דילמה שיקומית-

הרהרנית

New member
עוד רבה הדרך לידע

מה שמביא אותי לשאול..האם לדעתכם נכונה החשיבה שככל שאדם יודע יותר ו, או, מודע יותר, הרי שהוא אומלל יותר?
 

רותוש

New member
אני חושבת שזה מאוד מתחבר לדברים

של אורן- זה צריך להיות דיאלוג אם הם בסופו של דבר רוצים את אותה מטרה, ואת מחליטה על הדרך כהורה. נניח ילד- רוצה להיות בריא? להיות עצמאי?... ברור שכן, ולכן להחליט בשבילו מה יוביל אותו לשם זה לעזור. אם זאת, להחליט בשבילו שהמטרה שהוא יהיה רופא, או עם 100 בכל המקצועות, בלי שזו תהיה המטרה שלו, אז אולי באמת יש כאן יתר פטרנליזם.
 
האם לא הגיע הזמן שיהיה מטרנליזם?

שיאזן קצת את הפטרנלזים המתנשא למימדים חסרי ראיה עצמית. ככה סתם, שהגמל יתחיל לראות את הדבשת של עצמו.
 

מקוטיאל

New member
עזרה

היא עצם החשיבה כיצד לעזור. זה שאת יושבת וחושבת איך לעזור - זאת העזרה האמיתית. הרי העזרה האמיתית היא לא מעשה כלשהו, אלא היא הכוונה לעזור.
 

רותוש

New member
אני אשמח להרחבה

איך זה בדיוק מתבצע? אתה בעצם משדר משהו שעוזר?
 

מקוטיאל

New member
אפשר להגיד

הרי מה שמשנה בעולם הזה זה הכוונה. הכוונה היא בעלת השפעה עליך ועל המעשה שאת עושה, וגם על שאר העולם בלי קשר למעשה שאת עושה. ההשפעה הזאת היא עדינה ועקיפה, אבל בפירוש קיימת ומשמעותית מאד.
 

מון שרי

New member
אולי אפשר לפתוח בשיחה

ולהבין את הסיבה למה הוא רוצה לשכב כל היום במיטה, ומתוך הרצונות שלו למצוא את הפתח שדרכו תוכלי להושיט לו עזרה. אני מניחה שבתחילת הדברים התשובות שלו תהינה שהוא סתם רוצה לשכב במיטה אבל עם הזמן והסבלנות (שלך או של כל מטפל אחר) בודאי יצוץ משהו שהוא כן היה רוצה לעשות (אולי בעולם דמיוני ) וכך אפשר יהיה להתחיל. אני מאמינה שאפשר לעזור במקומות שמגיעים מעולמו הפנימי של האדם ולא מדברים שנכפים עליו מבחוץ. לגבי סכנת חיים - פגיעה עצמית ופגיעה באחר, אין לי תשובה.
 

אורן ג

New member
דילמה מרתקת

אני חושב שבסיפור שאת מתארת כאן, לעזור זה לא בהכרח נוגד את לתת לו את מה שהוא רוצה. אני חושב שבסיפור הנ"ל מה הוא באמת רוצה, זאת השאלה המרכזית. בואי נעשה ניסוי דימיוני קטן: אם נניח היית שואלת אותו, באופן דמיוני כמובן, שאם היה איזה כדור שהיו נותנים לו ותוך שניות הוא היה הופך לאדם עצמאי, בין מה למה הוא היה בוחר: לשכב בהוסטל יום שלם או לקחת את הכדור ולהיות, באופן מידי, אדם עצמאי למשך כל חייו. אני מניח שהוא היה בוחר באופציה השניה, כלומר אילו היינו מקצצים לו את הדרך להגיע אל העצמאות, הוא היה חותם על העצמאות האישית, וזה למעשה רצונו האמיתי. אולי הדרך הארוכה מפחידה אותו, הוא חושב שהוא לא יוכל לעמוד בה. לדעתי כאן נמצאת הבעייה, וכאן הוא צריך את העידוד על מנת לעבור את הדרך הזאת. וצריך לעשות זאת בדרך שתתאים לו, כדי שהוא לא יכנס לדכאון.... רצונו המידי בעיקבות הפחד מדרך זאת, הוא לעצור את העולם ולשכב במיטתו כל הזמן. זה מחבר אותי לשרשור אחר בפורום של דחיית הבחירה. כתוצאה מהפחד, הוא פשוט בוחר, (לא במודע), שלא לבחור כי הוא מפחד מהמחיר של האופציות שעומדות לקראתו ומהדרך הקשה... מקווה שעזרתי... תמשיכי לעשות עבודת קודש...
 

