המממ..../images/Emo80.gif../images/Emo95.gif
בזמן האחרון לא יצא לי ממש לרכב.. בחודשיים האחרונים, ולא ממש לא יהיה הביטוי המדוייק, אלא ממש לא. ואני מרגישה כאילו חלק ממני ממש מתנתק, כמה שזה נשמע טיפשי, הרכיבה הייתה (ואני מקווה שתמשיך להיות
) התרפיה שלי, הבועה הוורודה שאני נכנסת אליה ופתאום טוב לי, כאילו כל הצרות האחרות נעלמות.. וזה לא רק הרכיבה, בעצם. זה כל הלהיות בחווה, להתעסק עם סוסים.. וזה חסר. באופן כללי, להיות עם הסוסים-הייתה הרגשה כאילו הם מקבלים אותי כמו שאני, לא שופטים אותי על מה שאני עושה ולא עושה, לא משקרים לי.. הם כאילו הבינו אותי, ובכל זאת לא שפטו אותי. אני לא ממש יודעת איך להסביר את זה.. זה כאילו שהם הוציאו ממני פן אחר, והפן האחר הזה היה באמת
אני.. הם הוציאו ממני את ה"מיטב", או משהו, וכל מחשבה עליהם הייתה עושה לי טוב על הלב, מן שמחה של "מתי בפעם הבאה אני הולכת לחווה? שתגיע כבר!" ועכשיו זה עושה לי עצוב, כי אין לי חווה ללכת אליה