xbuffalomen
New member
"גנב לי" את המילים
המשפחה, החברים, החומוס - משהו בסידור הזה חורק
אחרי 13 שנה, הטייס האוטומטי שלקח אותי לישראל מדי שנה כבר לא עובד כמו פעם. הבת שלי חידדה לי את ההבנה שביקור המולדת הזה הוא כבר יותר שלה משלי, חוץ מהחוף בבת ים
"לצד הגעגוע, התפתחה איזו תחושת מחויבות שבטית, רצון לא לפגוע, לא להעליב"קרדיט: ערן וולקובסקי
"כל כמה זמן אתם מגיעים לארץ?" שאל גבר שחמש דקות קודם לכן פגשתי לראשונה. הוא ישב על כסא פלסטיק בסלון ביתו של אבי ובחן את "רמת הנאמנות" שלי למדינה שעזבתי לפני 13 שנה. "כל שנה, לפחות פעם אחת", עניתי בנחרצות של ציוני גאה. "גם הילדים?" שאלה קרובת משפחה רחוקה שעד היום אינני יודע את שמה. "כל המשפחה", השבתי, "פעם אחת בקיץ ולפעמים גם פעם אחת בחורף".
"זה לא קל", הגיב הגבר והוסיף שלפי מה שידוע לו כרטיסי הטיסה לישראל מאוד יקרים בחודשי הקיץ. "זה באמת יקר", הגבתי בסיפוק של שחקן כדורגל שכל שנדרש לעשות הוא לגלגל את הכדור לשער, "כמה שעולה עולה, אנחנו לא מדלגים על הביקור השנתי. אין מה לעשות".
שבועיים אחר כך, על כביש מהיר בניו-ג'רזי, שאלה אותי הבת הגדולה לכמה זמן אנחנו באים השנה לישראל. "אני עדיין לא יודע", עניתי ובפעם הראשונה, אחרי 13 שנה של נאמנות עיוורת, חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לדלג על ביקור. "הייתי רוצה לבוא הפעם לשלושה שבועות", המשיכה ואני התמלאתי תחושת אשם כמו גבר ששוקל לבגוד באשתו בפעם הראשונה בחייו. "יש עוד זמן", אמרתי לה.
250 דולר ל-20 דקות כולל סרט מצויר, לא תיקח את הילדה?
למה נהג המונית צריך לדעת כמה אני מרוויח?
"פה זה לא ישראל שבאים לחתונה במכנסי חאקי וסנדלים"
ככל שהרהרתי בעניין - כך האופציה לוותר השנה על הביקור בישראל הפכה הגיונית יותר ויותר. אולי זאת תחושת הגודש שנוצרה אצלי אחרי שב-2019, על רקע מצבו הבריאותי של אבי, ביקרתי בארץ חמש פעמים. אולי זה בגלל שכבר לא מעט זמן אני מרגיש שמשהו בטייס האוטומטי הזה שלוקח אותי לישראל כבר לא עובד כמו פעם. הפרפרים בבטן של השנים הראשונות התחלפו בלחצים בחזה וחרדות שמתחילות עוד לפני הנחיתה בבן-גוריון.
על פניו, הכל בדיוק כמו פעם. המשפחה אוהבת, החברים מתגעגעים, הים אותו ים והחומוס אותו חומוס. ולמרות זאת, כבר כמה שנים מקננת בי התחושה שמשהו בסידור הזה חורק. למעשה, משהו בו חורק מהרגע הראשון. אותם חברים טובים שבשנים הראשונות התעקשו לחכות לי בנמל התעופה ולא היו מפסיקים להתקשר כל היום, מציעים עכשיו להיפגש רק בגלל שברוב המקרים לא נעים להם. לצד הגעגוע, התפתחה שם איזו תחושת מחויבות שבטית, רצון לא לפגוע, לא להעליב.
גם נסיבות החיים האובייקטיביות השתנו כמובן. מה שזרם בטבעיות בימי האוניברסיטה כבר לא עובד חלק כמו פעם. כולם עובדים עד הערב, לכולם ילדים שצריך להשכיב לישון, וב-22:00 כולם בעיקר רוצים ללכת לישון. בין לבין מנסים לדחוס פגישה ב"ארומה". שעה וחצי של השלמת חוסרים, של כל מיני סיפורים על טיפולי פוריות ובעיות בעבודה שאתה לא מבין איך לא שמעת עליהם עד היום. אתם הרי מדברים בטלפון כמעט כל שבוע, ממש כמו פעם.