Chocksum

New member
גמני שואלת שאלה דומה

וגם אני עובדת במחלקה השיקומית בביה"ח לפגועי נפש במסגרת ההתמחות שלי. עדיין קשה לי מאוד להבין את המבנה הנפשי השונה של המטופלים, את המבנה הפסיכוטי (אני עובדת בעיקר עם סכיזופרנים) שגורם לחולים לכל כך הרבה סבל, החל בהזיות וכלה בדלות - כל אחד ורמת הסימפטומים שלו. גם לי יש מטופלת שכל היום המדריכה שלה בהוסטל רודפת אחריה עם עניין המקלחת, עבודה וכיוצ"ב, וגם לי קשה עם עם היחס המעשי של המדריכה שמתנגש עם הרצון של המטופלת שלי של לעשות מה שבא לה באותו רגע, לבזבז את הקצבה שלה ללא הבחנה, לשכב עם כל מי שמסכים ללא אמצעי הגנה וכו'. ההתלבטות שלי היא בעובדה שאם לא היתה מדריכה והוסטל אז המטופלת שלי היתה זרוקה מוזנחת איפשהו, מקווה למצוא אהבה אצל כל אחד ואז לכל הדעות רמת הסבל שלה היתה הרבה יותר גבוהה מזו הנוכחית כולל הימצאות בסכנת חיים, ומצד שני אני יודעת שמה שגרם למטופלת להיות כזאת נזקקת זה מבנה נפשי וסיפור חיים מסויימים, שבמקרה שלה אומר שמבחינה דינמית היא זקוקה להרבה הכלה ולמעט פירושים - וכאן העבודה שלי באה לידי ביטוי. נראה לי שהשילוב בין הגישות מתאים ביותר עבור חולים כאלה. אני חושבת כך כיוון שאני יודעת שהמדריכה בהוסטל עובדת מאוד קשה בתחום שלה ושהיא עושה את עבודתה נאמנה. וגם אם זה לא "בדיוק" כמו שאני עושה את עבודתי נאמנה, עדיין מאמציה מצביעים על רמה גבוהה של רצון להטיב ואני משוכנעת שלעיתים אפילו החולה מרגישה את ההטבה שנובעת מהאיכפתיות והמאמץ וגם את הסיפוק שיש לה מכך שהיא פעילה יותר כשמצב כזה מתרחש בעקבות המאמצים של שתינו, תהליכים נפשיים וכימיים בגוף, תרופות, וכו' וכו'.
 
