אפשר רבע להירגע
הרי כבר ויתרתי על בדיקת מי שפיר בשבוע 17, הרי כבר הפכתי להריונית מן המניין, נורמלית במובן הנאור, שמחה בכל יום ביומו, קולית ומרחפת, מדדה בברווזיות בשמלות צבעוניות.
בשבוע 24 הגיעה אליי הידיעה על נשאות של סבתי באותה מוטציה בעייתית שמעדיפה לא לציין במפורש את שמה מסיבות שלא קשורות אליי ואליכן. רק אציין שהיא נפוצה, שהיא תסמונת גנטית שכלולה בסל לכלל האוכלוסיה ושהיא דומיננטית... מניחה שמי שלצערי מתמצאת תפצח את העניין בקלות.
אז לפני שלושה שבועות ביצעתי את מי השפיר ובמקביל בדיקת דם לאיתור התסמונת. הלוגיקה היתה שפענוח בדיקת הדם יימשך זמן קצר, יעיד על הנשאות שלי ובמידת הצורך יבדקו את מי השפיר. כמובן שאם כבר הופרשו מי השפיר, נעשה גם בדיקת מי שפיר סטנדרטית. אגב, הכרעתי נגד הצ'יפ.
עברתי את הזמן הזה בהדחקה די אפקטיבית, הכי לא אני, ובכלל לא ידעתי שיש לי כזה כושר. גזר הדין בתרחיש האסוני אינו רק של לידה שקטה, אלא בשל מנח העובר ושלייה שקרובה לפתח, הייתי עומדת בפני ניתוח קיסרי שידחה כל הריון נוסף לשנה תמימה. אז אני מניחה שסביר שחוסר היכולת לשקול את התרחיש דחק בי להדחיק. מזכירה שאני בת 38, ובביתי עוד אין ילדים.
הבוקר הסתבר כאמור שאני לא נשאית והעובר אינו נשא. עכשיו נשאר *רק* החלק של מי השפיר. להגיד שנרגעתי? יש הקלה מסוימת, בטח. היה יותר גרוע לחכות עכשיו לחמישים חמישים, טריביאלי. אבל ההיי עבר אחרי כמה דקות ואני כבר דואגת שהקדמתי מדי לשמוח, כאילו יש לי יד ורגל בדבר, (מעבר לאיברים האלה שבועטים בפנים) ואני רוצה שוב להדחיק וכבר לא יכולה.
אלומה אחת של אור בתוך כל הקור: המעגלים, המשולשים והמרובעים הנשיים האלה ועוד אלף צורות שאנחנו מאפשרות זו לזו; הדאגה וההקשבה, הבנה ההכלה והתמיכה, והקריאה והקריעה - זאת פיסת מזל בימים האלה.