דילמה מורכבת על משפחות (ארוך מאד)
שני הורי נפטרו (אבי כשהייתי ילדה ואימי לפני שנה - מסרטן). יש לי שני אחים גדולים עם הגדול יותר שחי לבד (עדיין לא מצא בן זוג) אני בקשר חזק של אהבה, שתמיד היה כזה, והוא קשר מיוחד ושונה בזה שטכנית אנחנו כמעט לא בקשר (לא מדברים הרבה ולא נפגשים הרבה), אבל זה תמיד היה כך וזה נכון לשנינו ולא פוגם בכלום מהאהבה שלנו אחד לשניה ולהפך. הקושי הוא עם אחי השני (האמצעי), הוא נשוי (שנים רבות) אבא לשלוש בנות. במשך השנים היה קרע משפחתי גדול בין גיסתי (אישתו של אחי) לאימי ודרך זה גם עימי. ולאחר הרבה זמן (שנים) הושג איזשהו סטטוס קוו ששמר על השקט ונתן לאימי לראות את נכדותיה. כמובן עם תקופות קשות וקלות יותר. ולפני שאמשיך אוסיף: אמנם אני לחלוטין לא אובייקטיבית, (אבל מכיוון שבקשר הראשון הרציני שלי חוותי "חמות" נוראית, כן יש לי גם את נקודת המבט של הצד השני), אני חייבת להגיד שגיסתי היא אדם קשה ושלום המשפחה היה נתון לחסדיה (רק לשם חיזוק דברי היא הסתכסכה לתקופות ארוכות גם עם אימה ועם האחים שלה ועם כל חברותיה, והאנשים שהיא עבדה איתם לאורך זמן - כשתמיד הצד השני אשם). במחלתה של אימי, בהתחלה, הפער בין אחי לביני היה מודגש יותר וגיסתי - לא רק שלא התעניינה בשלומה של אימי (מתוך נימוס בסיסי), אלא גם צעקה עליה, פעם שהתקשרה הביתה (במקרה חרום) והטרידה אותה. האמת היא שמאותו יום חל שינוי - כשאחי הגיע וראה את המצב, וכנראה, "העמיד את אישתו במקום", כי מאז היחס היה יותר סביר ולקראת הסוף אפילו ממש השתפר ברמות שהפתיעו את כולנו ונתנו לאימי מנוחה לקראת הסוף (סגירת עיניינים לא פתורים...) השיא היה בחג האחרון שגיסתי חיבקה את אימי וגרמה לכל המשפחה לבכות. אימי ביקשה ממני לנסות לשמור על המשפחה ביחד (כמו שהבנתם אנו לא משפחה של ארוחות יום שישי ביחד) ולקבוע "משפחתית" היה לוקח לנו שבועות... ואמרתי לה שעם אחי הגדול אין לה מה לדאוג, אבל אחי האמצעי בחר בלעדית במשפחה שלו ולא מעוניין לפתוח אותה. בכל זאת, בגסיסה ואחרי המוות, כן התקרבנו, אני לאחי, לאחייניות שלי (שלא היה לי קשר איתן קודם לכן) ואפילו עם גיסתי נוצר קשר נחמד. ושמחתי. הרגשתי שעדיין יש לי משפחה (אמא סימלה אצלי בלב את המשפחה, בצורה מאד חזקה, היא היתה ועדיין האדם המשמעותי ביותר בחיי, והיא הייתה אמא נפלאה!). בחודשיים האחרונים התחלתי להרגיש את הגיסה שהכרתי מפעם, שוב... אז פחות התקשרתי, ופחות באתי, והייתי מתקשרת לנייד של אחי ולא לטלפון בבית...) והשיא היה באזכרה של אימי שבה היא התפרצה עלי (על שטות, אבל עם כל המטען שהיא סוחבת חודשיים בבטן...). ועכשו הדילמה: טוב לי עם הקשר עם אחי ועם האחייניות שלי, טוב לי להרגיש משפחה (ובעיקר כי אני לא מתכננת אחת משלי). ברור לי (ממה שקרה מאז האזכרה) שאם היא כועסת - אחי לא יהיה איתי בקשר. אבל אני לא רוצה לחיות לפי הקריזות שלה (שהן לא רק כעס, יש גם דרישות והרבה חוסר הסתכלות על התמונה השלמה, תמיד ראיית הצד שלהם בלבד) דרך אגב - אני יודעת בדיוק למה היא כועסת ויכולה להבין את העמדה שלה, למרות שעמדתי