דילמה מורכבת על משפחות (ארוך מאד)

gלולוגית

New member
דילמה מורכבת על משפחות (ארוך מאד)

שני הורי נפטרו (אבי כשהייתי ילדה ואימי לפני שנה - מסרטן). יש לי שני אחים גדולים עם הגדול יותר שחי לבד (עדיין לא מצא בן זוג) אני בקשר חזק של אהבה, שתמיד היה כזה, והוא קשר מיוחד ושונה בזה שטכנית אנחנו כמעט לא בקשר (לא מדברים הרבה ולא נפגשים הרבה), אבל זה תמיד היה כך וזה נכון לשנינו ולא פוגם בכלום מהאהבה שלנו אחד לשניה ולהפך. הקושי הוא עם אחי השני (האמצעי), הוא נשוי (שנים רבות) אבא לשלוש בנות. במשך השנים היה קרע משפחתי גדול בין גיסתי (אישתו של אחי) לאימי ודרך זה גם עימי. ולאחר הרבה זמן (שנים) הושג איזשהו סטטוס קוו ששמר על השקט ונתן לאימי לראות את נכדותיה. כמובן עם תקופות קשות וקלות יותר. ולפני שאמשיך אוסיף: אמנם אני לחלוטין לא אובייקטיבית, (אבל מכיוון שבקשר הראשון הרציני שלי חוותי "חמות" נוראית, כן יש לי גם את נקודת המבט של הצד השני), אני חייבת להגיד שגיסתי היא אדם קשה ושלום המשפחה היה נתון לחסדיה (רק לשם חיזוק דברי היא הסתכסכה לתקופות ארוכות גם עם אימה ועם האחים שלה ועם כל חברותיה, והאנשים שהיא עבדה איתם לאורך זמן - כשתמיד הצד השני אשם). במחלתה של אימי, בהתחלה, הפער בין אחי לביני היה מודגש יותר וגיסתי - לא רק שלא התעניינה בשלומה של אימי (מתוך נימוס בסיסי), אלא גם צעקה עליה, פעם שהתקשרה הביתה (במקרה חרום) והטרידה אותה. האמת היא שמאותו יום חל שינוי - כשאחי הגיע וראה את המצב, וכנראה, "העמיד את אישתו במקום", כי מאז היחס היה יותר סביר ולקראת הסוף אפילו ממש השתפר ברמות שהפתיעו את כולנו ונתנו לאימי מנוחה לקראת הסוף (סגירת עיניינים לא פתורים...) השיא היה בחג האחרון שגיסתי חיבקה את אימי וגרמה לכל המשפחה לבכות. אימי ביקשה ממני לנסות לשמור על המשפחה ביחד (כמו שהבנתם אנו לא משפחה של ארוחות יום שישי ביחד) ולקבוע "משפחתית" היה לוקח לנו שבועות... ואמרתי לה שעם אחי הגדול אין לה מה לדאוג, אבל אחי האמצעי בחר בלעדית במשפחה שלו ולא מעוניין לפתוח אותה. בכל זאת, בגסיסה ואחרי המוות, כן התקרבנו, אני לאחי, לאחייניות שלי (שלא היה לי קשר איתן קודם לכן) ואפילו עם גיסתי נוצר קשר נחמד. ושמחתי. הרגשתי שעדיין יש לי משפחה (אמא סימלה אצלי בלב את המשפחה, בצורה מאד חזקה, היא היתה ועדיין האדם המשמעותי ביותר בחיי, והיא הייתה אמא נפלאה!). בחודשיים האחרונים התחלתי להרגיש את הגיסה שהכרתי מפעם, שוב... אז פחות התקשרתי, ופחות באתי, והייתי מתקשרת לנייד של אחי ולא לטלפון בבית...) והשיא היה באזכרה של אימי שבה היא התפרצה עלי (על שטות, אבל עם כל המטען שהיא סוחבת חודשיים בבטן...). ועכשו הדילמה: טוב לי עם הקשר עם אחי ועם האחייניות שלי, טוב לי להרגיש משפחה (ובעיקר כי אני לא מתכננת אחת משלי). ברור לי (ממה שקרה מאז האזכרה) שאם היא כועסת - אחי לא יהיה איתי בקשר. אבל אני לא רוצה לחיות לפי הקריזות שלה (שהן לא רק כעס, יש גם דרישות והרבה חוסר הסתכלות על התמונה השלמה, תמיד ראיית הצד שלהם בלבד) דרך אגב - אני יודעת בדיוק למה היא כועסת ויכולה להבין את העמדה שלה, למרות שעמדתי שונה. היא לא רואה בכלל שיש לי עמדה. מה עושים? גם אם נפתור את הבעיה הנקודתית הזו (שהכעס בה, משני הצדדים, הרבה יותר מסתמך על העבר הרחוק והרע מאשר על ההווה), מה יקרה בקריזה הבאה שלה? (שתגיע בעוד כמה חודשים - עד שנה), שוב לעבור הכל מחדש? מה שאני זוכרת מהאזכרה של אימי (אזכרה ראשונה!) זה את זה... וזה יושב לי בבטן... גיסתי היא מהאנשים שיודעים להכאיב לי (מכירים את האנשים האלו שיודעים בדיוק איפה כואב?), והיא רבה כמו מכונת יריה, אני לא. אני מאברת את המילים מול הצרורות שהיא יורה... וחשוב לציין אין לי כוונה לשנות אותה, אני יודעת שזה מה יש. השאלה אם אני מוכנה לחיות עם זה או לוותר על אחי ובנותיו? ועל חגים? ועל משפחה? חשוב לציין! ברור שאני לא אובייקטיבית, וברור שכאן מוצגת העמדה שלי (ובכוונה לא ניכנסתי לפרטי המריבה, כי זה לא עיניין של מי צודק), הדילמה שלי היא ברמה הכללית ולא הספציפית של המריבה הזו, המחיר מול הרווח... חייבת לציין שהרווח, כשהיה, היה מאד מאד טוב (לשני הצדדים). ואני ושואלת את זה פה מכמה סיבות: אני מאד מעריכה את דעותכן (מהרבה קריאה פה), ואתן (אופס - אתם, בנים לא להעלב, סתם טעות) יכולים להבין את הדילמה מול זה שאני לא מתכננת להקים משפחה משלי (ילדים), וגם שהקשר הנפלא עם בן זוגי (עליו כתבתי בשירשור הקודם) יכול להיגמר יום אחד בגלל שאני לא רוצה ילדים... ואז אהיה לבד. כמובן שיש חברים,יש את אחי הגדול... אבל זה עדיין לבד. (אורח החיים של אחי הגדול ושלי מגביל את הקשר בינינו - טכנית). תודה מראש על דיעותכם.
ג'לולוגית.
 
