שיו, אחרי הסיפור על היונה
ששיתפתי אתכם בו, בטח תקראו לי שקרנית אם אספר לכם מה קרה לי עם עורב. כשאני חושבת על זה, מביטה מהצד, נדמה לי שאם הייתי קוראת מישהי בפורום - ולא פורום ציפורים, מיינד יו - שכותבת על כל מיני תקריות ציפוריות שכאלה, אז גם לא הייתי מאמינה לה ישר. אבל בחיי שזה קרה. באמת. בחה-אלוהים. אני יצאתי מביתי, שוב, מיינדינג מי און ביזנס, כהרגלי, ובתנועות של מי שאיננה מורגלת להיות חשופה לאוויר נטול קירות מיהרתי להיכנס למבטחי מכוניתי הנאמנה, שחיכתה לי, כהרגלה שלה, מול הבית. נתתי לה שתי קוביות סוכר על התנהגותה הראויה לציון והנעתי. הוא טייל לו על מפתן המדרכה, גם הוא, כמוני, מיינדינג היז און ביזנס, או לפחות ככה זה נראה. לא מאוד התעמקתי בו. כולה עורב. אחד מני רבים. הוא טייל לו שם על שפת המדרכה, ניקר פה, ניקר שם. ככה זה, ציפורים וויל בי ציפורים. אני שילבתי לרוורס, העפתי מבט לאחור, כמתחייב, לחיצה קלה על דוושת הגז, עליתי על איזו אבן או משהו, ואז החזרתי מבט קדימה והילוך לדרייב והופ, נסעתי לדרכי. הוא כבר היה מחוץ למודעות שלי. מימיזמן כבר. מי חושב על עורבים בכלל? כששבתי לאחר מספר שעות לדל"ת אמותיי האהובות, ראיתי אותו. מוטל. על הכביש, בסמוך למדרכה, צמוד לשפתה, לא נושם. במילים אחרות, מת. במילים אחרות, דרוס. לקח לי כמה דקות לחבר ולהבין את מה שקרה, להריץ בראשי את הסרט שלי נכנסת לאוטו, אותו מטייל סמוך לגלגל האחורי השמאלי שלי, אותי נוסעת לאחור ועולה על מה שחשבתי שהוא אבן, אבל מסתבר בדיעבד שהיה עורב. החוורתי. הבנתי שרצחתי עורב. אני. רצחתי. בעעע. אבל בחיי, זה לא היה בכוונה. וזה גם לא ממש ממש היה פגע וברח, כי בכלל לא ידעתי שפגעתי. זה היה צירוף מקרים מצער שכזה, באמת. ימים ארוכים הוא שכב שם, לאות ולעדות למעשה הנפשע, עד שמישהו שם קץ ליסוריי והעלים אותו. ימים ארוכים עוד יותר אני הרגשתי אותו שם, גם אחרי שכבר לא היה, ואת העיניים של האחים שלו ננעצות בי בכל פעם שיצאתי מהבית. ימים ארוכים עוד יותר הרגשתי את המצפון המייסר. למעשה, עד היום הוא לא ממש שקט. טוב, בעצם היום הוא כבר כן. זהו. עכשיו אם עוד מישהו יזכיר לי שוב סיפור על ציפורים אני י-אלץ לכתוב כאן מסה ארוכה על התאוריה שלי על הג'וקים. אז תיזהרו.