רצון מובע ורצון אמיתי

צ'וקסי, תודה על הסיפור המרתק והכואב הזה. את יודעת, לא רק אצל פגועי נפש ניכר הבדל בין רצון מובע לבין "רצון אמיתי". האם יש למישהו בכלל זכות להיכנס לנבכי ליבו של אדם ולדבר על הרצון האמיתי שלו, הצורך האמיתי שלו לעומת מה שהוא אומר שהוא רוצה? יש ויכוח גדול על זה בספרות הליברלית. גם במדע המדינה יש אסכולה (גישת קונפליקט, למשל) שמאמינה שאפשר לזהות צרכים אמיתיים של אנשים ולהבחין אותם ממה שהם תופסים כצרכים שלהם. (נניח משפחה עניה מאוד שממשיכה לגדול למרות שהאינטרס שלה הוא לא לגדול, או אנשים שמצביעים למפלגה שפועלת בניגוד לאינטרסים שלהם מתוך שיקולים "זרים" (הרגל, כבוד, קיום הבטחה...) אני עצמי חושב שאפשר בנסיבות יוצאות דופן להבחין בין רצון מובע לאמיתי אך הנסיבות צריכות להיות ממש יוצאות דופן בשביל זה. נראה לי שהדוגמה שתיארת כן עונה על תנאי יציאת הדופן. גם מקרי קצה בחיי אנשים שאינם פגועי נפש יכולים להיות יוצאי דופן. קחי לדוגמה זוג שמחליט להתגרש אחרי המריבה הקשה הרשונה שלהם. בבית הדין הרבני אומרים להם בסדר, אבל תבואו שוב בעוד שלושה שבועות. למה, תמה הזוג, הלא אנחנו רוצים לסיים את הקשר שלנו כרגע! והדיין אומר להם: אם אחרי שתצטננו ותנוח דעתכם תוסיפו ותרצו בהתרת הקשר- הרי אין קל מזה. אבל מותר לי להטיל ספק שבנסיבות הספציפיות שלכם, הרצון המובע שלכם משקף את הרצון האמיתי שלכם. אני לא פועל נגד הרצון המובע- רק פועל לדחות מעט את מימושו כדי להיות בטוח בו. כאן זה דוגמה למקרה ביניים שבו לא פועלים כנגד הרצון המובע, אלא מטילים ספק ברכיב מסויים שלו. אני מקווה שלא סיבכתי סתם את התמונה, למרות שנראה לי שדווקא כן עשיתי את זה.
 

Chocksum

New member
מקרי קצה לעומת דיכוי לעומת גחמה../images/Emo35.gif

בוקר טוב איש, לא סיבכת הרחבת. ועדיין לפעמים אני תוהה לגבי מהות רצונם של מקרי הקצה, כמו למשל אלה שרוצים להתאבד. יום נפלא שיהיה, צ'וקסום.
 
למה בכלל אנחנו מצילים

משהוא שרוצה להתאבד?לפעמים זה נראה לי כל כך לא נכון לעשותסתם תהיה לא משהו שבאמת אני מצפה לתשובה
 

