דברים קטנים אבל מעצבנים...

[Yarik N]

דברים קטנים אבל מעצבנים...

כבר כתבתי על עניין ה"נו נו נו" וקיוויתי שיתפתח דיון על המשמעות של המנהג ולא דווקא על הגן (שדרך אגב שוחחתי עם הגננת וביקשתי לא להשתמש בזה) משהו שנורא מרגיז אותי (ואולי שלא בצדק) זה המנהג של להכות את החפץ ממנו קיבלת מכה: הילד נופל על השולחן ומקבל מכה בראש, לאחר שנרגע, קם ניגש לשולחן ומכה אותו עם היד "שולחן רע"!!! אותי זה משגע, מהיכן המנהג הזה? לי זה נראה כאילו מורידים את האחריות מהילד להיות זהיר יותר (שבעיני לא נורא גם אם לא יזהר כ"כ אבל כך ילמד שיש מפגעים מהם צריך להיזהר) ומעבירים אותה לשולחן. "אני" הייתי בסדר, השתוללתי לי ואילו השולחן פתאום קפץ לי על הראש ונתן לי מכה. שולחן רע? מה דעתכם? יש עוד דברים כאלו שאתם לא מבינים כמוני?

 

[מירי,]

אני "דווקא" לא מבינה את זה כמוך..

אנחנו לא מוסיפים שולחן רע אלא פויה שלוחן , והנסיון שלי מראה שהילד לא מעביר אחריות... , אבל הוא קיבל מכה כואב לו - וכן גם אני הייתי רוצה להיות מסוגלת להאשים מישהו אחר בזמן המישגה , אבל זה לא אוצר שאני לא מבינה מי אשם... לי עם דודו היתה בזמנו בעיה אחרת , כל מה ומי שהכאיב לו (ולא חשוב מי אשם) היה מקבל מכה חזרה ו"פויה.." וכשזה היה מי זה היה קצת בעיתי (אבל זה היה בתוך מיכלול של אלימות שנפטרה... אז אני לא יודעת כמה זה קשור). כשהילד קיבל מכה כואב לו , הוא רוצה לעשות משהו , האם "אוי כמה אני לא זהיר..." נשמע לך עדיף? אנחנו אפילו מוסיפים "תראה עשית חור בריצפה.." ואח"כ כל מיני מפשטים שהילד יודע לזהות כהומור , והבכי עובר מהר יותר ומתחילים לצחוק.

 

[רותי ע]

גם אני חושבת שזה טפשי..

אבל מכוחה של התניה אני מוצאת את עצמי אומרת את אותו הדבר לילדי. ואולי בעצם זה לא נורא כל כך אם השלכת האשמה על החפץ עוזרת להתמודד עם הכאב?

 

[Yarik N]

אין לי בעיה פילוסופית עם העניין

אבל זה בהחלט בעיני מחנך לאלימות חזרה... השולחן לא "עשה" שום דבר בכוונה ואין טעם להרביץ לו. לדעתי אגב, להגיד "עשית חור ברצפה" זה לגמרי להעביר אחריות לילד ואפילו להאשים אותו בתוצאות.. הומור שהוא לדעתי דבר נפלא (ואני משתדל לערב אותו בכל דבר) לא מתאים לדעתי כשהילד בוכה, כשהוא בוכה הוא רוצה שינחמו אותו ו..לא, לא להגיד לו זה באשמתך, או "אתה רואה? אמרתי לך", אלא רק לנחם, את החלק של להיזהר הוא מבין לבד. אני לא יודע לגבי ההתמודדות עם הכאב: אם המים בברז חמים מידי וזה כואב לילד אז מרביצים לברז? לא, מלמדים אותו לווסת את המים. אם הקציצה לא טעימה לו אז מרביצים לה? (או לאמא/אבא שהעיזו לטגן כזו קציצה?) לא, לא אוכלים. לא נראה לכם התמודדות טבעית ונכונה יותר עם הכאב?

 

[מירי,]

הומור של ילדים...