הנה דעתי

מדבריך הבנתי [וטוב מאד שהארכת. האריכות מאפשרת להבין אותך יותר טוב] שני דברים: 1) חשוב לך הקשר המשפחתי. 2) בקשר עם משפחתו של אחיך האמצעי ישנם קשיים. בגלל חשיבותו של הקשר המשפחתי, כדאי שתשמרי עליו. ובגלל הקשיים שיש בו, כדאי שתפתחי קשרים חברתיים נוספים, כך שלא תהיי תלויה בלעדית בקשר המשפחתי, אלא תהיה לך חֶברה מחוץ למסגרת המשפחה. שבת שלום
 

gלולוגית

New member
בהמשך למה שכתבת...

יש לי קשרים חברתיים ואנני תלויה בלעדית בקשר עם אחי. בשמונה השנים שלפני המחלה לא היינו בקשר (פרט לחגים) ונכון שאז היתה אימי, אבל גם בה לא הייתי תלויה חברתית. זה לא עומד: זה מול זה. זה עומד מול עצמו: להיות שם בקשר ולשלם את המחיר של עוגמת נפש בכל כמה חודשים (שיכולה להמשך חודשים), או לוותר על הקשר ולדעת שאין לי משפחה מלבד אחי הגדול (ושוב הקשר המעשי איתו - מאד מועט). זה לא שאין לי אנשים קרובים, אני בקשר נפלא עם בן זוגה של אימי ועם חברתה הטובה, ויש לי דודים (קשר של חגים בעיקר) ועוד... אבל שם זאת משפחה קרובה (או היה אמור להיות, אם יורשה לי להתנסח כך - ואני יודעת שאין "אמור" בחיים, אבל אני מקווה שאתה מבין למה כוונתי...). מבין?
 
אז מצבך הנוכחי כבר טוב יותר משחשבתי

הנקודה היא לשמור על הקשר אך לא להיות תלויה בו. בכדי שהגחמות של גיסתך לא ישפיעו עלייך יותר מדי. אלא תוכלי באופן יזום בזמנים בעייתיים לעשות אחורה־פנה 'ולהמלט' לזרועות החברים [היותר יציבים]. משפחה, כמו עניינים אחרים בחיים, אמורה להיטיב ולא חלילה להרע. נסי לטעום מהדבש ולהתרחק מהעוקץ.
 

gלולוגית

New member
תודה לך על תגובתך...