sole2

New member
סיפור אישי,

ראשית נעים להכיר פעם ראשונה פה אני חושבת שאפשר בכל זאת לעזור לאדם פגוע שכל עולמו חרב ולהביאו למצב של עצמאות ובחירה בחופש הזה.האדם המטפל חייב להקדיש את עצמו באופן טוטאלי ואמין עד הסוף בכדי לסלול את האמון והרצון של החולה לעזור לעצמו. אני הבנתי שרק אני מכל האנשים בעולם יכולה לעזור לבני-והחלטתי להקדיש לו את חיי. נכון לא כל אחד מסוגל ביליתי שנים רבות ביח' פסיכיאטרים עם בני שם היתי האמא היחידה שהורשתה להיכנס למחלקה הסגורה עם בנה . שעות היתי יושבת בחלחלה וחורטת במוחי כל פרט שקורה שם. ניסיתי להבין איך ניקלענו למצב הזה ואיך אפשר לצאת מזה. לא אלאה בסיפורים ובדרך שאני עשיתי עם השינוי והגישה שלי לחיים ,להצלתו של בני. (עזבתי את בית ועבודה). לאחר שקניתי ספרים וצברתי ידע ,הבנתי שאנו ביחד צריכים כח. התחלתי להעביר לו הכל בעודו שוהה בבי'ח. כך הבחנתי שזה מדרבן אותו לרצות לעזור לעצמו, והוא כבר רצה לעזוב את המקום,, מה שהיה סימן טוב. בשלב הבא כרתנו ברית אמון אמיתית ביננו שנעזור אחד לשני לנצח. זה נתן לו כוחות וכלים שהוא כן מסוגל להיתמודד ולצאת מזה, בתנאי שאני אהייה מאחוריו- אך לא אפעל במקומו.! הוא רצה להרגיש מה הוא-מסוגל. לאחר חצי שנה הצלחנו להשתחרר . ומאז 10 שנים הוא איתי בבית .עדיין לא עצמאי ולא עובד אך לאט לאט מתגבשים כל חלקי הפזל של אישיותו שאבדו בילדות הקשה. הוא פיתח את החשיבה העצמאית שלו ,ואישיותו המרוסקת ניבנתה מחדש . שזה דבר מדהים ומפליא לראות את זה בהתחלה היה מחקה אותי בדרכי ההתנהגות ובמחשבה הספונטנית כמו תינוק שרק זה התחיל לראות את העולם ,-(במשפחה ראו את זה כפינוק יתר ותלות ) אך אנו ידענו מה המטרה. היינו ממש בקשר סימביוטי וטלפתי מדהים -כי שיננו האמנו בו שיצליח. אחר ביוזמתו התחיל הניתוק הרגשי ממני-שהיה אגב קשה מאד . כך הוא גילה שיש לו יכולות מחשבה פילוסופיות עמוקות ויחודיות .ושהוא מסוגל להיות אנדוידואל בעולם .והוא יכול להביע את האני המחודש שלו עם כל אחד.זה ממש מדהים לראות את זה לנגד עיניי. הוא למד את רזי המחשב לבד-קרא ספרים ועבד על דיסקים ושירים. לחשוב שפחד לנסוע באוטובוס או לרדת לרחוב ,והיום הוא נוסע לבד .הוא סבל מאלימות במשפחה הפתלוגית שהיתה לנו וכעת הוא בן 29. אציין שאת כל זה עשינו בניגוד לכל צוות הרופאים והמרפאים בבי'ח שראו בו אדם חולה ,אפטי לא מעונין בחיים ,ולעולם לא יצא ממנו כלום. ברגע שהוא החליט לפני כארבע שנים בלבד לא להיות תלוי במרפאה לבריאות הנפש בעיר ולא לבקר במועדונים המדכאים של אנוש, ולמצא אופציה אחרת לשינוי ,הוא עלה על דרך המלך לבד. חיפשנו ומצאנו מטפלים פרטים אשר עוזרים עד היום מאד. כרגע הוא מרגיש ויודע שמגיע לו הכל. ושחייבים להמשיך הלאה בחיים .יש רגעים קשים מידי פעם.אך הוא מסוגל ויכול לצחוק ולהנות,מסוגל להיות אסרטיבי ולדבר בשיחה. מה שלא עשה בעשר שנים האחרונות. וכן הוא אוהב להתקלח ולהיות מסודר. הדרך עוד ארוכה לפניו ,וצריך לרכוש השכלה פורמלית כי זה החלום שלו, צריך לחזק את הביטחון העצמי, ולהתגבר על המחשבות הכפיתיות , למצא עבודה חברה,ועוד . בתקווה שכל אדם באשר הוא תינתן לו ההזדמנות לעזור לעצמו כי רק הוא יודע מה הכי טוב עבורו. חייבים לחקור ולמצא את שורש הבעיה שלו ולעזור לו לעזור לעצמו לבד. שלכם ס. .
 
סול, ברוכה הבאה!

קראתי את הסיפור המרגש ויוצא הדופן שסיפרת. קשה לתאר מסירות גדולה מזו שלך. הרבה שאלות צפות מעצמן ורצון לדעת יותר מתעורר למקרא הסיפור המצמרר שלך. אניח לזה עכשיו. ודאי תגענה תגובות נוספות ולאט לאט נבין יותר. האם את מרגישה בשלב הזה שהמאבק הגדול בעצם מאחורייך? ישראל
 

ayaמ

New member
לגבי פטרנליזם המערכת הפסיכיאטרית

אני ממליצה מאוד לקרוא את המאמר של חמוטל ירון (פסיכולוגית) שמופיע בבלוג של טלי וישנה (פסיכיאטרית) - הבלוג של טלי וישנה משתייך לסקציית "חופש וזכויות" במערכת הבלוגים של רשימות ומידי פעם עולות בו רשימות מענינות שעוסקות בחשיבה אודות תחום חשוב זה.
 
למעלה