ג'לולוגית יקרה שלי ../images/Emo23.gif (ארוך.....)
כל כך הרבה מחשבות עלו לי בזמן שקראתי פה את כל התגובות, אני מקווה שאני אצליח להעביר פה משהו מהם. קודם כל תמיכתי נתונה לך, אני שולחת לך הרבה
וגם
. דבר אחד שמאוד בלט לי, זה שיש פה רצון ומחויבות לכך שתהיה משפחה. אחרת זה לא היה כל כך כואב, ולא היה עולה בכלל (אם לא היה אכפת לך באמת, פשוט לא היה אכפת לך
). וזה אפילו הצליח קצת, היתה תקופה שראינו את האור בקצה המנהרה, שהיה נראה שאנחנו בדרך הנכונה. אבל אז הגענו לסיבוב וראינו שזאת אשליה אופטית. פתאום נראה כאילו המנהרה לא נגמרת, אין אור ואין גרביים. אז בהקשר הזה, אני מזמינה אותך להסתכל שוב על המחויבות שיש לך ברקע. מחויבות למשפחה, מחויבות לעצמך. מתוך מה היא הגיעה? למה את רוצה את זה? תהיי אגואיסטית בחשיבה הזאת שלך. מה את רוצה לעצמך? אהבה? משפחה? שייכות? כבוד לבקשה של אמא? שמחה? שלווה? ובבקשה גם תרשי לעצמך לפנטז, לחשוב בגדול גם על דברים שלא נראים אפשריים כרגע, כי אני מאמינה שיש לנו אפשרות ליצור את הדברים האלה. תיכף סיפור קטן מנסיון אישי שלי, אבל לפני כן יש לי בשורת איוב: זה לא יהיה קל. יהיו רגעים שבהם זה יראה שזה לא עובד בכלל, ואין לזה שום סיכוי בכלל. השאלה היא האם בגלל זה אנחנו מוותרים על מה שאפשרי??? אני מזמינה אותך לא לוותר... תחשבי איך תהיי כשיהיה לך את מה שאת רוצה.
ועכשיו לסיפור האישי שלי. למה אני אומרת להאמין בדברים שהם לא אפשריים בכלל? כי ראיתי את זה קורה. אנחנו יכולים ליצור את מה שאנחנו רוצים שיהיה. לא תמיד זה קל או פשוט, אבל זה אפשרי. ולפעמים מופתעים לגלות מה יש בצד השני. יש לנו השפעה מאוד גדולה על התנהגות של אחרים, רק על ידי מה שאנחנו משדרים להם, או אומרים באופן גלוי. וכאן הנקודה השניה שרציתי לדבר עליה. (הסיפור יגיע תיכף, לא לנדנד!) מה עם לדבר? לעשות שיחה מהלב באמת, לא ממקום של "תקשיבו, אני רוצה ועושה ומתאמצת ואתם הורסים הכל" (אני מקצינה בכוונה, קצת בגלל שאני שומעת גם שזה מה שהם אומרים לך). לבוא ולהגיד - תקשיבו, אני רוצה משפחה. אתם המשפחה שלי, אתם הצוואה של אמא שלי, ואני לא רוצה לוותר עליכם. אני יודעת שזה לא תמיד אולי נראה ככה, אני יודעת שלפעמים דברים שאני עושה מרגיזים אתכם ואתם לא מוכנים להמשיך הלאה. גם לי לפעמים זה קורה. גם לי יש קטעים שאני אומרת "עד כאן" ולא מוכנה לוותר יותר. אבל אנחנו המשפחה אחד של השני. הקצת שהתחיל רק עשה לי חשק לעוד, ותחשבו מה עוד אפשרי עבורנו. אז בואו נדבר! בואו נוותר! גם אני וגם אתם, אני לא בעניין של הטפת מוסר. ויכול להיות, ג'לולוגית אהובתי, שעצם קיום השיחה הזאת יצריך ממך לוותר. לבלוע את הכבוד העצמי ולהגיד: אני מתקשרת ורוצה לדבר איתם. אם הם לא חוזרים אני מתקשרת שוב. נוסעת אליהם אם צריך... אני לא יודעת עד כמה עמוק הקרע כרגע. אבל אני מזמינה אותך לעשות את זה. לא לקבל נתק בתקשורת כאופציה בכלל. כי זה לא מקדם כלום, וזה רק משאיר אותנו במקום של "אני לא אעשה כלום עד שהם יעשו". את כועסת עליהם והם כועסים עלייך ולא מתקדמים לשום מקום. כמו שאמרתי קודם - לא אור ולא גרביים. ועוד עם הרבה כעס ובלבול והרגשה נוראית, זה הרי לא שלנתק איתם את הקשר יפתור לך את הבעיה. כרגע את בנתק, וזה איכס... אבל את יודעת, זאת המשפחה שיש לך. זה אחיך, ואת לא יכולה לשנות אותו (כמו שאמרת), וזאת המשפחה שהוא בחר לעצמו (האישה לפחות, את הילדות הוא גם קיבל בלי יכולת לשנות כלום
