושג איך אפשר להתמודד עם מצב כזה אבל הם לא נכנעו מצאו אהבה הקימו בית ילדים והמשיכו עם החיים רגיל. אי אפשר לחיות בלי אהבה אתה פתאום תתעורר בגיל 50 וכל כך תצטער שלא נתת לאישה לחדור אליך.

 

[גילה זילברמן]

מדי פעם עולה פה השאלה ../images/Emo141.gif

האם לתת צ'אנס לאהבה או שהמחיר יכול להיות כואב מדי. מצד שני, לבחור לוותר על האהבה זה גם לשלם מחיר וכל אחד מוצא לעצמו את האזון והדרך שלו. למשל, אהבה זה לא רק אהבה רומנטית. יש ביטויים נוספים לאהבה.

 

[בוזיקית]

ואלה? אפשר לקיים זוגיות בלי קטע

גופני? באמת? כמה זמן זה יחזיק מעמד עד שיתיאש? ומי ירצה גם ככה לגעת בי בכלל! וגם אני לא רוצה, לא תודה! רק רוצה שקט ושיניחו לי! פעם אחת לחשוב קודם על בוזי! מספיק מחקתי את עצמי בשביל האפסים שהייתי איתם! מספיק השתמשו בי ובטוב הלב שלי! לא רוצה יותר כלום! לא רוצה לתת את הלב והמוח שלי לאף אחד חוץ מהחתול שלי! אין לי יותר מה להציע. הכל נגמר!

 

[l i r o n R]

בוזי בוזי בוזי...

אני חושבת שאת טועה... לכל סיר יש מכסה וזה שהיו לך ניסיונות כושלים עם גברים לא אומר שאת לא צריכה לשאוף לחיות עם בן זוג בסופו של דבר. זה הרבה יותר כייף וקל כאשר יש עם מי לחלוק את הדיכאון ואת רגעי האושר והשמחה, אני בטוחה שאת מסכימה איתי... (ואני לא מדברת על חתול...

) אני בטוחה שהרבה גברים בעולם היו משתוקקים לאישיות כמוך בחייהם...אל תסגרי את עצמך רק בגלל העבר. תמיד תשמרי על ראש פתוח בלי ציפיות וכך פחות תתאכזבי... לירוני

 

[motek89]

לירוני צודקת../images/Emo45.gif../images/Emo140.gif

 

[בוזיקית]

לירוני ומותק היקרות שלי! תקשיבו...