היחידה המשפחתית של אחי שומרת על קו אחיד - מאז האזכרה של אימי אף אחד לא מדבר איתי. אם תקרא את מה שחבובניק כתבה - הם מחזיקים אותי בת ערובה - או שתנהגי כפי שאנו רוצים, או שנעשה עלייך חרם (אופס - כיתה ג'...), סליחה שאני צינית, אני יודעת שזאת בריחה, אבל כרגע זה מה יש... קשה איתם לשמור על קבלת הדבש ללא העוקץ, זה מה שעשיתי בשנה החולפת, אך בסימן הראשון לגשם (מריבה) נאמר לי שאני רק לוקחת ולוקחת והם רק נותנים ונותנים וזה חד צדדי ואי ואפשר ככה. ואומנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אין בזה טיפת אמת. ואני בכל זאת אתן דוגמא (למרות שלא רציתי להיכנס לפרטים): הם ביקשו ביביסיטר בכדי ללכת להצגה ביום ובשעה שהיה לי שעור אחרון - סיום קורס והגשת (מצגת לפני חברי הכיתה והמורים) של עבודות סיכום הקורס. נראה לך לשה"תירוץ" שלי התקבל? אתמול נזרק לי ע"י אחי שעד שפעם הם מבקשים ביביסיטר, אז זה לא מתאים לי... (ועשיתי להם בהזדמנויות אחרות, וגם בשיבעה היתה פעם שהם גייסו את בן זוגי לכמה שעות של ביביסיטר שאותן לא בילה איתי...)בעצם זאת היתה הפעם היחידה שסרבתי. קשה לי לכתוב היום, וקשה לי לבטא את עצמי בצורה אופטימלית, זה מחזיר אותי כ"כ אחורה לעוול הנורא שהם עשו לאמא שלי. אני לא רוצה לעבור כזאת מועקה בכל פעם ש"אהיה ילדה לא טובה"... ושוב הציניות... אפסיק כרגע כי אני הולכת למקומות לא טובים ואין לי רצון להיות בהם. סליחה על התגובה הזו. ותודה על התמיכה פה.
 
קראתי את דברייך וגם את ...

התגובות הטובות הנוספות שהועלו כאן. אני מתרשם שההשפעות הלא רצויות בקשר הזה פוגעות בך יותר מכפי שחשבתי בהתחלה. במצב כזה בהחלט יש מקום לאפשרות שתתפסי מרחק. זה לא צריך להיות איזה חרם רשמי על אחיך ומשפחתו אלא פשוט לצמצם את הקשר עמם מיוזמתך. לפחות עד שתרגישי חזקה מספיק בכדי להתמודד עם זה. איני יודע די על המקרה בכדי לתת לך עצה מוחלטת. אך יש מקרים שמצדיקים היפרדות ברמה כלשהי מהמשפחה ועלייך להחליט האם זהו המקרה שלך. ולפי זה לנהוג. בהצלחה
 

habubnik

New member
אני ממש ממש מזדהה איתך

אומנם לא מאותן סיבות, אבל גם לי אין יותר מדי משפחה שאני בקשר איתה, ועוד פחות משפחה שאני בקשר טוב איתה. אצלי זה נובע בעיקר בגלל אמא שלא מתפקדת מהיום שנולדתי (אמא זה כינוי פורמלי בלבד במקרה שלה) ואבא שמטפח את המשפחה החדשה שלו עם אישתו השניה וילדיו. אני די "נפלתי בין הכיסאות", והאדם היחיד במשפחה שיש לי איתו את מה שאת מתארת עם אחיך הגדול (לא תמיד קשר רציף, אבל תמיד אהבה חזקה) - זו סבתא שלי. גם לי חשובה המשפחה נורא! אני תמיד צמאה לסוג הקירבה הזה, ואני יכולה לומר לך כמה דברים מנקודת מבטי. משפחה זה חשוב, אבל ברגע שבני משפחה מחזיקים אותך 'בת ערובה' בשביל שתקבלי מהם "טובות הנאה משפחתיות" זה כבר לא שווה את זה. כי לדעתי זה סותר את כל מושג המשפחה. אני חושבת שזה הרבה עניין של על מה את מוכנה לוותר בשביל לקבל את מה שאת רוצה, והאם את בטוחה שמה שתקבלי בסוף, באמת יהיה מה שאת רוצה? יש לי קרובת משפחה אחת שאני בקשר יציב איתה, פחות או יותר, ואני שומרת על הקשר הזה למרות שאני יודעת שהיא אמרה עלי דברים ממש מלוכלכים מאחורי הגב הרבה פעמים, ושאין לה נאמנות לאף אחד מלבד עצמה. עשיתי עם עצמי חושבים, והחלטתי שכרגע "הנזק" שהיא עושה לי לא מפריע לי כמו מה שאני מקבלת ממנה (אני לא מדברת על דברים חומריים שיהיה ברור). לעומת זאת, עם אבא שלי המצב הפוך - אני בחרתי להמעיט בקשר איתו כמה שאני רק יכולה (ואני לא אומרת שאין לי מעידות. קורה לי פעם ב- שאני מקווה שאולי *הפעם* הוא יאהב אותי ויחמיא לי ויאמר לי שהוא גאה בי. מיותר לציין שזה עוד לא קרה)....אז אני שומרת על פרופיל נמוך איתו. כשאנחנו כן ביחד אני מכבדת אותו, מנומסת ונחמדה. אבל אני לא יכולה להיות יותר מזה. כי אבא שלי דומה לטיפוס של גיסתך (אם הבנתי נכון את התנהגותה) - הם טרוריסטים. הדרישות שלי ימולאו או שאתם תהיו בני ערובה שלי (רגשית, כלכלית, חברתית...לא משנה). אני מקווה שבכל התשובה המסורבלת שלי הבנת את מה שאני רוצה להגיד. אל תהיי בת ערובה של אף אחד. אני ממש לא תומכת בגישה של "תסבלי אותה". אני אומרת תהיי חכמה. תלמדי לווסת את הקשר איתם כך שתקבלי מקסימום משפחה, במינימום תנאים (ואני מדברת על תנאים, לא על נתינה בחזרה). בהצלחה.
 

