דימוי גוף

[אלומת האור]

קראתי גם מה שכתבת בפורום השני, על אימא שלך. זה מחריד, איך שהיא מתנה את האהבה שלה במשקל שלך. פשוט נורא. חבל שלא צריך רישיון בשביל להיות הורים... (אבל אז רבים מאיתנו לא היו קיימים

).

 

[Lady Stark]

מילקי

אני באמת לא חושבת שיש משהו אישי נגדך בפורומים. ההיפך, מאמינה שבכל פורום את מקובלת בדיוק כמו שאת.
ממליצה בכל מקרה לא להיכנס לספקולציות לגבי המניעים של מנהל הפורום ההוא.
אני חושבת שזה טבעי שאת מבינה שהדיכאון והתחושות הרגשיות הקשות לא מגיעות ממראה חיצוני. אז יש משהו פנימי לטפל בו ולעבוד עליו. זאת הכרה חשובה.
אבל זה טוב שמעמסה אחת ירדה ממך ושאת לפחות מרגישה נוח יותר עם גופך עכשיו.
וכל הכבוד לך על כל האקטיביות בנושא, כי מעמסה נפשית מאוד מקשה על אנשים לפעול בשביל לשנות דברים במראה שלהם או בכלל, בחיים שלהם.

 

[מילקי110]

אלה לא ספקולציות

זאת האמת , המנהלת לא סובלת אותי ובגלל זה היא לא רצתה להכניס אותי

יש פורומים שאכן קצת מחבבים אותי . גם בחיי בחוץ אני אדם שנוי במחלוקת

ובפורמים של הקיצורי קיבה לא סובלים אותי . הרבה אנשים לא סובלים אותי זאת עובדה שמצערת אותי אבל זאת המציאות .

 

[מילקי110]

דווקא כן היו ספקולציות, צדקת

המנהלת של הקומונה שלחה לי מסרון

ובו היא הסבירה לי שיש להם קומונה סגורה לותיקים שיש להם שנתיים לניתוח

ושאין לה שום סיבה אישית לא לקבל אותי שכן אנחנו לא מכירות .

* יש קומונה נוספת פתוחה שפעם היא ניהלה והיא אמרה שאכן היא ממליצה לאנשים עליה אבל שהקומונה שהיא מנהלת כעת

זאת קומונה שנועדה רק לותיקים וגם מדובר באנשים שמכירים אחד את השני ושיש להם גם קבוצה סגורה בפייסבוק ..

אז הנה מוחי הקודח . צדקת .

 

[Lady Stark]

אני מקווה שתנסי ללמוד מזה שהמציאות פחות קשה ונגדך ממה שנדמה ברגעים הקשים.
תרגישי טוב, מילקי חומד.

 

[גון שפרד]

אני כבר לא יודע...

זה ברור שהדרך שאני מסתכל על הגוף שלי קשורה להערכה העצמית שיש לי, ובגלל שהיא נמוכה, אז אני מחשיב את עצמי לג'יפה מהלך. תוסיפו את העובדה שאני ניזון מהחיזוקים של הסביבה, וכאשר הם לא באים, זה לא עוזר לי להרגיש אחרת.
יחד עם זאת, אני יודע שאני נראה בסדר.חמוד. נמוך ברור (168 לגבר זה מתחת לממוצע הישראלי), אבל אני די נאה ולעיתים חסון (מזה לעיתים? כשמתחשק לי?

עד לא מזמן).
הכי מפריע לי שיש לי לסת רחבה שנותנת מבנה פנים מלא ושיער נודניק עם נטיה לעמידה.

 

[מיצי2013]

לא יודעת איך להתמודד עם מורכבות הנושא הזה...