). וגיסתך היא כזאת - קמצנית ברגשות, קטנונית, ילדותית, כל מה שכתבו פה. זאת שיחה שלמה אחרת על לראות שאלה החולשות שלה, שנובעות מתוך מי יודע מה שהיא עברה/התחנכה/קיבלה/לא קיבלה, אבל זה לא בהכרח מגיע כדי להרביץ ולהכאיב לך, אפילו שזאת התוצאה הסופית. כמו שאמרו פה - למצוא את החמלה עבורה. ועכשיו לסיפור, ואולי זה יביא עוד קצת ממה שיש לי להגיד: ההקדמה היא שאני ושני ההורים שלי עוברים ב-10 חודשים האחרונים תהליכים מבורכים ומאוד משמעותיים, בדרך לחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו רוצים וכך שיהיה לנו את מה שאנחנו חולמים עליו. אני בכוונה מציינת את זה, כי הסיפור שיש לי קשור דווקא במישהי שלא עוברת יחד איתנו את התהליכים האלה - אחותי היקרה. היו אפילו שלבים שהיא הביעה מחאה לגבי הדרך שבה נעשה התהליך, שאנחנו משקיעים בזה זמן יקר וכסף, שהיה יכול ללכת לדברים אחרים. אני ואחותי היינו מאוד קרובות גם לפני, חוץ מקטעים מסוימים שפשוט לא יכולתי לסבול אותה. זה היה כשהיא היתה מדברת בטלפון עם חברים, ולחלוטין לא שמה עלי. גם אם היתה מדברת איתי ופתאום היה טלפון מחברים - הופ! נעלמה. תמיד אומרת "טוב ביי" בטון די אנטיפטי, או "אני מדברת עכשיו בטלפון את לא רואה?" וסוגרת את העניין (ולפעמים גם את הדלת). או באמצע שיחה פתאום "אני עייפה" והולכת. ואני נעלבתי כל כך. אמא שלי ואני היינו מקטרות ביחד (גם היא נעלבה והיתה באה אלי, ולהיפך), ואחותי המשיכה להתנהג ככה. ניסינו לדבר איתה, להגיד לה שזה מעליב, והיא עשתה פרצוף ולא השתנה כלום. עד שיום אחד קלטתי שזאת היא. זאת אחותי, אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי מאוד, אבל פשוט כשיש לה טלפון מחברים היא הולכת לדבר איתם. וכשהיא מדברת עם חברים היא לא רוצה שאני אפריע. וכשהיא עייפה היא לא רוצה להיות נחמדה, והיא הולכת לישון. ככה היא. ואני החלטתי שאני מקבלת את זה. ככה בלי לשאול. לבלוע את הצפרדע בהבנה ובאהבה ודי. ומה שקרה שם כתוצאה מזה הוא פלא. קודם כל (כמעט מובן מאליו) שהמריבות הצטמצמו לאפס. וזה לא הפריע לי בכלל, לא צברתי את זה בבטן כל פעם ש"ויתרתי" לה, כדי שיום אחד אני אוכל לזרוק את זה עליה
אלא באמת זה היה שלם לי. אבל הפלא הגדול הוא בהשפעה שהיתה לזה עליה. לא ביקשתי ממנה כלום, הפסקתי להציק לה בנושא הזה, אבל פתאום היא התחילה לבקש סליחה לפני שהיא עוזבת אותי לטובת חברים, או לבקש מהחברים לחכות רגע כדי שהיא תשלים את השיחה איתי לפני כן, או להסביר למה היא כל כך עייפה וחייבת ללכת לישון. בזה ש"ויתרתי על הכבוד שלי", יכולתי להרשות לעצמי להיות אמיתית איתה, בלי "פאסון" ובלי פוזה, ומאז היחסים שלנו התקרבו בצורה משמעותית, והיא נותנת כל כך הרבה יותר! זה מרגש אותי רק לחשוב על זה. אתמול למשל, היתה אצלי מסיבת יומולדת, והיא התקשרה להתנצל שהיא לא תוכל להגיע לעזור לי לפני כן. אני לא ביקשתי ממנה בכלל שתגיע לעזור, אבל היא התכוונה להגיע וזה היה לה מובן מאליו. ואני אגיד לך משהו, אני זוקפת את זה לזכותי. מי שאני הייתי ביחסים החדשים איתה, איפשר לה מקום של לבוא אלי. של לוותר. אני נתתי לה את האפשרות הזאת. בגלל זה אני אומרת שיש לנו השפעה עצומה על ההתנהגות של אנשים מעצם מי שאנחנו ביחסים איתם. יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אבל זה מתחיל להיות קצת ארוך, ואני גם אשמח לשמוע דעות... (כאן או באופן אישי). בגדול - אני בעד ללכת אל, ולא נגד. לדבר, ולא לשתוק. לבלוע בחיוך ובאהבה (לא "זה בסדר אני אשב לי כאן בחושך בלי סוודר אבל העיקר שאתם תהיו מרוצים") לטובת מה שאפשרי, ממקום של עוצמה ולא של חולשה. כי אם
את תהיי היוזמת והמחויבת,
את תוכלי להביא לשם את מה ש
את מאמינה בו. זה תלוי רק בך. גם אם הדרך תהיה ארוכה... אני מתחייבת להיות כאן איתך במקומות שתישברי ושהאור יכבה. אבל אל תפסיקי לחשוב על מה יכול להיות שם, איזה נסים יכולים להתרחש ביחסים.
את יכולה לעשות את זה! הכי
שבעולם, ועוד נדבר על זה. טושטוש