קשה לי להסביר אבל כל הילדים שאני אישית מכירה (ולא רק הילדים הפרטיים שלי) מצחיקים אותם מישפטים שאני לא מבינה מה מצחיק בהם... "אוי השולחן בוכה.." "תראה יש חור ברצפה.." "יוו תראה איזה כסא ..." מה לעשות שזה גורם להם לצחוק? וככה מכה שלא היתה ממש נוראית והבכי הוא יותר מתסכול , אחרי החיבוק הנשיקה , הנשיקה על המקום הנפגע , באים המשפטים האלה שמיד מעבירים את הבכי - למה ? לא יודעת אבל בהרבה מיקרים הם עוזרים יותר... וכמו שאמרתי , עם דודו הייתה לי אכן בעיה בהפרדה בין מה למי... אבל זה היה במכלול של בעית אלימות.

 

[פנינה של שחר ותומר]

ומה אנחנו עושים

כשאחת הבנות נתקלת בשולחן או נופלת? אני אומרת להן (בעיקר לקטנה הגדולה כבר הרבה יותר ממבינה), אוי, עכשיו כואב לשולחן והיא ניגשת המתוקונות ופשוט נותנת לשולחן נשיקה/חיבוק/ליטוף. אני ממש מתמוגגת. להרביץ, לימדנו שאסור ומסבירים בנועם שליטוף ונשיקה הרבה יותר כייפית ונעימה ממכות, וזה עובד כמו קסם...

 

[zimes]

../images/Emo45.gif האנשה ללא האשמה

 

[חגית של אורן]

אנחנו לא משתמשים בזה

בד"כ שאורן נופלת ומקבלת מכה - למדנו לא לקפוץ ולהגיד "אויש", ואז היא פשוט קמה וממשיכה הלאה. אם היא בוכה, אז סימן שהיא חטפה ממש מכה חזקה - ןאז חיבוק ונחמה מאוד מעודדים אותה ומרגיעים אותה ואח"כ היא ממשיכה לשחק. אצמול בערב היא נפלה ופתחה את השפה וירד דם. נכון שנבהלנו, אבל חיבוק ואפשרות לבכות העבירו את הבכי תוך פחות מדקה.

 

[ליאת +]

אני מסכימה איתך

גם אני לא אוהבת את המנהג המשונה הזה. לפעמים זה נראה לי גם הצורך של הסביבה ולא של הילד. ההורים והסבים-סבתות הם אלה שבד"כ מתחילם עם המנהג הזה עוד לפני שהילד מבין או "דורש נקמה", אלא רק רוצה חיבוק והרגעה. זה נראה לי שזה בא מהצורך שלנו לעשות משהו כשהילד בוכה. אני לא יודעת אםזה מעביר מסר לילד (אולי מעביר את המסר: "איזה משונים המבוגרים האלה"

), אבל רצוי לבדוק אם זה לא בא במקום פשוט "להיות עם הילד" גם ברגעים הפחות נעימים. מאותה סיבה אני גם לא אוהבת שמנסים ישר להצהיל אותו ולהצחיק אותו כשהוא בוכה (בעקבות מכה).

 

[zimes]

או המנטרה המיותרת, לדעתי "לא לבכות"

 

[עירית ל]

גם אני לא קופצת מכל נפילה או מכה

וכך יונתן התרגל לא לבכות רק אם רואים (כמו שהרבה ילדים עושים). כשהוא בוכה אני יודעת שאו שכואב, או שהוא נעלב, בקיצור, שהוא צריך עזרה להתגבר. ואז חיבוק ונשיקה. אני לא מנסה להצחיק אותו, אבל כן שואלת אותו "מה יסיח את דעתך מהכאב? אולי נקרא ספר שאתה אוהב או נלך להסתכל על הדגים (מובייל של דגים)?" וזה תמיד עובד.

 

[Yarik N]

מלך העולם שלי, לא היה בוכה מכלום

כשקיבלתי אותו (ילד מאומץ) הוא היה חוטף מכות נוראיות משולחנות, כסאות ורצפות ופשוט קם וממשיך ללכת....זה היה נורא מדאיג, הוא לא היה בוכה מכלום!!!! אבל לאט לאט, הוא למד לאהוב חיבוקים ולהבין שבכי גורר נחמה מצד אבא והוא נהנה לבוא ולהתנחם.

