כן
הרפורמים מתמקדים בפן המוסרי-ערכי של המצוות ומאמינים שתפקיד התורה הוא להדריכנו ע"פ פן זה, בניגוד לאורתודוכסים אשר הפסיקו להתאים את ההלכה לרוח התקופה עם חתימת התלמוד, הרפורמים המשיכו להתאים את ההלכה לרוח התקופה. הרפורמים מסתמכים על הפסוק "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא י"ח,5) בפסיקתם שההלכה צריכה היות מותאמת לאורח החיים בכל זמן. לשיטת הרפורמים איסור הבערת אש הוא דוגמה לאיסור מלאכה, משום שנדרש מאמץ ממושך להדליקה בתקופת התנ"ך וגם לא כל אחד ידע איך להדליק אש, מדליקי אש היו בעלי מלאכה ממש, בדיוק כמו בעלי המלאכה שביצעו את אבות המלאכה בביהמ"ק, לפיכך לשיטת הרפורמים אסור לאדם לעשות את מלאכתו בשבת למעט במצב של פיקוח נפש. כידוע בעל מלאכה מתפרנס ממלאכתו והשבת נועדה למנוחה, לפיכך קבעו הרפורמים שאת המלאכה ממנה מתפרנס אדם לא יעשה בשבת, אך פעולות שאינן קשורות למלאכתו אין מניעה שיעשה. הבערת אש אינה נחשבת מלאכה כיום ולפיכך היא מותרת בשבת. השבת היא ייחוד פרקי זמן להתעלות ולקדושה הוא רעיון מרכזי בתרבות ישראל מראשיתה. בלב ליבה של ההשקפה הזאת – השבת, כזכר לבריאת העולם וכזכר ליציאת מצרים. השבת היא אות לשביתת האל ממלאכתו ולמנוחת האנושות. ארבעה מונחים עיקריים מדריכים אותנו בקביעת אורח החיים שלנו בנוגע ליום השבת: קדושה, ייחוד, עונג ומנוחה. * קדושה השבת מתקיימת בבית ובבית הכנסת. ההכנות לשבת בבית, הרגיעה מעמל השבוע, מאכלי השבת, החזרה על פרשת השבוע, ההליכה המשפחתית לתפילה, נרות, קידוש, זמירות וכד', כל אלה נותנים לשבת את טעמה המיוחד בבית. בבית הכנסת הרפורמים מתכנסים מדי שבוע לקרוא בתורה ולשמוע דברי תורה. כמו כן, הרפורמים קשובים לקול האל, קול הזולת וקול הנשמה. הרפורמים שרים, מתפללים, משוחחים ולומדים. אנו מעודדים ועוזרים ליחיד ולמשפחה לעצב את השבת בביתם, בהתאם לבחירתם. * ייחוד השבת השבת מיוחדת משאר הימים, ומעניקה תוקף וכוח לימות החול. ברשות היחיד דוגלים הרפורמים בתהליך מתמשך של קביעת נהגים ליום הזה, המתבססים מסורות עתיקות בשילוב עם מסורת מתחדשת ועל חירויות הפרט. הרפורמים מאמנים כי עיצוב אופיה הציבורי של השבת צריך להביא לאיזון בין רצונם למצות את היסוד הסוציאלי-חברתי של השבת, היסוד המסורתי החשוב לכלל החברה בישראל, ובין התנגדותם לכפיה דתית. * מנוחה במשך ימי המעשה רובנו עסוקים בענייני היום-יום. ביום השבת - "וינח ביום השביעי" (שמות כ, יא). המנוחה מיועדת לא רק לגוף אלא גם לנפש. עבור עצמנו ועבור הסובבים אותנו. * עונג שבת מתבטא ביצירת מסגרת אישית, משפחתית, קהילתית וחברתית - העוזרת ליחיד לחוות את השבת בתפקידה המקורי, כמעין עולם הבא. בשבת שלנו אנו מחפשים ויוצרים את מגוון ההזדמנויות ל"עונג" הגלומות בשבת. "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח) "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב' א-ג) פסוקים אלה הם הבסיס לציווי האלוהי לשמירת השבת בעם ישראל. בכל הדורות ובכל התפוצות, הקפידו ישראל לשמור על צביון השבת בדרכם הם, וכך ייחדו את עצמם מהגויים בקרבם חיו. פנים רבות לה לשבת, כל תפוצה ומנהגיה, כל עדה ודרכיה. המשותף לכולם הוא שיום השבת הינו יום המובדל בקדושה משאר הימים - כפי שנאמר "בכלל זכור את יום השבת לקדשו, שצריך לזכור אותו ולקדשו בין בכניסתו ובין ביציאתו, בכניסה בקידוש וביציאה בהבדלה, לומר שהוא מובדל בקדושה