Radagast The Brown
New member
דיון - נשקים רכים - מהו הגבול?
אחד הפיצוצים הדגולים שהיו בין גרעין ´אלכסי´ לבין ´האחווה´ היה כשנפתחה לדיון הבנה שלכאורה הושגה - ההסכמה על נשקים רכים. ברוסית נשק רך יכול להיות מעץ, ויכולה להיות לו שדרה מעץ בוק של מעדר, והוא יכול להגיע ל-3 קילו, אם יש לו שכבת כיסוי מחומר אלסטי - כך שלא נראתה בעייה... מכשהובהרו חוקי הבטיחות לנשקים רכים התרוממו נחשולים של התנגדות, ביחוד לאחר שההבהרה הזו לקחה מקום אחרי שכבר הוסכם שב´סגה´ ישחקו בנשקים רכים בלבד (ונחשו באיזה רכים מדובר...). בתור מי שבנה את התקן, אני יכול שעודו של התקן היה בזמנו ליצור סביבת משחק בטוחה לגילאים העיקריים של קהל היעד - 16~17. ולא אגזים אם אומר ´מפונק´ - לנשק העונה על תקן זה אסור להכאיב, גם כשמשתמשים בו בגסות. יש הטוענים כי תקן במצב היסטרי של זהירות-יתר, ומביא לידי בזבוז משאבים וזמן על מצבים היפותטים חסרי משמעות, ומזניח מצבים חמורים אחרים. קשה היה לי להבין מה מדובר, עד שנכחתי מול העובדות שהצלחתי לאסוף: כשאני משווה את הפציעת הרוסיות שנגרמו מנשקי פא"פ (אצבעות נפוחות, שריטות בפנים, פציעות בעצמות מסביב לעיניים ואי-אלו שפשופים אדומים) לפציעות הישראליות (כתפיים פרוקות, מרפקים נקועים, צלע סדוקה, כפתורי-כאב, עיין כמעט אבודה אחת ואי-אלו שפשופים אדומים) אני נותר בלום-פה. הבעייה המסתמנת עם נשקים רכים היא אשליית הבטחון שהם מעניקים, האדישות שהם משרים סביבם, והשאננות האופפת את השימוש בם. שחקן מרגיש בטוח להשתחרר מהאחריות הכרוכה בשימוש בנשק כשיש בידו נשק רך. רמת הרצינות שהוא מסוגל לקבל את ההזהרות וההסברים על הדבר הספוגי והמצועצע שיש לו בידיים היא נמוכה ביותר, במיוחד כשהוא מסתקל ורואה שיש לו בידיים עצם פלסטי, קליל, ספוגי שעובר מבחן בטיחות של מכה על אצבעות פרוסות על שולחן. שחקנים שרואים שחקן מתפרע עם נשק רך רגילים להאמין ש´יהיה בסדר´, ו´זה רק Role-Play´, למרות שבידו של הלוחם המופרע גם הנשק הרך ביותר ישבור עדשות משקפיים לתוך אישונים חסרי-ישע. ואנשים לא מבינים את זה. הרי מה, זה נשק בטיחותי, והאחריות - על היצרן. אנחנו נלחמים כמו בהמות, אנחנו מכים בכוח, ומתבכיינים כשכואב - ובכך, מוותרים על אמצעי הזהירות הטבעי שלנו - הינסטינקט מהכאב, וההזדהות עם השחקן שמולך על בסיס כאב שיחווה. לעומת זאת, כששחקן לוקח נשק עץ - כל העיניים בסביבה נזהרות ממנו, ואם הוא יתחיל ´לעשות פלאברות´ - יעצרו אותו במקום, מה גם שהוא היה צריך לעבור איזה ´מסלול´ ע"מ להסתובב עם נשק. כל עוד הוא עם נשק ובפוזיציה לוחמת, הוא ערני, רגיש לסביבתו, ומודע ביותר לעצמו ולנשקו (שלא לזכיר את תפעול הנשק שמקבל צבע שונה בתכלית) שתי הגישות כיום הם קיצוניות בענייני. חשובה לי דעתכם: מה הגבול? מוסכם ללא עוררין שבשום מצב נשק לא יפצע שחקן, ודי מוסכם שנשק לא יגרום נזק לנשק או לציוד של שחקן אחר. אך מה הגבול? האם נשק שאינו פוצע ומזיק, אך בה במידה מורגש וכואב יכול להחשב כנשק בטיחותי?
