גם אתם עברתם את תהליך הבלוגר?

[אמיתי טויטי]

גם אתם עברתם את תהליך הבלוגר?

בדקות האחרונות עלתה בי מחשבה שאולי כולנו עברו תהליך דומה עם הבלוג. השלב הראשון - בו אתם כותבים בלוג חדש, מאושרים מעצמכם, נרגשים, משקיעים והכל טוב ויפה. השלב השני - בו אתם מתאכזבים כי לא מגיבים לכם מספיק, כי מגיבים לכם יותר מדי, כי רף הציפיות של הקוראים גבוה ממה שאתם מסוגלים לעמוד בו או לא יודע מה עוד...זה השלב בו אתם מודעים "אני פורש, היה נחמד, להתראות לכולם" השלב השלישי - בו אתם מבינים שFאק איט! אני אכתוב את הבלוג שלי בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד אחר. אני אפרסם כשמתחשק לי, אני אכתוב מה שבא לי ומי שלא אוהב את זה, שילך, יש עוד אלף כמוהו! עוד מישהו כאן עבר את הסולם הזה?

 

[ע ל ו מ ה]

עבר כבר איזה זמן מאז ../images/Emo6.gif

אז זה לא מרגיש לי דרמטי כמו שכתבת... אבל כן, זה נשמע כמו התיאור הנכון. בהחלט היה לי שלב של שכרון. בהחלט היתה רשומת פרידה ("שירת הברבור", פברואר 2004). ובהחלט אחרי היו עוד איזה מאה רשומות... אצלי היתה אח"כ גם מחיקת הבלוג ושקט. ואח"כ בלוג חדש. ועוד איזה 100 רשומות... אבל "אני אכתוב את הבלוג שלי בשביל עצמי" הוא בהחלט הסוד. סוד קיומינו... כל האינטראקציות שלנו כאן - הסיפורים שלנו, הציפיה שלנו לתגובות, התגובות אצל אחרים, אפילו הנאצות שחלק מהאנשים נוקטים בהם - זה הכל כדי למלא איזה צורך פנימי, צורך באיזה אישור חיצוני שאנחנו בסדר. או אפילו סתם שאנחנו... קיימים. ככל שאנחנו מתבגרים ומצליחים למלא את הצורך הזה בעצמנו (וחלקנו, אולי רובינו, אף פעם לא מגיעים לשלב זה), אנחנו פשוט תלויים בחסדיהם של אחרים. לפעמים - כמו בתהליך שאתה מתאר - זה לא קורה לנו כי למדנו למלא את עצמנו, אלא סתם כי התאכזבנו מאחרים...

 

[גאמי]

עלומה. כן יש בזה המון

גם אני מרגישה את הצורך הפנימי הזה שלא פעם ניזון מדברים חיצוניים במהותם אני מתקנאה באנשים שהצורך הפנימי שלהם ניזון רק מדברים שבפנוכו ומייחלת ליום שזה יקרה גם לי...ואני כבר בת 35 וחצי זה לא צחוק

 

[noyy]

../images/Emo28.gifבערך..

ובשלב הרביעי התחלתי יותר להתחשב בקוראים

 

[הנץ הכחול]

בהחלט

אהבתי את האופן בו הצגת את זה. בכל אופן, אני חושב שכל בלוגר שכותב המון זמן (המון זה יחסי לכל אחד מאיתנו..) עובר את התהליך הזה בשלב כלשהו. אגב, לדעתי זה תקף רק לבלוג הראשון בו עברת את התהליך - אם תפתח עוד בלוג במקביל זה כבר לא יהיה אותו דבר. אני אומנם אף פעם לא הכרזתי "אני פורש" (בעקבות הסיבות שציינת) אך לא פעם עלו הרהורים ומחשבות על עניין, אני מניח.

 

[מטר שמונים]

האבולוציה של הבלוגר

בהתחלה אתה חושב שאתה מוגן מאחורי הניק אחר כך אתה למד שהניק הוא לא מגן מושלם וחוזר לסנן מילים ותכנים

 

[דם דם]

בערך

אני עוד תקוע באמצע שלב שתיים אני עדיין לא מרגיש את התחושה של פרישה באופק אני יחסית חדש בבלוגיה אבל כנראה זה יגיע יום אחד

 

[חצישלישרבע]