 

[no-a-m]

המשיכי להנות מהילד מהניחומים וחיבוק

קראתי בענין את הדיון, ואכן מצאתי את עצמי מסתייגת מהצורך למצוא "אשמים"- ובמיוחד שולחנות וכסאות שעמדו לתומם בחדר דפוס שלצערינו מלווה אותנו גם בחיינו הבוגרים, ואולי אפשר לותתר עליו, בואו נזכור בבקשה שאנחנו מדברים על אנשים שקטנים מאיתנו בשנים ובסנטימטרים, וניתן להם את הכבוד והקרדיט שהם נבונים וחכמים, וחשוב שירגישו כך. זוהי הזדמנות נהדרת, לעזור לילד ללמוד להגיב לסיטואציה שהוא נקלע אליה אכן קבל מכה, אכן כואב.ומותר לבכות ומותר לכאוב לתת לגיטימציה למה שקרה לשקף לו קבלת מכה מהשולחן, בודאי מאוד כואב לך, מה יעזור? , חיבוק נשיקה, אולי ליטוף ? אני אוהבת במיוחד את השיר של פניה ברגשטיין, "רצתי רצתי ונפלתי, ומכה ביד קבלתי אוי כואבת המכה , אמא תני לי נשיקה" כאשר ילדי היו קטנים ונקלעו למצבים כאלה, נהגתי לדקלם להם , ועם השנים ביחד איתם , וכמובן שחיבוק ונשיקה זו התרופה

 

[חגיתושתוש]

אנחנו גם מעבירים אחריות לשולחן

אבל לא מרביצים לו. אנחנו מנסים לחנך את הילדה נגד אלימות ולכן רק עושים "נו נו נו" לשולחן, אותה זה מרגיע. וכך אני מדריכה גם את הסבים והסבתות, אנחנו מחנכים לא להרביץ. כשהיא מרביצה לנו (קורה לפעמים) אנחנו מסבירים לה שזה לא נעים לנו ושהרבה יותר כיף לעשות טובה. אולי תגדל לנו ילדה רגועה שלא תלך מכות בגן (מה שכן, מלמדים אותה להחזיר אם ילד אחר מרביץ - השרדות).

 

[Yarik N]

השרדות - גם עם זה קשה לי

(בכלל שמתם לב איזה חיים קשים יש לי? עם הכל קשה לי.....) שהאפרוח נמצא עם אחייני (יש 5 בסביבות הגיל שלו) הנהגנו מנהג אצל כל הילדים שאם מישהו מרביץ, אנחנו לוקחים את הילד המכה ואומרים לו "אסור להרביץ". (לא מטיפים מוסר והרצאות ארוכות מה שבד"כ יגרור שוב תגובות של אלימות, כי הילד ילמד איך מקבלים תשומת לב) ואם ילד אחר מחזיר, שוב אומרים "אסור להרביץ". בעיני (וגיסותיי כמובן) אין אנו שופטי בית משפט ולכן אין אנו יכולים להחליט מתי מותר להרביץ (אם הרביצו לך קודם) ומתי אסור (אם חטפו לך צעצוע), לעיתים לילד כואב יותר על אובדן הצעצוע מאשר דחיפה שקיבל. שמנו לב שלאחרונה אם אחד הילדים "חוטף" מילד אחר, הוא אומר לילד "אסור" ורץ לקבל חיבוק מנחם. (מת עליהם... תמיד אני מבסוט כשהם רצים אלי...רק בשביל זה היה שווה שיקבלו מכה...

) נכון, עם הגן יש לי בעיה, לא יודע איך הייתי מעוניין שיגיב שם, סה"כ צריך שיתוף פעולה של כל המבוגרים בעיניין כדי שיצליח.