gלולוגית

New member
חבובניק יקרה!!!../images/Emo24.gif

גרמת לי לדמוע... תארת את מה שגם אני מרגישה בצורה כ"כ מדוייקת... תיאור "בת הערובה" הוא כל כך מדוייק שלו לא הייתי יודעת הייתי אומרת שגם את פגשת את גיסתי...(או גירסה שלה...אבא שלך), עצוב לי לשמוע שאני לא לבד בכאב הזה. ושאבא מתנהג כך לביתו (אני עדיין חושבת שלאב צריכה להיות יותר אחריות לביתו, מאשר לאח לאחותו). איך לא חשבתי על זה, אז, כששנה שלמה היא מנעה מאמא שלי לראות את הנכדות שלה (ומהן מנעה סבתא מופלאה - כי לא אכפת היה לה הכאב שהיא גורמת להן, רק הפגיעה שלה עצמה) שהיא מחזיקה את אימי בת ערובה... קשה לי להמשיך להגיב, אני צריכה לחשוב... בעצם אני צריכה קצת הפסקה ממחשבות, כל דקה בסוף שבוע הזה אני חושבת... תודה לך, באמת תודה. זה לא מובן מאליו בעיניי ששיתפת אותי בדבר כ"כ כואב ואישי שלך. שולחת לך חיבוק גדול... חיבוק של אחות לצרה... חיבוק של אחות? חיבוק. תעצרי רגע, ותרגישי אותו. תודה. ג'לולוגית.
 

habubnik

New member
קבלי אחד גדול חזרה ../images/Emo24.gif

קחי לעצמך את כל הזמן שהנפש שלך מבקשת. אלו לא החלטות פשוטות, וקשה ליישם אותן ברגע. אבל כל מסע מתחיל בהחלטה. מקווה שהמסע ייקח אותך למקומות טובים. ואל תשכחי שאת לא חייבת להיות לבד במסע הזה!
 

prizman

New member
דברים שרואים מכאן...

ג'לוגית, קודם כל הסיפור עצוב וחבל שהדברים כאלה, מצד שני יש פה גם מקום להחלטות שלך. אני לא ממש מקבל את הגישה של "דם סמיך ממים" וכל הקלישאות הדומות. מותר, ואולי צריך, לקבל לפעמים החלטה להינתק מהמשפחה המסורתית ולתת יותר תשומת לב לחוג החברים האחר שיש לך, שייתן לך סביבה בריאה יותר. אני עשיתי זאת בשעתו ולהפתעתי היום, לאחר נתק די ממושך מהמשפחה, שנים של יחסים קורקטיים ותו לא, היום יש מעגל שמתחיל להתחבר. גם אם זה לא היה קורה אני מניח שהייתי ממשיך לחיות לי את חיי בנחת. העובדה שזה כן קורה, ובצורה די מובנת מצידי, באופן מוזר גורמת לי נחת מסויימת. שורה תחתונה: קרע במשפחה הוא דבר די מכאיב אך ניתן להתמודד איתו. ברבות הימים חלק מהדברים מסתדרים ואלו שלא-מוטב כך מאשר להתפשר על העצמיות.
 