בראש ובסוף משאר ימים" (משנה ברורה, סימן רצו, ס"ק א). ביהדות הרפורמית מדגישים את אופיה החיובי של השבת, כדי שהשבת תהיה באמת יום מיוחד, יום של קדושה והתרוממות רוח, מובדל ממעגל החיים היומיומי באווירה של קדושה, שמחה ועונג. על כן חשובות יותר הן מצוות ה"לא תעשה" של השבת, המודגשות בהלכה: לקדש את השבת בקידוש ובהבדלה, בתפילה בציבור, בקריאת פרשת השבוע ולימוד המקורות. יום להתענגות רוחנית שאין לה פנאי בדרך כלל בימים אחרים. לכבד את השבת חז"ל אמרו "בכסות נקיה", ופירושה בימינו, שאדם יתלבש חגיגית, ינהג חגיגיות בביתו ובסעודות השבת, ויסיר עיסוקי חולין ממחשבותיו. לענג את השבת במאכל ובמשתה. המסורת מציינת את שלוש הסעודות של השבת, על מאכליהם המיוחדים והזזמירות ודברי התורה מתלווים אליהם. על אלה ראוי להוסיף לעונג שבת כל דבר הגורם נחת רוח ומרחיב ליבו של אדם. הגדרת עבודה ומנוחה בשבת המסורת היהודית גורסת כי השבת הוא "יום של מנוחה". חלק חשוב משמירה על אופי השבת הוא קיום הטקסים השונים - קידוש, זמירות, תפילה ולימוד. ואולם, מנוחה בשבת אין פירושה בהכרח רק לקחת יום חופש או לישון עד מאוחר. אי פעילות לבדה אינה יוצרת את השבת. נהפוך הוא, לשבת יש קשר הדוק לחברות, לקהילה, לתפילה וללימוד. היהדות הרפורמית רואה את "מנוחת השבת" בבחירת "עשיה" שהיא היא שמייחדת את היום הזה מימי החול. קיימות כמה דרכים שלפיהן ניתן להחליט אם פעילות מסויימת מתאימה ליום השבת: * האם הפעילות הזו מחדירה בשבת תחושת יחוד? * האם פעילות זו מעוררת תחושה של חוויה או אמונה? * האם פעילות זו תורמת לרוח השבת? * האם פעילות זו מקרבת אותי לעם היהודי? פעילות, שבהזדמנות אחרת היא פעילות של פנאי בלבד, הופכת להיות ביטוי של שבת כשהיא נעשית במודע כהשלמה לפעילויות הקודש, שהן חלק מהמסורת היהודית. ניתן ללמוד על כך ממעשיהם של שלושה יהודים, שכל אחד נותן ביטוי שונה למושג ה"מנוחה" ממעשי היום יום. ההולך ההולך הוא יהודי שמקדש את היום השביעי בכך שהוא בוחר שלא להשתמש במכוניתו, ו/או לשאת כסף ביום השבת. ההולך נמנע משתי פעילויות הכרחיות, לכאורה, בחיים המודרניים, ומנצל את הזמן של שבת אחר הצהריים, להליכה ברגל, לקריאה, לימוד עם קבוצת ידידים, פיקניק, או כל פעילות ברוח זו. במה נבדלים מעשיו של ההולך ממלאכתו בשאר ימות השבוע? התורה מספקת בסיס הגיוני לשביתה ממלאכה. היא מצווה על עם ישראל לשמור על השבת כתזכורת לכך ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי... ויקדשהו" (שמות כ', פסוק 10). לאל אין צורך במנוחה ממאמץ גופני, והדבר בא ללמדנו, שהאל שבת מבריאת העולם הפיזי ביום השביעי, וכך שומה עלינו לעשות. ההולך המסתלק משימוש בכליה של הציוויליזציה, מכיר בכך שהעולם אינו יצירה של בני אנוש. בשבת אנו מניחים את העולם הגשמי, כדי לבקש אחר שלמות בעולם הפנימי של האני, החברים והמשפחה. שישה ימים בשבוע אנו מבקשים למשול על העולם, ביום השביעי אנו מנסים למשול באני. שבת אינה רק יום שבו העסקים אינם כרגיל. שבת היא גם יום שהפנאי אינו רגיל, וכך היא הופכת עבורו למוקדשת לפעילויות שהן מטרות בפני עצמן ותהיה מורגשת יותר, אם ישותפו בפעילויות בני משפחה או חברים. אילו פעילויות משחררות אנשים בני זמננו, שיומם עמוס בפגישות, ראיונות וסידורים? הציור, האמנות, המוסיקה והיצירה, יכולים להיות הקוטב הנגדי לסגנון חיים זה, שכן יש בו התבוננות אחרת לגמרי על החיים.
