בהתחלה פתחתי את הבלוג בשביל עצמי, לא כתבתי בו הרבה. אח"כ התחלתי לכתוב בו הרבה, ואז הוא התחיל לצבור תאוצה. ואז פתאום הרגשתי שזה יותר מידי בשבילי, שאני לא רוצה את המתח המיותר הזה של ריצוי הקוראים. אז עכשיו אני כותב בשביל עצמי באים מעט אנשים יחסית, אבל כולם יודעים שאני כותב בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד אחר.
מעולם לא הודעתי שאני פורש (היה שלב שבו לא כתבתי, אבל מעולם לא הודעתי שאני פורש). מאז ומתמיד פרסמתי רשומות ע"פ הקצב שלי ולא הרגשתי צורך לעדכן שלא היה בא לי (אולי מלבד התקופה שהייתי בהודו ועדכנתי כדי שההורים שלי לא יהיו לחוצים מדי).
חוץ מהודעת פרישה עברתי את זה פחות או יותר. מה כן, אחרי השלב השלישי הבלוג נהייה פשוט כיף! שאני מסתכלת על הרשומות הראשונות הן נראת ממש דיבליות, אבל בכל זאת זה כיף לראות את הזכרונות והרגשות שלך שמורים.
כל בלוגר אני חושב עובר במידה כזו או אחרת את השלבים הללו, לאו דווקא באותה רציפות. השלב השני הוא שלב שמידי פעם עולה לראש, במיוחד אחרי כתיבה ממושכת כל כך, אב ל עד היום לא יזמתי את זה, כך שבנתיים אין מה לדון על כך. בהחלט מעניין