דילמה לא קשורה וכן ארוכה
ובתחילתה התנצלות. אני קוראת הכל. אבל לא כ"כ מתחשק לי לכתוב ולענות. מצברוח כזה, בשילוב עם עייפות נוראית. מבטיחה שיעבור לי ואני אחזור להשתתף. ולדילמה. פעם, בלימודים, היתה לי חברה. חברה מצויינת. מאלו שתמיד מבינות על מה את מדברת, יודעות להגיד את הדבר הנכון גם אם זה לא מה שרצית לשמוע, יודעות לנתח סיטואציות באופן מדוייק, חולקות איתך את אותו חוש ההומור ואת אותן הבדיחות, ואת אותה השקפת עולם, למרות הרקעים המאד מאד מאד שונים שבאנו מהם (אני קיבוצניקית יהודיה, היא מוסלמית מכפר בואדי ערה). החברות הזו החזיקה מעמד נפלא כשלמדנו ביחד במשך ארבע שנים, ועוד שנתיים וחצי אח"כ, למרות שעברנו לגור בערים שונות, עבדנו במקומות שונים, שירתתי בצבא, ושתינו הכרנו את בני זוגנו לעתיד. בספטמבר 2001, בדיוק בתקופה שבה כמעט כל יום נהרג מישהו בפיגוע ירי בואדי ערה, היא התחתנה. מאד רציתי לבוא, אבל מכל עבר, ובמיוחד מההורים שלי, שמעתי הפצרות לא לנסוע. הם חששו לחיי. בצדק או שלא בצדק, כך הם חשו, ואחרי המון המון התלבטויות, הודעתי לחברתי הטובה שאני לא מגיעה. היא לא ממש קיבלה את זה טוב, כשהתקשרתי ניתקה בתואנות שונות ולא חזרה אלי. לאחר כחודש הפסקתי לנסות. בחודשים שאחר כך סבלתי מנקיפות מצפון, חלמתי עליה המון, על זה שאנחנו נפגשות במקרה, על זה שאנחנו נפגשות במקרה בחו"ל, על זה שהיא בהריון. היה לי מאד קשה, למרות שהייתי שלמה עם ההחלטה שלי. יותר מחצי שנה אחרי, התקשרתי שוב. היא ענתה, ודיברנו במשך שעה בערך, שיחה מזככת. בתקופה שלאחר מכן חזרנו לדבר בטלפון, לפעמים אני התקשרתי ולפעמים היא, והיה נהדר. במהלך אותה תקופה היא עברה שתי הפלות, בחודש חמישי ובחודש שלישי. בחתונה שלי היא היתה בחו"ל (אני יודעת בודאות), ואחר כך לא שמעתי ממנה יותר. כשהייתי בהריון שוב חשבתי עליה המון, וגם עכשיו, עם שחר. מדי פעם אני חושבת איך יהיה אם ניפגש במקרה. מאד מקווה בשבילה שהיא חוותה הריון מוצלח. מאד רוצה לדעת. מתלבטת אם להתקשר.
ובתחילתה התנצלות. אני קוראת הכל. אבל לא כ"כ מתחשק לי לכתוב ולענות. מצברוח כזה, בשילוב עם עייפות נוראית. מבטיחה שיעבור לי ואני אחזור להשתתף. ולדילמה. פעם, בלימודים, היתה לי חברה. חברה מצויינת. מאלו שתמיד מבינות על מה את מדברת, יודעות להגיד את הדבר הנכון גם אם זה לא מה שרצית לשמוע, יודעות לנתח סיטואציות באופן מדוייק, חולקות איתך את אותו חוש ההומור ואת אותן הבדיחות, ואת אותה השקפת עולם, למרות הרקעים המאד מאד מאד שונים שבאנו מהם (אני קיבוצניקית יהודיה, היא מוסלמית מכפר בואדי ערה). החברות הזו החזיקה מעמד נפלא כשלמדנו ביחד במשך ארבע שנים, ועוד שנתיים וחצי אח"כ, למרות שעברנו לגור בערים שונות, עבדנו במקומות שונים, שירתתי בצבא, ושתינו הכרנו את בני זוגנו לעתיד. בספטמבר 2001, בדיוק בתקופה שבה כמעט כל יום נהרג מישהו בפיגוע ירי בואדי ערה, היא התחתנה. מאד רציתי לבוא, אבל מכל עבר, ובמיוחד מההורים שלי, שמעתי הפצרות לא לנסוע. הם חששו לחיי. בצדק או שלא בצדק, כך הם חשו, ואחרי המון המון התלבטויות, הודעתי לחברתי הטובה שאני לא מגיעה. היא לא ממש קיבלה את זה טוב, כשהתקשרתי ניתקה בתואנות שונות ולא חזרה אלי. לאחר כחודש הפסקתי לנסות. בחודשים שאחר כך סבלתי מנקיפות מצפון, חלמתי עליה המון, על זה שאנחנו נפגשות במקרה, על זה שאנחנו נפגשות במקרה בחו"ל, על זה שהיא בהריון. היה לי מאד קשה, למרות שהייתי שלמה עם ההחלטה שלי. יותר מחצי שנה אחרי, התקשרתי שוב. היא ענתה, ודיברנו במשך שעה בערך, שיחה מזככת. בתקופה שלאחר מכן חזרנו לדבר בטלפון, לפעמים אני התקשרתי ולפעמים היא, והיה נהדר. במהלך אותה תקופה היא עברה שתי הפלות, בחודש חמישי ובחודש שלישי. בחתונה שלי היא היתה בחו"ל (אני יודעת בודאות), ואחר כך לא שמעתי ממנה יותר. כשהייתי בהריון שוב חשבתי עליה המון, וגם עכשיו, עם שחר. מדי פעם אני חושבת איך יהיה אם ניפגש במקרה. מאד מקווה בשבילה שהיא חוותה הריון מוצלח. מאד רוצה לדעת. מתלבטת אם להתקשר.