בימים שבהם להתקלח בשבילי זו משימה כמו שבשבילכן נגיד לנהוג סמיטריילר מאיפה שאתן גרות לקצה האחר של המדינה, בחזרה ושוב אותו מסלול פעמיים, תבינו שאין לי כוח וגם לא ראוי להפיל את הדיכאון שלי על אדם אחר. זה לא הוגן מצדי להיות מרירה ושונאת. וזה מה שאני כרגע. כשלוקים בדיכאון ישנן תופעות שונות. ברוך השם שאצלי זה רק "קווים" באישיות ולא דיכאון "מז'ורי" (גדול, קליני) ובעזרת השם ועם מינון נכון ושילוב נכון של תרופות גם זה יעבור, אבל כרגע (בערך 3 שנים) אני נמצאת במשבר, שהלך ונתן אותותיו ביתר שאת עם מחלתה, וכמובן עם מותה של אמא. אני מזניחה את הבית, את הגוף שלי, את כל אורח חיי, ואין בי שום תשוקה לחיים, רק רצון מאוד מאוד חזק לשרוד, לעבור את זה, לצאת מזה ויהי מה. להילחם, לא להיכנע. ולפעמים המלחמה שלי היא כן להתקלח כשלא בא לי, או כן ללכת לישון מוקדם יותר וכד'. אני לא מאחלת לכן לחוות את זה אי פעם, כי זה לא התחיל ככה, זה התחיל בקטנה, ב"דיכי". אפילו אחרי המוות של אמא היתה לי תקופה ממש טובה, של התחדשות, צביעת הבית, קניית חפצים חדשים, המחשב, החתול הגיע לחיי... קרו המון דברים טובים. ואז הנפילה הגיעה טיפין טיפין מבלי שאפילו ארגיש איך היא חדרה לתוכי. במצב שבו אני נמצאת כיום אני מלאת טינה, ואיני זקוקה לקשר זוגי. בטח לא עד שמצבי הנפשי והגופני ישוב להיות כשהיה. או לפחות ישתפר. אני לא מחפשת קביים, ואם ארצה אי פעם בן זוג אני מקווה שזה יהיה מתוך רצון כן לחלוק ולשתף, אך גם להיות נכונה להקשיב ולאהוב. ואין לי כוח לזה עכשיו. ולא את היכולת. בימים אלו אני שורדת. כשבן אדם שורד ונאבק לחיות (מבחינתי זה כמו להתמודד עם מחלה גופנית קשה, וגם בעיות רפואיות ב"ה לא חסרות לי), קשר זוגי חדש הוא ממש מותרות. כך אני מרגישה. כמובן שזה לא נכון לכולם, אך זה נכון לגביי. יכול להיות שזה אשתנה ואהיה "נורמלית", אבל כרגע אני רחוקה מזה שנות אור! לא רוצה קירבה, לא רוצה שיחדרו לי לפרטיות, לא רוצה שיחקרו אותי, לא רוצה שיספרו לי, שיהיו תלויים בי. אין לי זמן וכוח וחשק לתת כמו שנתתי - את כולי - ולקבל שוב סטירה בפרצוף. וגם אם אקבל אהבה ללא תנאי וכו' אין בי שום תשוקה גופנית, הכל אצלי מת בפנים, אתן לא מבינות... אין לי חשק, אין לי צורך בכלל. זה קורה לאנשים עם דיכאון. אני לא מכירה הרבה גברים (אולי הומואים כן) שהיו מוכנים לחיות ככה עם אשה. אני צריכה את הפרטיות שלי בבית, את הפינה שלי, לישון לבד. לא יכולה שמישהו נמצא לי במיטה ונוחר ומסתובב. אני צריכה את הלבד שלי. צריכה את הכוחות כדי להחלים ולא כדי לקיים זוגיות דלה ועלובה, שזה מה שאני יכולה, אם בכלל, כרגע. כל כך הרבה כוח נסחט ממני בשבעת החודשים שאמא גססה. כל כך הרבה כוח נסחט ממני עם בני הזוג הקודמים שלי, כל כך הרבה הבלגות, כל כך הרבה שמרתי בבטן כדי לא לפגוע, כדי שלא יעזבו, וכלום לא נשאר לי ממני... אז בנות יקרות ודואגות, האמינו לי, אני עוד אנצח את הדיכאון הזה ואת החרדות. אני עובדת קשה בשביל זה, כדי לא ליפול. כדי למצוא את אלוהים בפרטים הקטנים, כדי למצוא נקודות קטנות של אור. התפכחתי מהחלום לראות רק אור ולאהוב את עצמי. כעת אני רק מבקשת לא לשנוא את עצמי כל כך הרבה. גם זה יהיה בבחינת שיפור. אני מאמינה שעוד אוכל לעשות את זה, אבל זה לא הזמן. ממש לא. מה שכן, נכון שחסר לי עם מי לחלוק ולשתף וכל זה, אבל פה אני מתכוונת לחברים וחברות, לא לבן זוג. תודה על הדאגה יקירות שלי. גם בזכותכן אני יוצאת מעודדת ומחוזקת. תהיו לי בריאות. אוהבת אתכן, בוזי

 

[בוזיקית]

*אשתנה = ישתנה

 

[חוזליתה]

בוזיקית

אי קוראת את הדברים שאת כותבת כשבדיוק עכשיו הייתה לי נפילה שכזאת, התחלתי פתאום לבכות, ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי והחבר המסכן שלי פשוא לא ידע מה לעשות. הוא חיבק ואמר שהוא מצטער שהוא לא יכול לעזור, ואני כל כך ריחמתי עליו, על החוסר אונים הזה וכל מה שעבר ועובר לי בראש זה - למה הוא צריך לעבור את זה? למה הוא צריך להרגיש ככה? למה הוא צריך להיות עם מישהי שלא ממש יכולה לתת לו? יש משהו כל כך נכון במה שאת אומרת, ואני אומרת את זה על אף העובדה שאני עם חבר שלי 4 שנים, זה לא שזה תחילת קשר.