שונה. היא לא רואה בכלל שיש לי עמדה. מה עושים? גם אם נפתור את הבעיה הנקודתית הזו (שהכעס בה, משני הצדדים, הרבה יותר מסתמך על העבר הרחוק והרע מאשר על ההווה), מה יקרה בקריזה הבאה שלה? (שתגיע בעוד כמה חודשים - עד שנה), שוב לעבור הכל מחדש? מה שאני זוכרת מהאזכרה של אימי (אזכרה ראשונה!) זה את זה... וזה יושב לי בבטן... גיסתי היא מהאנשים שיודעים להכאיב לי (מכירים את האנשים האלו שיודעים בדיוק איפה כואב?), והיא רבה כמו מכונת יריה, אני לא. אני מאברת את המילים מול הצרורות שהיא יורה... וחשוב לציין אין לי כוונה לשנות אותה, אני יודעת שזה מה יש. השאלה אם אני מוכנה לחיות עם זה או לוותר על אחי ובנותיו? ועל חגים? ועל משפחה? חשוב לציין! ברור שאני לא אובייקטיבית, וברור שכאן מוצגת העמדה שלי (ובכוונה לא ניכנסתי לפרטי המריבה, כי זה לא עיניין של מי צודק), הדילמה שלי היא ברמה הכללית ולא הספציפית של המריבה הזו, המחיר מול הרווח... חייבת לציין שהרווח, כשהיה, היה מאד מאד טוב (לשני הצדדים). ואני ושואלת את זה פה מכמה סיבות: אני מאד מעריכה את דעותכן (מהרבה קריאה פה), ואתן (אופס - אתם, בנים לא להעלב, סתם טעות) יכולים להבין את הדילמה מול זה שאני לא מתכננת להקים משפחה משלי (ילדים), וגם שהקשר הנפלא עם בן זוגי (עליו כתבתי בשירשור הקודם) יכול להיגמר יום אחד בגלל שאני לא רוצה ילדים... ואז אהיה לבד. כמובן שיש חברים,יש את אחי הגדול... אבל זה עדיין לבד. (אורח החיים של אחי הגדול ושלי מגביל את הקשר בינינו - טכנית). תודה מראש על דיעותכם.
ג'לולוגית.
שני הורי נפטרו (אבי כשהייתי ילדה ואימי לפני שנה - מסרטן). יש לי שני אחים גדולים עם הגדול יותר שחי לבד (עדיין לא מצא בן זוג) אני בקשר חזק של אהבה, שתמיד היה כזה, והוא קשר מיוחד ושונה בזה שטכנית אנחנו כמעט לא בקשר (לא מדברים הרבה ולא נפגשים הרבה), אבל זה תמיד היה כך וזה נכון לשנינו ולא פוגם בכלום מהאהבה שלנו אחד לשניה ולהפך. הקושי הוא עם אחי השני (האמצעי), הוא נשוי (שנים רבות) אבא לשלוש בנות. במשך השנים היה קרע משפחתי גדול בין גיסתי (אישתו של אחי) לאימי ודרך זה גם עימי. ולאחר הרבה זמן (שנים) הושג איזשהו סטטוס קוו ששמר על השקט ונתן לאימי לראות את נכדותיה. כמובן עם תקופות קשות וקלות יותר. ולפני שאמשיך אוסיף: אמנם אני לחלוטין לא אובייקטיבית, (אבל מכיוון שבקשר הראשון הרציני שלי חוותי "חמות" נוראית, כן יש לי גם את נקודת המבט של הצד השני), אני חייבת להגיד שגיסתי היא אדם קשה ושלום המשפחה היה נתון לחסדיה (רק לשם חיזוק דברי היא הסתכסכה לתקופות ארוכות גם עם אימה ועם האחים שלה ועם כל חברותיה, והאנשים שהיא עבדה איתם לאורך זמן - כשתמיד הצד השני אשם). במחלתה של אימי, בהתחלה, הפער בין אחי לביני היה מודגש יותר וגיסתי - לא רק שלא התעניינה בשלומה של אימי (מתוך נימוס בסיסי), אלא גם צעקה עליה, פעם שהתקשרה הביתה (במקרה חרום) והטרידה אותה. האמת היא שמאותו יום חל שינוי - כשאחי הגיע וראה את המצב, וכנראה, "העמיד את אישתו במקום", כי מאז היחס היה יותר סביר ולקראת הסוף אפילו ממש השתפר