ברור לי שיש לי בעיה של דימוי גוף. זה משהו שרציתי לעבוד עליו בטיפול לפני שכל הבלגן התחיל, ועכשיו אין לי זמן וכוח להתמודד עם זה בכלל.
כשהייתי ילדה הייתי שמנמנה. גם שנאתי את השיער שלי שהיה נפוח וגלי וחלמתי שיהיה לי שיער חלק ויפה כמו לשאר הבנות. היו ילדים שצחקו עליי וקראו לי בשמות, וזה רק החמיר את המצב. הנשים במשפחה שלי (אמא, סבתא) לא ממש עזרו לי לקבל את הגוף שלי, והיו די ביקורתיות. אני זוכרת שסבתא שלי פעם לקחה אותי לקניות, בערך בגיל 12 כשהתחילו לצאת לי הציצים, וקנתה לי איזו חולצה סריג שהיו בה חורים. היא הכריחה אותי ללבוש את זה בלי כלום מתחת ואני הרגשתי חשופה. כשהייתי ילדה ממש קטנה הייתי שמה על הראש כל מיני מטפחות ומדמיינת שיש לי שיער חלק, עד שלאמא שלי קפץ הפיוז מזה והיא פשוט זרקה את המטפחות לפח בלי לשאול אותי.
מגיל ההתבגרות כבר לא הייתי שמנה, אבל עדיין לא הייתי מרוצה מהגוף שלי והרגשתי פחות יפה מכולן. בסוף פיתחתי הפרעת אכילה, אבל זה לא הגיע למצב קיצוני כי טופלתי בזמן. אחרי זה כבר הייתי "כוסית", והייתה תקופה יחסית טובה. אבל עברו על הגוף שלי כל מיני דברים ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני כבר מקולקלת, תחושות מאוד קשות בקשר לגוף, רצון להיעלם ושלא יסתכלו עליי.
עד היום אני לא מאמינה למי שאומר לי שאני יפה או מושכת. אני מוצאת תירוצים ללמה אמרו את זה ולמה זה לא נכון. כשבחור היה מתחיל איתי במועדון הייתי אומרת שהוא לא ראה טוב כי היה חשוך או שהוא היה שיכור, ולא מוכנה לפגוש אותו שוב. וזה לא שאני מוצפת במחמאות גם ככה.
חברות טובות תמיד אומרות כמה יש לי פוטנציאל אם אני אשקיע בעצמי יותר, תספורת בגדים איפור וכו'... אבל אף פעם לא למדתי להשקיע בעצמי וגם הרגשתי שאין טעם, ומצד שני אולי רציתי שיאהבו אותי כמו שאני, בטריינינג ושיער פרוע.
אלה דברים שלעתים רחוקות יוצא לי לדבר עליהם עם מישהו, וגם אז בטח לא לעומק. זה פצע שעדיין לא הייתי מוכנה לחשוף. כמו שאמרתי, רציתי להתחיל לעבוד על זה בטיפול אבל כרגע זה נדחה. בקיצור, לא ממש מצליחה להתמודד כרגע ואין ספק שזה מוסיף לדכאון והדכאון מוסיף לזה.

 

[atomic kitten]

דוקא השתפר עם השנים

ולא כ"כ קשור לדכאון
אבל- כן השמנתי בגלל התרופות.
כן- אין לי מספיק מוטיבציה/כוח נפשי לאכול יותר בריא ולעשות ספורט.
מצד שני- אני מרגיש יותר טוב עם הגוף שלי כיום מאשר כשהייתי רזה.
אולי זה כי היה לי בן זוג לתקופה ארוכה שנמשך אלי מאוד.
אולי כי היום אני יותר מחוברת לנשיות/מיניות שלי.
אולי כי הבנתי שתמיד אמצא גבר שיימשך אלי - כי זה בעצם החלק החשוב מבחינתי בענין דימוי גוף.
לא מאוד אכפת לי מה אחרים חושבים (משפחה, חברים)- אכפת לי בעיקר שיהיה גבר (או גברים) שיימשכו אלי ואוכל להרגיש נשית ומינית איתם.
כן מתבאסת שהמשקל מצמצם את מספר הגברים שמעונינים בי - כי כרגע אני מחפשת בן זוג.
כן מתבאסת שמבחינה בריאותית עדיף שארזה.
אבל במצב דכאוני אני נוטה להטביע יגוני באוכל- ובעיקר משמין כמובן, וגם להיות פחות פעילה, אז קשה מאוד לשמור על משקל יציב.