על נאומו של גרוסמן
אתמול בעצרת לזכרו של רבין בלט נאום אחד, נאומו של דויד גרוסמן. נאום שהבליט עד כמה השמאל הציוני שהוא אחד מדובריו רחוק , רחוק מהבנת המציאות בה אנו חיים ועד כמה חילוקי הדעות שלן עם הממשלה אינו יותר מאשר ויכוח טקטי בלבד. אודה ולא אבוש כי מעולם לא ראיתי ברבין איש קדוש וזר לי פולחן האישיות שלו. בעיני הוא היה גנרל שהיה בין השאר אחראי לפקודה:"לשבור להם את הידיים ואת הרגליים". גרוסמן בנאומו מצביע על כך שהמדינה הבורגנית הציונית שהוא אחד מתומכיה ורואה בהקמתה נס, בעוד אני חושב שהיה זה אסון לשני עמי הארץ, במשבר עמוק והוא צודק כמובן. הוא מצביע על כך שהשלטון מושחת וציני והוא צודק גם בכך כפי שכולנו רואים. זועק הוא בכאבו על ששיכל בנו ומצטט את שאול טרשניחובסקי על בזבוז חיי צעירים יהודים, ואין הוא מסוגל לקלוט כי האידיאל אליו הוא מתגעגע מדינה יהודית דמוקרטית במציאות היא סתירה שלא ניתנת ליישוב, ולא מקרי הוא שהצד הדמוקרטי, אפילו האתנוקרטי, הולך ונעלם והחשוך הלאומני והגזעני של רבני יש"ע הולך ומשתלט. היה זה נאום של שמרן המבכה את העובדה שהציונות והמדינה שהיא הקימה תוך שנים מועטות הגיעה לשלבה הסנילי. מנגד הוא עבר מיתי שמעולם לא היה קיים של ארץ מלאה בלהט כאשר שוכח הוא את הגרוש המסיבי של 47-8 המלמד עד כמה נולדה המדינה בחטא ופשע, להווה של השתלטות הטרוף, הגסות הלאומנות, ואינו מבין כי הקרקע עליו צמחו פרחי הרוע הוא הקרקע שהוא וחבריו זרעו בה את פרחי הרוע. היה זה נאום של חרדה אל מול העובדה כי קיים ניכור אדיר בין המוני העם הפשוט החי בארץ ובין השלטון מושחת ומטורף באומרו : "אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל, שההנהגה שלנו חלולה. ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו חלולה. ..." "התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות והפחדות, של מקסם הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש, בוודאי הם אינם מנהיגים של עם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק לו. לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זיכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה." ואומר אני, הכותב המתנגד למדינה הבורגנית הציונית ומבקש להחליפה במדינה אחרת בה יחיו שני עמי הארץ בשוויון, לא לנאום כזה ציפיתי מאינטלקטואל ששיכל את בנו בשליחות בוש . כפי שנאום ראש הממשלה במלחמה "עד כאן", היה נאום בנאלי ומוכר של הימין הציוני, נאומו של גרוסמן היה בנאלי ומוכר של אלו שאינם רואים שום דרך לפניהם אלא לבכות ולירות ולהמשיך להקריב את ילדיהם על מזבח הסדר האימפריאליסטי בו הוא תומך והמטרה של בנטוסטן פלסטיני כפתרון , כאילו ואינו מסוגל ללמוד דבר מניסיון עשרות השנים שעברו, ומניסיון דרא"פ פונה הוא אל אולמרט פניה שאין היא אלא תמיכה ביקורתית ואומר לו. "אדוני ראש הממשלה,"האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלנו לקום ולעשות מעשה". ומהו מעשה זה של ראש ממשלה שזה עתה חזר מלקק את פצעיו מהטבח שנערך בלבנון כאשר אינו לוקח בחשבון כי העם הלבנוני העומד ברובו מאחורי חיזבאללה לא יעמוד כשה לטבח? "בואו נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו. הפלשתינאים הציבו בראשם את החמאס, שמסרב לשאת ולתת איתנו,"פנה אל הפלשתינאים, מר אולמרט, פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס, פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו, פנה אל העם הפלשתיני, דבר אל הצער והפצע העמוקים שלהם, הכר בסבלם המתמשך ..., תן להם הצעה שמתונים בהם יוכלו לקבלה. הם רבים הרבה יותר ממה שהתקשורת מראה לנו. הגש להם הצעה כזו שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה, או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה של האיסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציג ולהציע. עם ההצעה שכל פלשתינאי וישראלי שעיניהם בראשם יודעים שהיא גבול הסירוב והוויתור שלנו ושלהם". מה בעצם הוא מציע לאולמרט , שכבר פועל להפלת ממשלתו הנבחרת של העם הפלסטיני, במילים פשוטות הוא מציע לו מה שאביגדור ליברמן מציע אף הוא. למצוא משתפי פעולה עם השלטון הישראלי האלים והמושחת. ההבדל הוא שגרוסמן מצביע על קבוצת אבו מאזן כעל משתפי פעולה אלו בעוד שליברמן נושא עיניו אל קבוצה עוד יותר עלובה. ומוכן הוא גם שאולמרט שזוכה מצדו לאמון כה רב יבדוק האם נשיא סוריה רציני, וברור שכל כוונתו של גרוסמן היא להוציא את סוריה מהברית שיש לה עם איראן כיום ולהעבירה לצד האמריקאי הבוס של אולמרט של גרוסמן ושל ליברמן. והרי מי שיושב על קווים אלו כבר משלים עם המלחמה הבאה , הפעם כנגד איראן ורק מקווה שאיראן תעמוד לה לבדה כפי שהעם הלבנוני ניצב לבדו ב1982 לאחר ששליטי מצרים קיבלו את סיני. זהו נאום של אב ששיכל את בנו אך מהמקום שבו הוא רואה את העולם, מזווית ראיה של בורגני ציוני מוכן הוא לתמוך בהקרבת ילדים רבים נוספים למען מדינה שהפכה מלכודת מוות ליושבים בה. יש פתרון ממשי של מאבק בשליטי המדינה ובאדוניהם האימפריאליסטים, מאבק להקמת סדר חברתי שונה, סדר סוציאליסטי שיכלול מדינת עובדים משותפת פדרטיבית לשני עמי הארץ במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. אולם לא לכך חותר גרוסמן ונאומו אינו אל א מטרה אותה שמענו כל כך הרבה שנים ובשמה כל כך הרבה דם נשפך וישפך.