אחד הפיצוצים הדגולים שהיו בין גרעין ´אלכסי´ לבין ´האחווה´ היה כשנפתחה לדיון הבנה שלכאורה הושגה - ההסכמה על נשקים רכים. ברוסית נשק רך יכול להיות מעץ, ויכולה להיות לו שדרה מעץ בוק של מעדר, והוא יכול להגיע ל-3 קילו, אם יש לו שכבת כיסוי מחומר אלסטי - כך שלא נראתה בעייה... מכשהובהרו חוקי הבטיחות לנשקים רכים התרוממו נחשולים של התנגדות, ביחוד לאחר שההבהרה הזו לקחה מקום אחרי שכבר הוסכם שב´סגה´ ישחקו בנשקים רכים בלבד (ונחשו באיזה רכים מדובר...). בתור מי שבנה את התקן, אני יכול שעודו של התקן היה בזמנו ליצור סביבת משחק בטוחה לגילאים העיקריים של קהל היעד - 16~17. ולא אגזים אם אומר ´מפונק´ - לנשק העונה על תקן זה אסור להכאיב, גם כשמשתמשים בו בגסות. יש הטוענים כי תקן במצב היסטרי של זהירות-יתר, ומביא לידי בזבוז משאבים וזמן על מצבים היפותטים חסרי משמעות, ומזניח מצבים חמורים אחרים. קשה היה לי להבין מה מדובר, עד שנכחתי מול העובדות שהצלחתי לאסוף: כשאני משווה את הפציעת הרוסיות שנגרמו מנשקי פא"פ (אצבעות נפוחות, שריטות בפנים, פציעות בעצמות מסביב לעיניים ואי-אלו שפשופים אדומים) לפציעות הישראליות (כתפיים פרוקות, מרפקים נקועים, צלע סדוקה, כפתורי-כאב, עיין כמעט אבודה אחת ואי-אלו שפשופים אדומים) אני נותר בלום-פה. הבעייה המסתמנת עם נשקים רכים היא אשליית הבטחון שהם מעניקים, האדישות שהם משרים סביבם, והשאננות האופפת את השימוש בם. שחקן מרגיש בטוח להשתחרר מהאחריות הכרוכה בשימוש בנשק כשיש בידו נשק רך. רמת הרצינות שהוא מסוגל לקבל את ההזהרות וההסברים על הדבר הספוגי והמצועצע שיש לו בידיים היא נמוכה ביותר, במיוחד כשהוא מסתקל ורואה שיש לו בידיים עצם פלסטי, קליל, ספוגי שעובר מבחן בטיחות של מכה על אצבעות פרוסות על שולחן. שחקנים שרואים שחקן מתפרע עם נשק רך רגילים להאמין ש´יהיה בסדר´, ו´זה רק Role-Play´, למרות שבידו של הלוחם המופרע גם הנשק הרך ביותר ישבור עדשות משקפיים לתוך אישונים חסרי-ישע. ואנשים לא מבינים את זה. הרי מה, זה נשק בטיחותי, והאחריות - על היצרן. אנחנו נלחמים כמו בהמות, אנחנו מכים בכוח, ומתבכיינים כשכואב - ובכך, מוותרים על אמצעי הזהירות הטבעי שלנו - הינסטינקט מהכאב, וההזדהות עם השחקן שמולך על בסיס כאב שיחווה. לעומת זאת, כששחקן לוקח נשק עץ - כל העיניים בסביבה נזהרות ממנו, ואם הוא יתחיל ´לעשות פלאברות´ - יעצרו אותו במקום, מה גם שהוא היה צריך לעבור איזה ´מסלול´ ע"מ להסתובב עם נשק. כל עוד הוא עם נשק ובפוזיציה לוחמת, הוא ערני, רגיש לסביבתו, ומודע ביותר לעצמו ולנשקו (שלא לזכיר את תפעול הנשק שמקבל צבע שונה בתכלית) שתי הגישות כיום הם קיצוניות בענייני. חשובה לי דעתכם: מה הגבול? מוסכם ללא עוררין שבשום מצב נשק לא יפצע שחקן, ודי מוסכם שנשק לא יגרום נזק לנשק או לציוד של שחקן אחר. אך מה הגבול? האם נשק שאינו פוצע ומזיק, אך בה במידה מורגש וכואב יכול להחשב כנשק בטיחותי?