 

[בוזיקית]

יקירה שלי...

זה לא רק ה"לתת לו" הזה. זה הכל - כל הקירבה, האינטימיות, ההזדקקות, התלות במילה טובה... התלות בכל פיפס, זה שכל דבר הכי קטן שמשתנה בהבעת הפנים שלו פירשתי בחרדה איומה שהוא יעזוב אותי. פחדתי להיות לבד... ונשארתי לבד דווקא עם ואולי בגלל החרדות האלו, ששיתקו אותי... והאמת - אחרי האבל של לאבד את האקס הראשון שלי (אותו באמת אהבתי, שלא כמו את השני), ואחרי הפרידה המגוחכת מהשני (שבכלל השתמש בי ככיסוי לזהות המינית שלו ואני הייתי עיוורת) אין לי כוחות יותר לכל הבולשיט. ואין לי צורך נפשי או פיזי או כלום. מקווה שיעבור לי. זה נמשך לי כבר כמה שנים... ורק הולך ומחמיר ככל שהזמן חולף. אני נהיית קוטרית זקנה בלה, אבל באמת שלא מרגישה צורך לשנות את זה ולהשתנות, שוב, בשביל מישהו אחר...

 

[חוזליתה]

אני מקווה שאת ישנה ולא קוראת את זה:

אבל בכל זאת רציתי להגיד שאני מאוד מבינה את התחושות שלך. גם לי היו קשרים מאוד קשים בעבר עם פרידות מגעילות. אפילו שלא היו לי אז את התקפי החרדה עדיין הייתי צריכה זמן, הרבה זמן, בשביל להצליח לפתור דברים בי ולהשלים עם עצמי, בשביל שאני בכלל יוכל להתקרב למישהו. אני לא מאמינה שיש בן אדם שאין בו אהבה, אנחנו פשוט צריכים ללמוד לתת אותה לעצמנו בשביל שנוכל גם לתת לאחרים. מישהי אמרה לי פעם - "כדאי מאוד שתתחילי כל בוקר לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמך שאת יפה ושאת אוהבת את עצמך ורק אז לצאת מהבית, אחרת יהיה לך מאוד קשה" - אני יודעת שזה נשמע קצת דבילי, אבל היא כל כך צודקת. שיהיה לך לילה טוב, שלוו ורגוע ואם את כבר ישנה, מה שאני מקווה שכן, אז..

 

[בוזיקית]

לעזאזל עם מפלצת ההודעות של תפוז

שלחתי לך תשובה כל כך ארוכה והיא נעלמה, אז מכיוון שאין לי כוח שוב לחזור על הכל אז אעשה זאת בקצרה (אולי זו המטרה של המפלצת -אני ישנה? בשעה כזאת? הצחקת אותי... -את צודקת לגמרי בעניין האהבה העצמית, וגם אותי לימדו את הטריק הזה של לעמוד מול המראה, השאלה רק כמה אפשר לשקר... להגיד לעצמי שקרים - איך זה אמור לעבוד? ולא שאני מכוערת, אני לא, רק שמנה מאוד (במגמת ירידה ברוך השם). -אהבה עצמית וקבלה עצמית זה המפתח לכל דבר ולכל מערכת יחסים ובכך אני כל כך מסכימה איתך. הייתי מסתפקת בלא לשנוא את עצמי. גם זה קשה לי בינתיים... לילה טוב יקירה

 

[מכבס תולה]