gלולוגית

New member
ניתוק או לא ניתוק../images/Emo129.gifזאת השאלה

אני לחלוטין מסכימה שלא צריך להתפשר על העצמיות (להתגמש לפעמים אפשר, אך לוותר עליה - לא) ורוצה להזכיר שכבר היה ניתוק (בעצם שניים אחד סוער ומוחלט בתקופת הקרע המשפחתי והשני שקט וקורקטי בשנים שלאחר "השבת השלום" ובעיקר בשביל אימי שלא רצתה לאבד את נכדותיה וביקשה שאשמור על הסטטוס קוו שהושג, לי לא היה רצון לשמור על קשר איתם (הפגיעה היתה עמוקה מידי) ולכן היה זה קשר מינמלי וקורקטי שמבחנתי אינו קשר משפחתי - לא הרגשתי שהוא אח שלי...). ואחרי מותה של אימי, כשהתקרבנו פתאום (ובהדרגה) הרגשתי את הנחת שאתה מדבר עליה וחשבתי שהנה מתחיל להסגר המעגל, אבל אז... וכאן אני היום. רציתי לשאול: כשניתקת אתה - ניתקת עם כל המשפחה שיש לך? או עם ענף אחד בה? אני יודעת שזה אפשרי (ולכן אני חושבת ושוקלת את זה), אבל בתקופה זו בחיי ואחרי אובדן כ"כ גדול ומשמעותי ועם ההערכה שזה מה שנשאר לי (ואם זה לא השתמע מדברי: אז אחי והמשפחה שהוא יצר אינם אנשים חמים, ממש לא. כשאחי חיבק אותי בהלוויה, זאת היתה הפעם הראשונה שזה קרה מאז הילדות שלי, מאז שהוא איתה - היא לא מחבקת ולכן כשחיבקה את אימי בחג האחרון - כל המשפחה היתה בשוק) מה שניסיתי להגיד היה שאפילו שמה שנשאר לי (חוץ מאחי הגדול, כמובן) הוא קר ומתחשבן - זה מה שנשאר לי, ואני בודקת את האפשרויות שעומדות בפני, לפני שאחליט. כשהבנתי שמהמחלה של אימי לא מחלימים אמרתי שמצד אחד אני מודה על זה שזכיתי לחוות אותה למשך 30 שנה, אבל אמרתי גם שכשילד מאבד הורה - דואגים לו ומי ידאג לילדה בת 30?
 
הנני כאן ...

היי ג'לולוגית. קראתי את מכתבך וגם את כל התגובות. וגם את ההודעה הקודמת שלך, שרפררת אליה בהודעתך. בגדול אני יכולה לומר "מה שחבובניק אמרה". כי אני מסכימה עם כל מילה, ואני חושבת שזה כרגע המקסימום שניתן לומר, בלי להרחיב את היריעה הקיימת. תראי, את במצב של דילמה אמיתית: מצד אחד יש לך צורך מאוד גדול וברור במשפחה. מצד שני, עם המרכיבים הקיימים [אני מתייחסת כאן רק לענף של איך הנשוי ובני ביתו] - ככל הנראה קשה יהיה להגיע לזה. זה מסתכל, כי זה משהו שאת כ"כ רוצה, אבל הוא לא תלוי רק בך. זה מתסכל, כי זה נראה כ"כ "עקום", מצד הגיסה. נכון שלא שמעתי אצ הצד "שלה", וזה בודאי היה יכול להרחיב את היריעה. אבל לפי הדוגמא האחת שסיפקת [בנושא הבייביסיטר], מצטיירת בעיני דמות ילדותית, נרקיססטית ואגוצנטרית. לא שאלתי אם ניסיתן לדבר בינכין, ללכת לייעוץ או לגישור ממסוג בלתי פורמאלי. אני מנחשת שהיא אולי לא תרצה, ובוודאי תאמר שאם משיהו צריך טיפול זו את. בסופו של יום, זו היא. כך היא, וקשה לי להעלות על הדעת שהיא תשתנה.מירב הסיכויים שאת תצטרכי להשלים עם העובדה, שעם אחיך ובני ביתו לא תוכלי להגיע למשפחה שאת רוצה. או שתתפשרי ותגדירי מחדש את ציפיותייך, או שתסכמי עם עצמך, כמו שחבובניק אמרה, על מה את מוכנה להתפשר ועם מה את כן מוכנה לחיות בקשר הזה. קחי בחשבון, שככל הנראה תצטרכי לוותר על התמונה שרצויה בראשך לקשר כזה, ונסי לארגן לך תמונה חלופית שתוכלי לממש. ובכל זאת, אשאל עוד שאלה קטנה, עם שביב של תקווה: ציינת שהייתה תקופה של הפשרה מצד הגיסה. מה לדעתך הביא להפשרה הזו? איך התקיים התהליך? מה עזר לה להתקרב אליכם אז? אולי ניתוח של מה שעבר אליה יוכל לתת לנו קצה חוט.
סקאלי
 

gלולוגית

New member
מאד רוצה להגיב...

