גינה בשכונה\קומפלקס
אנחנו גרים בקומפלקס אמריקאי עם בריכה נחמדה וגינה עלובה. אבל מכיוון שילדים הם ילדים, אנחנו הולכים לגינה מדי פעם.
אתמול ישבתי עם הפעוט בארגז חול בזמן שהבכור ניגש לדבר עם ילד בגילו שנסע על קורקינט (לא חבר שלנו, ראינו אותו פעם אחת לפני חצי שנה בדשא). פתאום הבכור צורח: הילד נפגע, אני רואה את אחיו הקטן של הילד השני שוכב על הרצפה עם פנים לאדמה, ואת אחיו טופח לו על הגב בהבעת חוסר אונים. רצתי. פיסית רצתי. הרמתי את הקטן והסתכלתי עליו. לא היו פגיעות פיסיות. פתאום אני שמה לב שהאמא עמדה בצד ודיברה עם מישהו. בכלל לא ראיתי שהיא היתה באיזור. היא נגשה אלינו ולקחה את הקטן שלה בהבעה זועמת.
התנצלתי, אמרתי שהילד שלי אמר שהוא נפגע וחשבתי שקרה משהו. היא לקחה אותו, קראה לילד השני שיחזור הביתה מייד והסתלקה. לא אמרה לי כלום - לא תודה לא אל תגעי בילד שלי. כלום. לא נעים לי בכלל. חשבתי שהילד נפגע. אולי בעצם הוא סתם היה בטנרטרום? היא עמדה במרחק מאוד גדול ממנו (צד השני של הרחוב, מעבר לכביש), לא ראיתי אותה.
אני אמורה להתנצל מעבר? לא נעים לי. אני אמורה לא להגיב לילדים שבוכים בהיסטריה ואולי נפגעו? כבר הגדלתי את סף האדישות שלי פלאים מאז שאנחנו גרים פה, אבל זה ביזארי. אני לא מסוגלת להתעלם מילדים. מצד שני, לא נעים לי שאני מרגישה שבגללי הבכור איבד אינטרקציה עם ילד בגילו מהשכונה (יש רק עוד אחד כזה והם לא מסתדרים). זהו, פרקתי.
(למרות שסימנתי כותבת גם כאן, לא לראשי, אין לי כח לתגובות מהראשי של אנשים שלא חיו בקהילה רב תרבותית).
(ועוד הערת שוליים - האמא ממוצא הודי אבל לדעתי כאן כבר הרבה שנים)
אנחנו גרים בקומפלקס אמריקאי עם בריכה נחמדה וגינה עלובה. אבל מכיוון שילדים הם ילדים, אנחנו הולכים לגינה מדי פעם.
אתמול ישבתי עם הפעוט בארגז חול בזמן שהבכור ניגש לדבר עם ילד בגילו שנסע על קורקינט (לא חבר שלנו, ראינו אותו פעם אחת לפני חצי שנה בדשא). פתאום הבכור צורח: הילד נפגע, אני רואה את אחיו הקטן של הילד השני שוכב על הרצפה עם פנים לאדמה, ואת אחיו טופח לו על הגב בהבעת חוסר אונים. רצתי. פיסית רצתי. הרמתי את הקטן והסתכלתי עליו. לא היו פגיעות פיסיות. פתאום אני שמה לב שהאמא עמדה בצד ודיברה עם מישהו. בכלל לא ראיתי שהיא היתה באיזור. היא נגשה אלינו ולקחה את הקטן שלה בהבעה זועמת.
התנצלתי, אמרתי שהילד שלי אמר שהוא נפגע וחשבתי שקרה משהו. היא לקחה אותו, קראה לילד השני שיחזור הביתה מייד והסתלקה. לא אמרה לי כלום - לא תודה לא אל תגעי בילד שלי. כלום. לא נעים לי בכלל. חשבתי שהילד נפגע. אולי בעצם הוא סתם היה בטנרטרום? היא עמדה במרחק מאוד גדול ממנו (צד השני של הרחוב, מעבר לכביש), לא ראיתי אותה.
אני אמורה להתנצל מעבר? לא נעים לי. אני אמורה לא להגיב לילדים שבוכים בהיסטריה ואולי נפגעו? כבר הגדלתי את סף האדישות שלי פלאים מאז שאנחנו גרים פה, אבל זה ביזארי. אני לא מסוגלת להתעלם מילדים. מצד שני, לא נעים לי שאני מרגישה שבגללי הבכור איבד אינטרקציה עם ילד בגילו מהשכונה (יש רק עוד אחד כזה והם לא מסתדרים). זהו, פרקתי.
(למרות שסימנתי כותבת גם כאן, לא לראשי, אין לי כח לתגובות מהראשי של אנשים שלא חיו בקהילה רב תרבותית).
(ועוד הערת שוליים - האמא ממוצא הודי אבל לדעתי כאן כבר הרבה שנים)
וסתם תוספת מעניינת, כשהייתי קטנה, אם מישהו נפל בגינה ,במקום חדש , מיד היו שואלים ״איפה אמא?״ כי מי שמע אז על דוד שלוקח לגינה? או משפחה של שני אבות? אבל כבר למדתי לשאול ״ אם מי באת לגינה?״ ואז לקרוא להם....