רציתי לומר ../images/Emo22.gif

ברגע שאתה אוהב אחרים משמע יש בך אהבה. אך אנחנו עצמינו חוסמים אותה אצלינו - אבל עוצרים אותה מלקבל אותה. אבל לתת אותה לאחרים - אנחנו נותנים. אם רק נלמד לתת גם לעמינו קצת מהאהבה אותה אנחנו נותנים לאחרים אז גם נלמד לאהוב את עצמינו ולהאמין בכך. ותחשבו על זה. אריה

 

[מכבס תולה]

עמינו >>>עצמינו

 

[בוזיקית]

איני מסכימה עם דבריך... צר לי

אין דבר כזה לאהוב אחרים ברגע שאין לך אהבה לעצמך. זה אולי רגש של חיבה עזה, משיכה, או כל בולשיט אחר, אבל לא אהבה. זו אשליה של אהבה. זה יכול להיות הזדקקות, פחד להיות לבד, תלות, רצון לגונן ולעזור, רחמים, אמפתיה... אבל לא אהבה. לפעמים אנו נוטים לשגות באשלייה שזו אהבה, אבל כל כך שונאים את עצמנו ושוכחים את עצמנו בדרך, נותנים לבן הזוג לרמוס אותנו ולדכא אותנו עד עפר, מנסים "להציל" אותו מעולמו הקשה, מאמצים אותו לחיקנו, או מפתחים נזקקות נואשת לנוכחותו. זו אינה אהבה! אי אפשר לאהוב באמת את הזולת, והכוונה בעיקר לבן זוג, כשאתה שונא את עצמך! זה הרסני! ואני ממש לא רואה איך "אהבה" שלי למישהו אחר יכולה להשליך על אהבתי כלפי עצמי. אולי לחזק את הבטחון העצמי, אולי לתמוך, אבל אם אני זקוקה למישהו חיצוני, קרי, בן זוג, כדי לאהוב את עצמי, סימן שכל ה"אהבה העצמית" הזו תלויה באותו גורם חיצוני, וכשהוא ייעלם, תעלם גם האהבה העצמית! וגם אם הוא לא ייעלם (כלומר, אם שני בני הזוג מצויים בקשר חולני ותלותי מלכתחילה) היא תהיה כמו מגדל קלפים שביר ברוח, שיקרוס עם כל משב רוח קלה... זו דעתי. וסליחה שאני נשמעת כל כך ממורמרת. אולי זה בגלל שאני באמת...

 

[כתומישמיש]

טוב.... חייבת להגיב כבר....

התאפקתי והתאפקתי, כי אני כ"כ מכירה את מה שאתם כותבים עליו, תמיד חוויתי דברים שחיזקו את מה שאתם מעלים אבל לאחרונה זה השתנה אצלי. יש באהבה, אמיתית וחזקה, משהו מפתיע, מחלים, מרפא, ממיס, מחייה. כל כך הייתי מקובעת בהחלטה שלי שלי זה לא יכול לקרות, שכל הזמן חסמתי והרחקתי את זה ממני, טרחתי להפחיד כל מי שניסה עם אותם משפטים שאת כותבת בוזי, בהם האמנתי באמונה שלמה. אלא שכנראה כבר נוצר באמונה הזו סדק קטן שהחל להתרחב ולהתרחב, וזה לא קרה בגללי - לא ממש בגללי, זה קרה בגלל הוד עקשנותו (נאמר באהבה רבה וחיוך) ואפילו שקיבלתי זמן חסד יחסית קצר, המגע הזה - פעם ראשונה - עם אהבה כל כך טהורה וכנה ומוכנות כ"כ עזה - רק חיזקו אותי והוציאו ממני דברים שלא ידעתי שקיימים, כל מיני חרדות נעלמו ממני, ואלה שלא נעלמו לא מחזיקות "זמן ייסורים" ארוך, התפתחה בי איזושהי תקווה בסיסית שבכלל לא היתה קיימת, המון יאוש וזעם ומרירות נהיו קטנים יותר, חלשים וניתנים להתמודדות. ואפילו עכשיו כשהוא לא איתי אני חיה בתוך אותו רגש של אהבה, שהתחיל כלפיו ונמשך כלפיי וממשיך אליו, ואם יש משהו שאני מוכנה לחתום עליו בלי להרהר בכלל, זה שאם יש סיבה בטוחה שבגללה הוא הגיע אל חיי - זה כדי לרפא אותי, ואולי בעצם זה היה היעוד שלו בחיי ולכן לא יכול היה להישאר, הלוואי והייתי מצליחה לעשות אותו דבר עבורו, הוא עורר אותי לחיים בעוצמה כ"כ חזקה, שגם עכשיו כשהלך ממני, השאיר אותי חיה, הבעיות אותן בעיות, הקשיים אותם קשיים, אבל אני לא אותה אני, הרבה יותר חיה, הרבה יותר חזקה וזה בזכות האהבה הזו שחוויתי. כמו נשיקה של מלאך ישירות ללבי, שאיחתה את הפצעים והשאירה בו מאור חדש. ועל כך אודה לו כל חיי. לך, אריה.