מוקדם מכדי לומר

הבלוג שלי כבר כמעט בן חצי שנה (ובאמת שזה נראה לי המון זמן, למרות שברור לי שעבור אחרים זה עדיין נחשב צעיר בטירוף). הוא כבר לא מרגיש חדש, אני כבר פחות נרגשת, אבל אני עדיין משקיעה בו הרבה, אז כנראה שמבחינות מסויימות אני בשלב הראשון. מצד שני, העניין עם רף הציפיות של הקוראים (ויהיה הרבה יותר נכון כנראה שאומר - רף הציפיות שלי מעצמי) מאוד מעסיק אותי בכתיבה, ואני מוצאת שהוא מקשה, כך שלפחות קצת אני נמצאת בשלב השני. אני חושבת שבהתחלה כתבתי פחות מתוך מודעות שקוראים אותי, והיום כשאני כותבת על כל רשומה אני חושבת: היא תעניין? תהיה נוחה לקריאה? רלוונטית? ובכל זאת - לא העליתי עד כה על דעתי לפרוש . כי בסופו של יום, עם כמה שהבלוג אולי נותן מידע/חוויות לאנשים אחרים, הוא גם מאוד עבורי, ויש לו מטרות מאוד ספציפיות מבחינתי. אם אני פתאום אכריז שאני פורשת, בין היתר זה יהיה גם לומר לעצמי : את מפסיקה לתעד את התהליכים שאת עוברת ואת המחשבות ואת החוויות, ואני לא יודעת אם אני אומר לעצמי משהו כזה.

 

[b love]

זה משהו שקורה רק בבלוג הראשון..

הקטע של לפרוש, בבלוג הקיים שלי בתפוז, אני חושבת שאני בשלב השני, אבל לא נראלי לי שאני אפרוש, כי אני תמיד אזכיר לעצמי את המטרה בלמענה פתחתי את הבלוג בתחילה, למרות שהתוכן השתנה לחלוטין..

 

[הנץ הכחול]

אפשר לשמוע על המטרה?

לפעמים המטרה שהצבת לעצמך מלכתחילה מחזיקה אותך להמשיך לכתוב בבלוג?

 

[b love]

את האמת...

אם יצא לך לראות את הבלוג לי בטח ראית שהבלוג שלי כמעט מוקדש לחתולונת שלי, כשפתחתי אותו לא חשבתי שאגיד לכמות כזו של תגובות, חשבתי לכתוב מה שאני מרגישה, ומה שבא לי על החתולה שלי, לפעמים מהמבט שלי ולפעמים מהמבט שלה, פתחתי את הבלוג ממש בשבילי, מקום שאני יכולה לדבר על החתולה ומה שמסביבה כמה שבא לי, בלי לחשוב שאולי זה לא מעניין מישהו, או לשגע למישהו את השכל, כי אם זה לא מעניין אני מניחה שהוא לא היה קורא...

 

[מטר שמונים]

אני בבלוג הראשון פרשתי אבל

לא מחקתי כלום, זה ניצב שם כמו מצבה עד היום למרות שלא כתבתי שם כבר שנתיים כמעט

 

[chen snape]

עברתי ועוד איך.

אחרי חצי שנה בישראבלוג, מחקתי את כל הפוסטים, החלטתי שאני פורשת. אחרי כמה חודשים חזרתי, ובו זמנית פתחתי בלוג גם בתפוז ועידכנתי את שניהם. מהר מאוד נמאס לי, והמשכתי לעדכן רק בישרא. אני כבר שנה וחצי בלוגרית, זה עבר ממש מהר :-O

 

[הנץ הכחול]

כשמחקת את כל הפוסטים

זה לא צרם קצת? אני לא יודע, חצי שנה זה דיי הרבה זמן שאפשר להספיק בו המון (ובמיוחד בבלוג) - איך הרגשת כאשר לחצת על הכפתור של המחיקה? עד כמה זה היה קשה? (אם בכלל)

 

[chen snape]

באותו רגע הייתי באמוק

כעסתי על עצמי מאוד, חשפתי יותר מדי דברים בבלוג, גילו את זה והסתבכתי נורא. היום אני כל כך כל כך כל כך מצטערת שמחקתי, זו הייתה תקופה מדהימה ומרגשת, ופשוט מחקתי הכל, לא נשאר שריד. הלוואי והיה אפשר לשחזר

 

[b love]

זה ממש עצוב לעשות כזה דבר ../images/Emo201.gif

 

[reedgreenwhait]

אני נעה בין השלבים

האלה כל הזמן... ובהתחלה השקעתי פחות, ההשקעה גדלה עם הזמן.

 

[עכבר כחול מדבר]

אני לא...

 

[אמיתי טויטי]

אתה כן

ואל תתווכח איתי.

 

[עכבר כחול מדבר]

אמממ...

...אני לא.