מי קרא לי
אני אכתוב לך בתור אחת שאחרי 2 ילדים (שנולדו לאחר הריונות רגילים לגמרי) ו-8 הריונות שלא צלחו - עצרתי. זה היה אחד הרגעים הקשים שעברתי, זה היה כמו הלוויה של מישהו אהוב. איבדתי את החלום שלי. הייתי צריכה להחליט להיפרד ממנו ולקבור אותו. המחשבה שאצטרך לעשות את זה מתישהו כבר קיננה בי 2-3 הריונות קודם (משהו כמו שנה לפני). ככה שבמקום מסויים הפרידה מהחלום התחילה עוד קודם. אבל רגע ההחלטה היה שעת המוות וזה לא היה קל.
אבל במקביל אני חייבת להגיד שהיתה בזה הקלה גדולה. הידיעה שלעולם לא אצטרך לראות עוד מסך מוניטור עם עובר מת, שלא אצטרך להגיע לרופאי נשים שיחטטו בי (חוץ מבדיקה שגרתית שנתית ופאפ...) ויגידו שהם לא ממש יודעים איך לעזור לי אבל אפשר לנסות X,Y או Z... שלא אצטרך לראות שני פסים על המקלון ולהיכנס לחרדה, שלא אצטרך לשים שוב ושוב ושוב את החיים ב-HOLD ולחכות לראות אם אולי אולי הפעם... להעיז לחלום ושוב להתאכזב. והכי גרוע להגיע למצב שאני אדישה להריון ומשתדלת להתעלם ממנו ולא לחשוב עליו ובטח שלא להיקשר לעובר...
ובכדי להרגיש שמה שיש לי שווה לחיות עבורו לא פחות ממשפחה של 3 ילדים, פתחתי תכנית חיסכון וקניתי לארבעתנו כרטיסי טיסה לחו"ל (זה בכל זאת יותר זול מלגדל עוד ילד... ) ונהניתי עם המשפחה הקטנה שלי כמו שהרבה זמן לא העזתי להינות (וגם בכיתי הרבה, כי בכל זאת...) וחזרתי עם המון תוכניות וילדתי המון דברים שמילאו אותי בסיפוק ובאושר, פשוט כי מרגע שהחלטתי שאני לא חיה בשביל הילד השלישי, אני פנויה להינות מהם בכל ליבי.
3 שנים אחרי, הילד השלישי קצת חסר וצובט לפעמים, אבל לא מפריע לי להינות מחיי כמו שהם, משני המתבגרים הצעירים שיש לי בבית, מהאחיינים שנולדו בנתיים (ואני מטפלת בהם בשמחה, בהנאה ובאהבה של דודה) ומהאשה שהפכתי להיות בזכות אותו ילד שלישי שלא נמצא כאן איתי אבל לימד אותי דבר או שניים בחיים.