ברמות שהפתיעו את כולנו ונתנו לאימי מנוחה לקראת הסוף (סגירת עיניינים לא פתורים...) השיא היה בחג האחרון שגיסתי חיבקה את אימי וגרמה לכל המשפחה לבכות. אימי ביקשה ממני לנסות לשמור על המשפחה ביחד (כמו שהבנתם אנו לא משפחה של ארוחות יום שישי ביחד) ולקבוע "משפחתית" היה לוקח לנו שבועות... ואמרתי לה שעם אחי הגדול אין לה מה לדאוג, אבל אחי האמצעי בחר בלעדית במשפחה שלו ולא מעוניין לפתוח אותה. בכל זאת, בגסיסה ואחרי המוות, כן התקרבנו, אני לאחי, לאחייניות שלי (שלא היה לי קשר איתן קודם לכן) ואפילו עם גיסתי נוצר קשר נחמד. ושמחתי. הרגשתי שעדיין יש לי משפחה (אמא סימלה אצלי בלב את המשפחה, בצורה מאד חזקה, היא היתה ועדיין האדם המשמעותי ביותר בחיי, והיא הייתה אמא נפלאה!). בחודשיים האחרונים התחלתי להרגיש את הגיסה שהכרתי מפעם, שוב... אז פחות התקשרתי, ופחות באתי, והייתי מתקשרת לנייד של אחי ולא לטלפון בבית...) והשיא היה באזכרה של אימי שבה היא התפרצה עלי (על שטות, אבל עם כל המטען שהיא סוחבת חודשיים בבטן...). ועכשו הדילמה: טוב לי עם הקשר עם אחי ועם האחייניות שלי, טוב לי להרגיש משפחה (ובעיקר כי אני לא מתכננת אחת משלי). ברור לי (ממה שקרה מאז האזכרה) שאם היא כועסת - אחי לא יהיה איתי בקשר. אבל אני לא רוצה לחיות לפי הקריזות שלה (שהן לא רק כעס, יש גם דרישות והרבה חוסר הסתכלות על התמונה השלמה, תמיד ראיית הצד שלהם בלבד) דרך אגב - אני יודעת בדיוק למה היא כועסת ויכולה להבין את העמדה שלה, למרות שעמדתי שונה. היא לא רואה בכלל שיש לי עמדה. מה עושים? גם אם נפתור את הבעיה הנקודתית הזו (שהכעס בה, משני הצדדים, הרבה יותר מסתמך על העבר הרחוק והרע מאשר על ההווה), מה יקרה בקריזה הבאה שלה? (שתגיע בעוד כמה חודשים - עד שנה), שוב לעבור הכל מחדש? מה שאני זוכרת מהאזכרה של אימי (אזכרה ראשונה!) זה את זה... וזה יושב לי בבטן... גיסתי היא מהאנשים שיודעים להכאיב לי (מכירים את האנשים האלו שיודעים בדיוק איפה כואב?), והיא רבה כמו מכונת יריה, אני לא. אני מאברת את המילים מול הצרורות שהיא יורה... וחשוב לציין אין לי כוונה לשנות אותה, אני יודעת שזה מה יש. השאלה אם אני מוכנה לחיות עם זה או לוותר על אחי ובנותיו? ועל חגים? ועל משפחה? חשוב לציין! ברור שאני לא אובייקטיבית, וברור שכאן מוצגת העמדה שלי (ובכוונה לא ניכנסתי לפרטי המריבה, כי זה לא עיניין של מי צודק), הדילמה שלי היא ברמה הכללית ולא הספציפית של המריבה הזו, המחיר מול הרווח... חייבת לציין שהרווח, כשהיה, היה מאד מאד טוב (לשני הצדדים). ואני ושואלת את זה פה מכמה סיבות: אני מאד מעריכה את דעותכן (מהרבה קריאה פה), ואתן (אופס - אתם, בנים לא להעלב, סתם טעות) יכולים להבין את הדילמה מול זה שאני לא מתכננת להקים משפחה משלי (ילדים), וגם שהקשר הנפלא עם בן זוגי (עליו כתבתי בשירשור הקודם) יכול להיגמר יום אחד בגלל שאני לא רוצה ילדים... ואז אהיה לבד. כמובן שיש חברים,יש את אחי הגדול... אבל זה עדיין לבד. (אורח החיים של אחי הגדול ושלי מגביל את הקשר בינינו - טכנית). תודה מראש על דיעותכם.