 

[בוזיקית]

כתומי...

אני נורא שמחה בשבילך שהחוויה שעברת היתה מה שנקרא "חוויה מתקנת" ושאת חשה הרבה יותר חזקה ושלמה עם עצמך. אני לא מפחידה אף אחד ולא מנסה להפחיד. אני נבוכה ממה שקורה לי. אני לא גאה בזה. אני פוחדת להזדקן לבד. אבל אני לא רוצה! לא רוצה שיקרה לי נס כמו שקרה לך, כי זה לא הוגן - אין לי מה להציע! אין לי מה לתת! גם כשהיו לי בני זוג זה לא הלך. אני לא רוצה מגע. אני לא רוצה ילדים (לפחות לא בשלב הזה של החיים). אני לא רוצה שיפלשו לי לדירה, אני לא רוצה לארח עד השעות הקטנות ולוותר על החיים שלי - את יודעת כמה קשרים איבדתי רק בגלל שבני הזוג ביקשו זמן לעצמם? את יודעת מה זה להרגיש ולדעת (כי הם אמרו, כל אחד מהם בנפרד אמר) שהם איתי רק כי אין להם משהו יותר טוב? מישהי יותר טובה? רק כדי לדעת "איך זה מרגיש"? האחד מהם השתמש בי ככיסוי לזהות המינית שלו ואני אפילו לא שמתי לב למרות שזה קרה ממש מתחת לאף שלי! לאחר היו התפרצויות זעם, למרות שאהבתי אותו ונמשכתי אליו וגם הוא אלי (מעניין איך הנס הזה קרה)... אני רק רוצה שקט. שלא יתקרבו אלי. שלא יפגעו בי יותר. שלא יגעו בי. לא רוצה להרגיש תשוקה לאף אחד. לא רוצה לתת דין וחשבון לאף אחד. לא רוצה שיעשו לי טובה ויתרגלו עלי, כדי לעבור למישהי אחרת (או מישהו אחר) מנוסים ובוגרים יותר... לא רוצה שיזרקו אותי הצידה כשיש להם בעיה. לא רוצה שיראו איך אני אוכלת. לא רוצה שיגידו לי שהם מעדיפים רזות, אבל "בגיל שלנו צריך כבר להתפשר". לא רוצה מבטים חודרניים מפשיטים. לא רוצה שירי אהבה ומכתבים. לא רוצה את כל זה. אין לי מקום בלב לכל זה. אין לי צורך ו/או חשק. אני צריכה לקיים את עצמי! איך אני יכולה שיהיה לי בן זוג אם כבר 4 ימים אני לא מתקלחת? כי אין לי כוח? לא רוצה להקשיב כל הזמן ולשתוק. לא רוצה לוותר על החיים שלי, דלים ככל שיהיו, לטובת אף אחד. פעם היתה לי אהבה. היום האהבה מתה, ולא רק שהיא בבחינת מותרות, הרי שאף אין היא רצוייה במעוני הדל כלל וכלל...