געגועים ליואב אשריאל
מעולם לא הייתי מ"אנשי שלומו" של יואב ולא אטעה אם אומר שיואב לא חיבב במיוחד את העובדה שמדריכים שלא באו להשתלמויות שלו יכלו לקנות אצלי את השירים ופעמים רבות באיכות טובה יותר ועם חותם של חוקיות מאקו"ם וחברות התקליטים. אני כר אז לא אהבתי את מה שנראה לי כ"עודף יצירתיות", ז"א עוד ועוד ריקודים הבאים והולכים על מנת לקיים את "רצף ההשתלמויות" כעסק משגשג (ובעקיפין גם את העסק שלי), אך לדעתי על חשבון עתיד ריקודי העם כתרבות ישראלית ייחודית. אבל בהשוואה להיום לא נותר לי אלא להתגעגע לאיש המקצוע האמיתי שגם אם לא היה חף מטעויות (כמו כולנו) הרי השקעתו במחברי הריקודים ובכל תהליך הבאתו של ריקוד להשתלמות וממנה אל הרוקדים יכולים לשמש אותנו עד היום כדוגמא ומופת. צאו וראו אנא הגענו עם היצירתיות הפורצת של המדריכים והרוקדים. ההשתלמויות נראות כמו סופרמרקט לחיפוש מציאות ואטרקציות, הריקודים, ברובם, פונים למחנה המשותף הנמוך ביותר מבחינה מוסיקאלית, מחברי הריקודים אינם מסוגלים להבדיל בין מה ששייך ללחן המקורי לבין העיבוד המוסיקאלי שהולבש על הלחן, הכנת קלטות והדיסקים נעשים כדי לצאת לידי חובה, מהר, מהר, ללא בקרת איכות מינימאלית, העיקר להכניס כמה שיותר ריקודים כדי לא לפגוע ב"יוצרים חדשים" ובזכות הטבעית לכל הולך על שתים להביא את פאר יצירתו הכוריאוגרפית אל המוני הרוקדים הצמאים לחידושים. אני מאמין גדול בדמוקרטיה ושוק חופשי, אך במקרה זה, אם עלי לבחור בין דיקטטורה המבוססת על הבנה במוסיקה, בתנועה ובפולקלור, לבין דמוקרטיה המאפשרת לכל שטות להיקרא "ריקוד עם", להגיע אל רחבת הריקודים ולהיבנות שם על רדידות תרבותית של קהל הרוקדים – אני בוחר ביואב אשריאל.
מעולם לא הייתי מ"אנשי שלומו" של יואב ולא אטעה אם אומר שיואב לא חיבב במיוחד את העובדה שמדריכים שלא באו להשתלמויות שלו יכלו לקנות אצלי את השירים ופעמים רבות באיכות טובה יותר ועם חותם של חוקיות מאקו"ם וחברות התקליטים. אני כר אז לא אהבתי את מה שנראה לי כ"עודף יצירתיות", ז"א עוד ועוד ריקודים הבאים והולכים על מנת לקיים את "רצף ההשתלמויות" כעסק משגשג (ובעקיפין גם את העסק שלי), אך לדעתי על חשבון עתיד ריקודי העם כתרבות ישראלית ייחודית. אבל בהשוואה להיום לא נותר לי אלא להתגעגע לאיש המקצוע האמיתי שגם אם לא היה חף מטעויות (כמו כולנו) הרי השקעתו במחברי הריקודים ובכל תהליך הבאתו של ריקוד להשתלמות וממנה אל הרוקדים יכולים לשמש אותנו עד היום כדוגמא ומופת. צאו וראו אנא הגענו עם היצירתיות הפורצת של המדריכים והרוקדים. ההשתלמויות נראות כמו סופרמרקט לחיפוש מציאות ואטרקציות, הריקודים, ברובם, פונים למחנה המשותף הנמוך ביותר מבחינה מוסיקאלית, מחברי הריקודים אינם מסוגלים להבדיל בין מה ששייך ללחן המקורי לבין העיבוד המוסיקאלי שהולבש על הלחן, הכנת קלטות והדיסקים נעשים כדי לצאת לידי חובה, מהר, מהר, ללא בקרת איכות מינימאלית, העיקר להכניס כמה שיותר ריקודים כדי לא לפגוע ב"יוצרים חדשים" ובזכות הטבעית לכל הולך על שתים להביא את פאר יצירתו הכוריאוגרפית אל המוני הרוקדים הצמאים לחידושים. אני מאמין גדול בדמוקרטיה ושוק חופשי, אך במקרה זה, אם עלי לבחור בין דיקטטורה המבוססת על הבנה במוסיקה, בתנועה ובפולקלור, לבין דמוקרטיה המאפשרת לכל שטות להיקרא "ריקוד עם", להגיע אל רחבת הריקודים ולהיבנות שם על רדידות תרבותית של קהל הרוקדים – אני בוחר ביואב אשריאל.