 

[odeia]

אצלנו בדר"כ קצת מרגיעים ותוך כדי

שואלים אותה למה היא הרביצה לשולחן. אבל זה נדיר, בדר"כ רק מרגיעים ואם צריך גם עושים רייקי למקום הכואב. אף פעם, אבל אף פעם לא זכור לי שהרבצנו לחפץ, הרי זו תגובה אלימה.

 

[anat30g]

זה ילד ראשון שלך נכון???

בילד השלישי - במקום להאשים את השולחן מאשימים את הבעל/אבא. אם זה מרגיע את הילד... אז מה הבעיה??? אנחנו בגדול לא מענישים את השולחן והכיסא והרצפה (בעיקר את הרצפה) כשנופלים ומקבלים מכה... אומרים הופ ובאים לחיבוק אצל אמא או אבא או מי שבסביבה ומוכן לתת נשיקה שמיד מעבירה.... במצבים קשים יותר מנדנדים קצת בידיים, מנסים להשיח את הדעת בדברים אחרים... הרי ככל שאנחנו יותר נרגשים מהמכה - ככה הילד יהיה יותר נרגש ממנה... אם נעביר את זה הלאה - גם הילד יעביר את זה הלאה... לילה טוב - ענת

 

[אם הבנים שמחה]

גם אני לא מבינה...

מעולם לא הבנתי מדוע יש להרביץ בחזרה לחפץ הרי אסור להרביץ, נכון? והשוחלן/קיר/רצפה לא נתקלו בילד בזדון? אז למה "להחזיר" להם? הילד קיבל מכה, יקבל חיבוק ונשיקה וילמד להבא לא להיתקל זה הכל. אני גם משתדלת לא להיות ה"שופט" במריבות הרי לעולם לא אדע מי "התחיל" באמת, נכון? אז כל פעם כשבאים אלי ב"אמא, תגידי לו..." אני עונה: תגיד לו בעצמך, גם אתה מדבר בעברית, והוא מבין עברית... הילדים שלי כבר מכירים את הגישה הזו אבל ילדים אחרים, תמיד פוערים את הפה ומנסים להבין "אבל הוא עשה לי כך וכך" הם אומרים "אז תבקש ממנו להפסיק" אני אומרת. ולא מתערבת אני לא אוהבת שהורים הופכים את המריבות בין הילדים לזירת ניגוח משלהם. ואני גם לא מכריחה את ילדי ללבוש סוודרים - כי לאמא קר ולפעמים הילד שלי הוא פרסומת מהלכת לדלקת ריאות... אבל אם אכריח אותו, אז הוא ילבש, ואחרי פינת הרחוב - הוא יפשוט... מה יצא לנו מזה? - ילד שמשקר... (לא תודה) אולי אזכר בעוד כמה דברים...

 

[Yarik N]

אהבתי כל מה שכתבת. ../images/Emo45.gif

וגם... אצל חברים טובים שלי (שלושה ילדים 12 , 7 , 5) הם כל הזמן באים להלשין אחד על השני וזה נורא מפריע לי. אצלנו בבית היה אסור להלשין, להלשין על מישהו שלא מסדר את החדר היה גרוע יותר מלא לסדר את החדר.

 

[אם הבנים שמחה]

גם אותי זה מרגיז...

הם מלשינים אחד על השני, אבל רק בקטע של מטלות בבית, במקרים שמישהו עשה משהו "רע" (שבר חפץ,הפיל, לכלך או חבלה אחרת) אז הם מודים בעצמם, ולא מלשינים אחד על השני כי למדנו אותם ששום דבר הוא לא אסון, ושהאמת , כל אמת, עדיפה הרבה יותר משקר. ולפעמים קורות טעיות - ומתמודדים איתם. כולנו בני אדם. ועוד משהו... הם מודדים כמה קיבלו האחים שלהם... (אצלינו הגילאים : 10,8,5,2) למשל מחלקים גלידה לצלחות, תמיד יהיה מי שיגיד : אבל הוא קיבל יותר... אז אני עונה: כי אותו אני אוהבת יותר ואז הם תופסים את הגיחוך שבטענתם...