קודם כל מודה לך וגם לפריזמן על השיתוף והתגובה. מאד רוצה להגיב, אך כרגע אני חייבת לצאת ואחזור מאוחר. אשתדל להגיב בלילה, כי גם מחר אני כל היום לא ליד מחשב. וכתבתם דברים חשובים. ויש על מה להגיב... אז קצת סבלנות ואני אשוב. אני רוצה לציין שלא תארתי לעצמי שאפשר לקבל כ"כ הרבה תמיכה דרך מחשב (הייתי נגד מחשבים בעברי הלא רחוק), אתם משנים את דעתי... תודה, תדעו שזה משפיע.
ג'לולוגית.
 

gלולוגית

New member
ועכשו מגיבה...

שוב אני מודה לך שקפצת לבקר כאן בפורום, לבקשתי, בשביל עצותייך והחומר למחשבה שהוספת כאן. שאלת אם ניסינו לדבר ביננו (גיסתי ואני) אז המשפט המדוייק של גיסתי (באזכרה) היה:"את לא קיימת בשבילי עד שתתנצלי" והדבר שהיא רוצה שאתנצל עליו הוא שהיא הרגישה שהתעלמתי ממנה באזכרה של אמא שלי (אזכרה ראשונה, והיא כעסה שלא ניגשתי אליה וברכתי אותה לשלום, אלא המשכתי לעמוד עם המשפחה והחברים שהגיעו). חוץ מזה ציינתי שהדרך שגיסתי מנהלת מריבה - היא דרך מכונת היריה שיורה בצרורות, מהמותן וב"שלוף", ואני לא כזאת, אני מאבדת מולה את המילים (ויש לי הרבה מילים), קשה לי להסביר את זה, וזה יחודי לתקשורת בינינו. (מעניין לציין שלאמא שלי זה גם היה קורה איתה). ולמרות זאת ניסיתי ליזום פגישה (בנוכחות אחי ובן זוגי) ונענתי ב"תיכף נחזור אלייך" (לגבי השעה) וזה היה לפני יומיים (גם הפגישה היתה אמורה להיות...). על טיפול של כולנו אני לא חושבת שיש על מה לדבר, אני אלך לבד - לקבל כלים להתמודד, ולשקול מה אני רוצה ומה נכון לי לעשות. דיברת על המשפחה שאני רוצה ליצור (איתם) ועל התמונה שיש לי בראש... על תמונת המשפחה המקורית (בהקשר שלהם) שהיתה לי ויתרתי לחלוטין לפני יותר מ-10 שנים, וגם ויתרתי עליהם (גם ריגשית) וכשנוצר מה שנוצר הייתי מאד מופתעת ואפשר לומר שהגעתי בלי ציפיות ושמחתי מאד עם מה שהיה (זאת לא היתה התמונה המקורית, אבל גם מה שנוצר היה הרבה יותר ממה שאני חשבתי שיכול להיות) והאמת היא שמאז החג האחרון (עם החיבוק שלה את אמא שלי) היה שינוי בהתנהגות שלה שכולם ראו (אחי השני, בן זוגה של אימי ועוד אנשים) וכולם היו מופתעים לטובה. בהודעה המקורית כתבתי שלפני חודשיים התחלתי להרגיש שוב את גיסתי מפעם.. אז הורדתי תדירות הקשר (שוב היה לא נעים להיות שם) והגענו למקום שבו אני נמצאת היום. אני לא חושבת שזו בעיה של התאמת ציפיות למציאות, אלא של הרווח המשפחתי מול עוגמת הנפש האישית. ולחלק שהכי קשה לי להשיב עליו: מה הביא להתקרבות? זה יהיה מתיימר מצידי לדבר על מה עשה את זה בשבילה, אבל אני אנסה. קודם כל טכנית היינו יותר ביחד בסוף המחלה של אמא הן בגלל הטיפול בה (שאחי ואני היינו נפגשים ומדברים יותר) והן מיוזמה של אמא שנקראה "משפחתית" שהיא פגישה של כל האחים+בני זוג וילדות שבהתחלה גם אמא היתה שותפה להן וכשהיא לא יכלה יותר היינו בלעדיה (והיתה "משפחתית" כזאת בערב לפני שהיא נפטרה - מה שגרם לכל האחרים להיפרד ממנה - כי הם היו איתה כשאנחנו נפגשנו. אבל זה לא קשור), ובשבעה שהיינו הרבה ביחד והילדות של אחי שכבר התחילו לבסס איתי ועם בן זוגי קשר טוב - כל הזמן רצו לבוא לשבעה כי כיף שם... בכלל אני חושבת שהקשר שנוצר עם הילדות היה גורם משמעותי בשבירת הקרח. (הן היו מבקשות שנבוא...)(היום הן לא מבקשות - מהכירות איתה ומראיה בעבר של איך היא מדברת איתן וליידן כשהיא מסוכסכת עם מישהו - הן שומעות עלי דברים מאד לא טובים לאחרונה...). ויש גורם נוסף שלדעתי מאד השפיע: אמא שלי כבר לא היתה. (אני לא רוצה לפרט, את בטח מבינה... ואם לא - כתבי לי במסר). אם תשאלי אותי איך היא רואה את מה שקרה, אני אנחש שהיא נותנת לבן זוגי את הקרדיט ל"שינוי" שחל בי (היא לא ממש הכירה אותו, למרות שאנחנו 5 שנים ביחד) וזה נרמז בעדינות יותר מפעם אחת. (דרך אגב קרה גם דבר הפוך - במשפחתו המורחבת (לא הורים ואחים) של בן זוגי, בתחילת הקשר בינינו, כל דבר חיובי שהוא עשה - נתנו את הקרדיט לי, גם כשממש לא הגיע לי, ולא היו מוכנים לשמוע... משעשע). אם זה נותן לך כיוון וקצה חוט אשמח אם תשתפי אותי. המון תודה
ג'לולוגית
 