גם עם המשפחה מדובר במלכוד שאי אפשר לצאת ממנו מבלי שמישהו ייפגע. למרות האהבה הכנה והגעגוע הגדול, אתה מבין פתאום שמשפחה היא קצת כמו מרק עוף - אחרי יומיים ברצף זה מתחיל להימאס, אבל בגלל שנפגשים רק פעם בשנה צריך להספיק כמה שיותר. וכך אתה מוצא את עצמך קם בבוקר עם כאב ראש רק מעצם המחשבה על איך לדחוס ליום אחד את האמא בבת ים, האחות בפתח תקוה, החברים בתל אביב, הילדים שרוצים ללכת לים, והאשה ששואלת אם אפשר לשבת בערב במסעדה רק שניכם לבד. והרי כמה היא כבר יכולה לשבת עם החברים שלך בארומה כל ערב...
למרות זאת, אני די בטוח שגם השנה נבקר בארץ. לא רק בגלל האחות או החברים, אלא בעיקר בגלל הילדים. הפחד שמשהו בזהות הישראלית שלהם, שהיא שברירית ופריכה ממילא, יישחק עוד יותר - הוא שיניע אותי. החשש שישכחו את העברית, שיאבדו את הקשר עם בני הדודים, שיהיו קשורים יותר לסבתא מאמריקה - הוא לב העניין. אני רוצה שהם שיגדלו עם זכרונות הילדות שלי. מהפארקים שמלאים בילדים (בניגוד לפארקים השוממים של ניו-ג'רזי), דרך הבורקס מתחת לבית, השיפודיה שלך והגלידריה בטיילת, ועד החברים, שאחרי הכל, עדיין הרבה יותר טובים וקרובים מאלה שכאן. הכל שווה כדי לראות אותם משתוללים בחוף של בת ים, שהוא הרבה יותר טוב מכל חוף בארה"ב. החוף של ילדותי. עם שובר הגלים, החול הרך, המים החמים והאבטיח הקר.
ואז הטלפון נייד שלך מצלצל ועל הקו הדודה מכפר סבא ששמעה שאתה בארץ. היא אומרת שלא ראתה את הילדים כבר כמה שנים ושואלת אם יהיה לך זמן לקפוץ באחד הערבים השבוע.
המשפחה, החברים, החומוס - משהו בסידור הזה חורק
אחרי 13 שנה, הטייס האוטומטי שלקח אותי לישראל מדי שנה כבר לא עובד כמו פעם. הבת שלי חידדה לי את ההבנה שביקור המולדת הזה הוא כבר יותר שלה משלי, חוץ מהחוף בבת ים
"לצד הגעגוע, התפתחה איזו תחושת מחויבות שבטית, רצון לא לפגוע, לא להעליב"קרדיט: ערן וולקובסקי
"כל כמה זמן אתם מגיעים לארץ?" שאל גבר שחמש דקות קודם לכן פגשתי לראשונה. הוא ישב על כסא פלסטיק בסלון ביתו של אבי ובחן את "רמת הנאמנות" שלי למדינה שעזבתי לפני 13 שנה. "כל שנה, לפחות פעם אחת", עניתי בנחרצות של ציוני גאה. "גם הילדים?" שאלה קרובת משפחה רחוקה שעד היום אינני יודע את שמה. "כל המשפחה", השבתי, "פעם אחת בקיץ ולפעמים גם פעם אחת בחורף".
"זה לא קל", הגיב הגבר והוסיף שלפי מה שידוע לו כרטיסי הטיסה לישראל מאוד יקרים בחודשי הקיץ. "זה באמת יקר", הגבתי בסיפוק של שחקן כדורגל שכל שנדרש לעשות הוא לגלגל את הכדור לשער, "כמה שעולה עולה, אנחנו לא מדלגים על הביקור השנתי. אין מה לעשות".
שבועיים אחר כך, על כביש מהיר בניו-ג'רזי, שאלה אותי הבת הגדולה לכמה זמן אנחנו באים השנה לישראל. "אני עדיין לא יודע", עניתי ובפעם הראשונה, אחרי 13 שנה של נאמנות עיוורת, חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לדלג על ביקור. "הייתי רוצה לבוא הפעם לשלושה שבועות", המשיכה ואני התמלאתי תחושת אשם כמו גבר ששוקל לבגוד באשתו בפעם הראשונה בחייו. "יש עוד זמן", אמרתי לה.
250 דולר ל-20 דקות כולל סרט מצויר, לא תיקח את הילדה?
