בנפרד
השאלה היא : בנפרד ממי? מבעלך? מילדיו? מבעלך וילדיו כאחד? הענין הוא שהבעיה הזו אינה פתירה, לדעתי. ילדים שלא את ילדת לעולם לא יהיו בשבילך. במצב הטוב היחסים הם טובים. אבל כשזה רע - ולצערי איני מתכוונת לזה שהם רעים, לא מתחשבים או מפלצות, אלא סתם לא מתאים לך , לא נוח, ולא חביב עליך (ואיני רואה כאן עניין לאשמה , אלא פשוט כי לא נועדנו לגדל ילדים לא לנו- בעיקר אנו הנשים שאנו המשקיעות העיקריות בבית ו"אחריות" על הילדים)- זה לעולם לא יסתדר. אי הנוחות שמלווה אותך , כי לא נוח לחיות עם דיירים האותו בית, לא תיעלם - אלא כאשר הם יעזבו את הבית. את מבינה שאני לא מהאופטימיים ,אלא בעיקר מהריאליים. אני מאמינה שהנסיון שלך, שאם איני טועה גדול מניסיונם של הרבה מתושבי הפורום- אומר לך אמת. יש דברים שאינם מסתדרים. כל זה לא קשור לשאלה האם לחיות בנפרד. חברתי ,שהיא בעלת אמצעים , קנתה את הבית שלידה מתוך ידיעה שכאשר ילדי בעלה באים ,פעם בשבועיים ,"נגמר לה האוויר. היא הפכה את הבתים לאחד, כך שכשהם באים יש אפשרות גם לא לשבת איתם כל הזמן. אני מתנחמת בעובדה שהבן של בעלי בא רק לחצי שבוע , ומחכה תמיד לשלישי/רביעי- שהם הימים שרק הילדים שלי בבית. אז אני מרגישה לחלוטין בנוח. אז פשוט השאלה היא האם היחסים עם בעלך יכולים להחזיק מגורים משותפים- או הבעיה צריכה טיפול. היחסים שלך עם ילדיו- מן הסתם אינם פתירים , ומה לעשות צריך לחכות בשקט שיעזבו (כבר) את הבית. אחר כך זה נהיה יותר נוח.