כמה קצוות, אולי.

בוקר טוב. הוספת עוד פרטים וזה הבהיר עוד במקצת את התמונה. מיד אציין מס' כיווני מחשבה שעלו לי, אבל קודם לכן אני חייבת הערה מיקדמית. נתת עד כה 2 דוגמאות קונקרטיות ל'תאקלים' עם גיסתך. השניה עוד יותר מחזקת אצלי את התחושה שמדבור באדם אגוצנטרי ולא בוגר. לבוא לומר לך באזכרה הראשונה [!] למות אימך משפט כמו שהיא אמרה, זה כל כך חסר רגישות, שממש כל מילה נוספת מיותרת. וזה אומר שכבנאדם אני לא תולה בה הרבה תקוות לאינפוט חיובי למערכת היחסים. את הרי צמבינה שיש לה יכולות מוגבלות. וזה שוב מחזיר את הכדור אליך. את היא הגורם המשמעותי כאן. ראיתי את הדו שיח שהיה לך כאן עם אחד מהמשתתפים בנוגע להתנתקות מהם. דברתם על אי התפשרות על העצמיות. זוהי אמירה שגלובאלי נשמעת מאוד נכונה וקשה שלא להזדהות איתה. ברם, אני הייתי נזהרת כאן. מי שאיבד אדם שיקר לו יודע שהרבה פעמים מתעוררות אח"כ תחושות של פספוס, ואפילו של געגוע לריבים ולכל ההתעסקויות הקטנות, שעכשיו כבר אין עם מי "להתחשבן"עליהם. ולכן, לדעתי, את צריכה לעזוב את האידילים בצד, ופשוט להיות 'אגואיסטית'. אגואיסטית במובן זה שתחשבי על מה שהכי ישרת אותך לאורך זמן. אם זה הדבקות באידיאל - או קיי. אבל אם את חושבת שאת עלולה בעתיד להצטער על הקשר שנותק, אז אולי כדאי לחשוב על זה מראש. - הכל כך קשה - בין הגיון לרגש. משאבי המשפחה שלך מאוד מצומצמים - נהלי אותם, תוך שאת בוחרת מי את רוצה שיהיה בהם, ואז להיות מוכנה לשלם את המחיר. וזה אומר שאם את בוחרת להיות בקשר איתם, את תצטרכי להתעלות מעל כמה דברים. בואי נפנה לנקודות הקונקרטיות, וננסה לבדוק אותן:
ה'משפחתית'. מנסיון העבר שלך, עצם הפגישה המשפחתית היוותה גורם מקרב. למה לא להשתמש בזה שוב? נכון, אמא איננה, וזה יורגש ויודגש במפגשים. אבל אתם כאן. למה לא ליזום ארוחה או פגישה כזו פעם ב _____ [תגדירי את, כמובן] ? עכשיו תראי, במפגשים האלה היא תעשה לך פרצופים. היא תבקר אותך. היא תחפש אותך כדי "להשחיל" לך בקטנה. ואת? את תתני לזה לעבור לידך. כשהיא עושה את זה, את יכולה לבחור לעשות בראש תהליך של להזכיר לעצמך שזו היא, ואלה הן המגבלות שלה. אולי אפילו בבוא היום תוכלי להביא את עצמך להרגיש חמלה כלפיה - איזו מסכנה האישה הזו, שאפילו באזכרה היא לא מסוגלת להשאיר את השנאות הקטנוניות שלה בצד. תחשבי על זה - היא באמת מסכנה ... וכך לגבי כל דבר שהיא עושה. היא אומרת - ואת "מתרגמת" לעצמך בראש מה שקורה. זה לא קל לעשות, אני יודעת. מצד שני, שוב - תחשבי על עצמך ועל מה שאת רוצה להשיג.
הילדות. עושה רושם שהילדות הצליחו להוות גשר ביניכם. אולי זה כיוון ששווה להשקיע בו. נכון שאולי הן נחשפות לשטיפת מוח מאמן. את זה את לא יכולה לשנות. אבל את כן יכולה לתקשר איתן, ואולי לקחת אותן פעם ליום של כייף, או לעשות כל מיני דברים שאת יודעת שיחברו ביניכן. אם הן ישהו במחיצתך, יכולים להתפתח אצלהן רגשות חיוביים כלפיך וכלפי בן זוגך ואז שוב פעם הן "ינדנדו" להורים שהן רוצות להפגש איתך. האם משהו מהדברים האלה מדבר אליך? יש עוד דבר קטן שאשלח לך במסר אישי.
 

