דיכאון קשה אחרי לידה
שלום לכולן, אני מקווה שאני בפורום הנכון ואם לא, אשמח שתפנו אותי.
אני בת 32, חודש אחרי לידה רביעית (הגדולים בני 10,8.5,6)... ההריון לא היה הכי מתוכנן, מאמצעו נתקפתי בדיכאון קשה ורציתי להפיל אך לא הייתי מסוגלת גם בגלל השבוע המתקדם שבו הייתי. קיוויתי שזה יקרה לבד ונשים הכל מאחוריי ואמשיך הלאה... נתקפתי חרדות קשות, לא יצאתי מהמיטה ולא תפקדתי בבית, בקושי אכלתי ושתיתי. ניסיתי לעבוד על עצמי והיו ימים טובים יותר, אך עד הסוף קיוויתי בסתר שמשהו ישתבש.
אם להיות כנה, יתכן שהעובדה שהתפללתי כ"כ לבת אחרי 3 בנים והייתי בטוחה שזו בת וגיליתי שזה בן, תרמה למצב. מעל לכל ביקשתי בריאות, ללא קשר למין וב"ה תינוק בריא ושלם. אבל לחשוב שלא תהיה לי בת, קשה מאוד. כל ההריון חשבתי לעצמי לשאני הורסת את המשפחה היפה שבניתי, שעדיף היה להישאר עם 3 בניי האהובים שגדלתי במרווחים צפופים בגיל צעיר, בשמחה...
קיוויתי שמצבי ישתפר לאחר הלידה אבל לצערי כ-3 ימים לאחר הלידהה הייתי ממש כאדם חולה, הרגשתי שאני מאבדת את השפיות! הקושי של לחזור לטפל בתינוק אחרי שיש לי ילדים עצמאיים שלא תלויים בי, היה כבד מנשוא, לא יצאתי מהמיטה במשך ימים שלמים לא הכנסתי פירור או טיפה לפה, בוכה, מחשבות טורדניות של "למה הייתי צריכה את זה", רוצה את החיים שלי בחזרה, עד שמצאתי עבודה נוחה והחיים נכנסו למסלול נוח וטוב, למה לא הערכתי, למה הייתי צריכה להכניס את עצמי לזה ולמה לא חשבתי לעומק, עד שהילדים גדלו ואפשר להנות ולהיות חופשיים יותר , שוב תינוק, לקום בלילה, שיניים, להכניס שוב למעון... 4 ילדים זה גדול עליי, זה קשה לי, לא רוצה את כל זה, לא רוצה! קחו את זה ממני, לא רוצה" הייתי צועקת מרוב שהמחשבות אכלו לי את המוח, מחשבוות קשות מאוד, צעקתי דיי דיי, היו לי רעידוות בגוף, דפיקות לב חזקות, הרגשה מחרידה, לא תפקדתי בבית בכלל בכלל! כל היום מריצה סטים בראש איך אסתדר, איך אתן תשומת לב לכל אחד, מה אני צריכה תינוק עכשיו בבית, מה לי ולתינוקות, לא רוצה לגדל עוד ילד מההתחלה! מפחדת לאבד שליטה ולפספס משהו.. מה לי ולעגלה, כבר לא יודעת מה זה, כל עולם התינוקות הזה, מבינה שלא התגעגעתי לזה בכלל, אז למה עשיתי את זה לעצמי? כעסתי על עצמי נורא נורא והצטערתי על ההריון הזה, התינוק המתוק הזה פשוט לא נראה לי קשור למשפחה שלנו ואני כל הזמן חושבת שהייתי רוצה לחזור לחיי הקודמים בנחת, לא רוצה לחשוב ככה אבל זה לא עוזב אותי, כל היום מחשבות טורדניות וחוסר חשק ועניין... היום אני יותר מתפקדת אבל בראש עדיין אותו הדבר
מישהי עברה משהו כזה ויכולה אולי להרגיע ולתמוך? אשמח מאוד, כי למשפחה שלי כבר נמאס לשמוע...
