גקימופיגסי
New member
גם אני באתי להיפרד. וגם להתנצל! – לחלי, למירי ולכולכן/ם
הייתי צריכה לנהוג אחרת:
היה עלי להרפות, כשלא נענו השאלות שלי,
היה עלי לדאוג לעצמי ולחפש מקום אחר שבו אובן ואנוחם, כשלא הובנתי ולא נוחמתי כאן,
היה עלי להבין ש-חלי ומירי, אתן חדשות, עוד לא יודעות בדיוק איך לנהוג, לא מבינות עוד מי נגד מי ומרגישות מותקפות,
היה עלי לשלוט בכאבי ובזעמי.
הכתיבה הזועמת, הכאובה, המתפרצת וגם התוקפנית לפעמים שלי כאן כלפיכן הלהיטה אווירה קשה בפורום בכלל וחוסר אמון בכן.
ועל כך אני (בחלקי הבוגר) מצירה.
למדתי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שגורשתי.
והפעם הבנתי שאני מביאה את זה על עצמי.
ושלא תמיד הדעתנות והביקורתיות שלי חייבות להגיע בלוויית תוקפנות.
[להודות על האמת, אני לא בטוחה אם היה בכוחי לנהוג אחרת גם היום, כי עוצמת הטריגר עבורי הייתה ענקית. אבל אני מאוד רוצה לקוות ולהאמין שכן. לפחות במעט.]
למדתי.
שאם אני דורשת מהמטפל/ת שיתייחס אלי בגובה העיניים –
עלי לדרוש גם מעצמי לעשות כל מאמץ לנהוג כלפיו באופן בוגר, ולהשתדל בכל מאודי לא להרשות לעצמי התפרצויות ילדותיות. גם אם אני מרגישה באותו רגע שהן מוצדקות לגמרי.
עלי לזכור שגם המטפל/ת היה פעם ילד/ה, ושגם הוא אינו חסין/ה מפני היפגעות ועלבון.
************************************************
עם זאת, להגיד שלא נשאר בי כאב על הכול, ובמיוחד על הגירוש... - נשאר. נשאר בהחלט.
הייתי שמחה גם אני לקבל מכן, מירי וחלי, מילים שמבינות כמה גם אתן הכאבתן לי. ובמיוחד בגירוש.
אולי נצליח להביא קצת רכות אל הפרידה.
אם תוכלו.
אם תרצו.
בטוב ובשלום,
גקימופיגסי
(לשעבר – אוראור)
הייתי צריכה לנהוג אחרת:
היה עלי להרפות, כשלא נענו השאלות שלי,
היה עלי לדאוג לעצמי ולחפש מקום אחר שבו אובן ואנוחם, כשלא הובנתי ולא נוחמתי כאן,
היה עלי להבין ש-חלי ומירי, אתן חדשות, עוד לא יודעות בדיוק איך לנהוג, לא מבינות עוד מי נגד מי ומרגישות מותקפות,
היה עלי לשלוט בכאבי ובזעמי.
הכתיבה הזועמת, הכאובה, המתפרצת וגם התוקפנית לפעמים שלי כאן כלפיכן הלהיטה אווירה קשה בפורום בכלל וחוסר אמון בכן.
ועל כך אני (בחלקי הבוגר) מצירה.
למדתי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שגורשתי.
והפעם הבנתי שאני מביאה את זה על עצמי.
ושלא תמיד הדעתנות והביקורתיות שלי חייבות להגיע בלוויית תוקפנות.
[להודות על האמת, אני לא בטוחה אם היה בכוחי לנהוג אחרת גם היום, כי עוצמת הטריגר עבורי הייתה ענקית. אבל אני מאוד רוצה לקוות ולהאמין שכן. לפחות במעט.]
למדתי.
שאם אני דורשת מהמטפל/ת שיתייחס אלי בגובה העיניים –
עלי לדרוש גם מעצמי לעשות כל מאמץ לנהוג כלפיו באופן בוגר, ולהשתדל בכל מאודי לא להרשות לעצמי התפרצויות ילדותיות. גם אם אני מרגישה באותו רגע שהן מוצדקות לגמרי.
עלי לזכור שגם המטפל/ת היה פעם ילד/ה, ושגם הוא אינו חסין/ה מפני היפגעות ועלבון.
************************************************
עם זאת, להגיד שלא נשאר בי כאב על הכול, ובמיוחד על הגירוש... - נשאר. נשאר בהחלט.
הייתי שמחה גם אני לקבל מכן, מירי וחלי, מילים שמבינות כמה גם אתן הכאבתן לי. ובמיוחד בגירוש.
אולי נצליח להביא קצת רכות אל הפרידה.
אם תוכלו.
אם תרצו.
בטוב ובשלום,
גקימופיגסי
(לשעבר – אוראור)