למה נהג המונית צריך לדעת כמה אני מרוויח?
"פה זה לא ישראל שבאים לחתונה במכנסי חאקי וסנדלים"
ככל שהרהרתי בעניין - כך האופציה לוותר השנה על הביקור בישראל הפכה הגיונית יותר ויותר. אולי זאת תחושת הגודש שנוצרה אצלי אחרי שב-2019, על רקע מצבו הבריאותי של אבי, ביקרתי בארץ חמש פעמים. אולי זה בגלל שכבר לא מעט זמן אני מרגיש שמשהו בטייס האוטומטי הזה שלוקח אותי לישראל כבר לא עובד כמו פעם. הפרפרים בבטן של השנים הראשונות התחלפו בלחצים בחזה וחרדות שמתחילות עוד לפני הנחיתה בבן-גוריון.
על פניו, הכל בדיוק כמו פעם. המשפחה אוהבת, החברים מתגעגעים, הים אותו ים והחומוס אותו חומוס. ולמרות זאת, כבר כמה שנים מקננת בי התחושה שמשהו בסידור הזה חורק. למעשה, משהו בו חורק מהרגע הראשון. אותם חברים טובים שבשנים הראשונות התעקשו לחכות לי בנמל התעופה ולא היו מפסיקים להתקשר כל היום, מציעים עכשיו להיפגש רק בגלל שברוב המקרים לא נעים להם. לצד הגעגוע, התפתחה שם איזו תחושת מחויבות שבטית, רצון לא לפגוע, לא להעליב.
גם נסיבות החיים האובייקטיביות השתנו כמובן. מה שזרם בטבעיות בימי האוניברסיטה כבר לא עובד חלק כמו פעם. כולם עובדים עד הערב, לכולם ילדים שצריך להשכיב לישון, וב-22:00 כולם בעיקר רוצים ללכת לישון. בין לבין מנסים לדחוס פגישה ב"ארומה". שעה וחצי של השלמת חוסרים, של כל מיני סיפורים על טיפולי פוריות ובעיות בעבודה שאתה לא מבין איך לא שמעת עליהם עד היום. אתם הרי מדברים בטלפון כמעט כל שבוע, ממש כמו פעם.
גם עם המשפחה מדובר במלכוד שאי אפשר לצאת ממנו מבלי שמישהו ייפגע. למרות האהבה הכנה והגעגוע הגדול, אתה מבין פתאום שמשפחה היא קצת כמו מרק עוף - אחרי יומיים ברצף זה מתחיל להימאס, אבל בגלל שנפגשים רק פעם בשנה צריך להספיק כמה שיותר. וכך אתה מוצא את עצמך קם בבוקר עם כאב ראש רק מעצם המחשבה על איך לדחוס ליום אחד את האמא בבת ים, האחות בפתח תקוה, החברים בתל אביב, הילדים שרוצים ללכת לים, והאשה ששואלת אם אפשר לשבת בערב במסעדה רק שניכם לבד. והרי כמה היא כבר יכולה לשבת עם החברים שלך בארומה כל ערב...
למרות זאת, אני די בטוח שגם השנה נבקר בארץ. לא רק בגלל האחות או החברים, אלא בעיקר בגלל הילדים. הפחד שמשהו בזהות הישראלית שלהם, שהיא שברירית ופריכה ממילא, יישחק עוד יותר - הוא שיניע אותי. החשש שישכחו את העברית, שיאבדו את הקשר עם בני הדודים, שיהיו קשורים יותר לסבתא מאמריקה - הוא לב העניין. אני רוצה שהם שיגדלו עם זכרונות הילדות שלי. מהפארקים שמלאים בילדים (בניגוד לפארקים השוממים של ניו-ג'רזי), דרך הבורקס מתחת לבית, השיפודיה שלך והגלידריה בטיילת, ועד החברים, שאחרי הכל, עדיין הרבה יותר טובים וקרובים מאלה שכאן. הכל שווה כדי לראות אותם משתוללים בחוף של בת ים, שהוא הרבה יותר טוב מכל חוף בארה"ב. החוף של ילדותי. עם שובר הגלים, החול הרך, המים החמים והאבטיח הקר.
ואז הטלפון נייד שלך מצלצל ועל הקו הדודה מכפר סבא ששמעה שאתה בארץ. היא אומרת שלא ראתה את הילדים כבר כמה שנים ושואלת אם יהיה לך זמן לקפוץ באחד הערבים השבוע.