gלולוגית

New member
בקיצור, לפני העבודה...

זה באמת מציק לי, אפילו עכשו, קפצתי להציץ פה אם יש תגובות...
ראשון: היו "משפחתיות" ואפילו מאד מוצלחות אחרי שאמא נפטרה (הזמנו גם את בן זוגה וחברתה הטובה ביותר לאחת, ואני מצאתי הקלטה ישנה של אמא, וגם וידאו חדש מיום הולדת 30 שלי שבן זוגי היקר הכין לי - ברכות בוידאו ושם היא מברכת אותי, עמוק בתוך המחלה) וכולם התרגשו (טוב, לא כולם), והיו אפילו "משפחתיות" אצלם בבית - אחת או שתיים. אבל...אני מבינה שזה לא הובהר מספיק במה שכתבתי: הם לא יבואו כרגע לפגישה שאני אזום או אהיה נוכחת בה (יש חתונה משפחתית החודש, ואני מנסה לחשוב אם פתאום תצוץ להם נסיעה דחופה לחו"ל...), נכון לעכשו הוטל עלי חרם, אחי לא מעדכן אותי גם בפרטים שקשורים לצוואה... ה"תרגום" בראש: זה נעשה (אחרי האזכרה הרבתי לחשוב על חוסר היכולת שלה לדחות סיפוקים, ממש כמו ילד קטן, וגם הצורה שבה זה נאמר היזכירה ילד קטן שנעלב) לצערי זה לא הופך את זה לפחות פוגע. (ניסיתי להיות שם, אבל זה במקביל גם נכנס לי פנימה ואוכל אותי, למרות ההבנה וה"תרגום". וזאת הסיבה שאני בודקת את המצב - אני מסרבת להיות במקום הזה ולאן שהוא לוקח אותי ריגשית, בכל כמה חודשים מחדש).
שני: ההורים לא יתנו לבנותיהן לבלות איתי. (משתמע ממה שכתוב מעל) ניסיתי לפנות לבכורה במסר דרך הפורומים (היא לא מכירה ניק' זה ופורום זה, לפחות לא דרכי, ובגילה גם סביר להניח שאין לה סיבה להכיר או להיכנס) שלחתי לה מסר שאינו קשור (משהו מהעולם שלה) והיא לא ענתה לי (בעבר ענתה לכל מסר). זוהי לא אופציה, לצערי. (כמו שלא היתה אופציה גם לאימי, אז...) הילדות הינן עוד כלי נשק... וזהו, את המסר האישי, אם שלחת, לא קיבלתי. תודה ...מאחרת לעבודה... ג'לולוגית.
 

gertrude

New member
אולי

אולי תנסו ללכת שלושתכם (את, אחיך ואשתו) לאיזושהי סוג של התערבות מקצועית - למשל טיפול משפחתי (שיכול להיות קצר-מועד ונקודתי, לאו דווקא ארוך, יקר ומפרך)? יתכן שאם תבררו את הנקודות הבעייתיות בנוכחותו ובסיועו של איש מקצוע, תהיי שלמה יותר עם כל בחירה שתעשי בעתיד (בין אם תבחרי לנתק איתם קשר ובין אם תצליחו להיות בקשר מופתי או שתחליטי להיות בקשר רק עם אחיך או לבנות "משפחת חברים" אלטרנטיבית או כל צעד אחר). בכל מקרה, את מוזמנת להיות אחות שלי.
, ג.
 
למעלה