דיסכותל - סיורי סליחות.

[סינתטית אפריורית]

דיסכותל - סיורי סליחות.

שאלה שנשאלתי ע"י איש יקר לי ולא ידעתי לענות לו. הבטחתי לו שאעלה זאת למועצת זקני העם הלייבוביצ'יאני. אז ברשותכם וזה הולך ככה:

כיצד לייבוביץ' התייחס לסיורי סליחות בירושלים? אני יודעת שיש סיורי סליחות מדהימים (שעולים הון תועפות, אבל זה לדיון אחר) בלילות כשהם מסתיימים בכותל. אישית אני הייתי עם התלמידים שלי (לא עלה אגורה) : חוויה מדהימה, שילבנו עם הכרת העיר, ארכיאולוגיה, הסטוריה וכמובן - פילוסופיה. כיצד לייבוביץ' התייחס לסיורים הללו? האם היו סיורים בזמנו? ואם לא היו, כיצד היה מתייחס אליהם כיום? איני מתכוונת לכותל עצמו, אלא לסיורי סליחות - במהות.

תודה לעונים ותודה ל מ.מ - השואל.

שנה טובה ומתוקה .

 

[u r i el]

לא זוכר התייחסות שלו לסיורים ספציפית.

אני רק יכול לשער על סמך דברים שכתב סביב קרנבל מסורת התשובה המקבל יתר ססגוניות סביב ראש השנה וחודש אלול כולו. את כותבת "חוויה מדהימה ... ". מושג החוויה היה כמדומני פסול בעיני ליבוביץ בזיקה לעבודת ה'.
יש לזכור שיש באמירת הסליחות מרכיב הלכתי "מחייב", שהן כמה תפילות בנוסח מסויים, אולם את מתכונת התפילות האלה "מרפדים" בפיוטים, כל עדה ופיוטיה ומנגינותיה, שעניינם בקשת סליחה ומחילה סביב הפיקציה החז"לית שכאילו ר"ה הוא יום הדין, מה שנעשה ברבות הימים כלשונו של ליבוביץ " תפיסה אמונית עממית רווחת ... דימוי אגדי ומעין פולקלור דתי ... [ ש ]במובן ידוע נודף ממנו ריח מאגיה... " [ ל' מדגיש שבאומרו את הדברים הנ"ל אינו מתכוון לגנאי ].
אני מניח שליבוביץ - אם היה בכלל ממלמל פיוטים אלה - היה מתייחס אליהן כפרפראות. לגבי נוסח הפיוטים שברובם נכתבו בימי הביניים מאות בשנים לאחר חז"ל, הוא התבטא במפורש. באשר לט' באב למשל, הוא הציע לשנות את נוסח הקינות כדי להתאימן למציאות החדשה של ירושלים בנויה, משוחררת ועצמאית.
עניין התשובה תופש מקום נכבד בתודעתו של האדם הדתי ואין כל ספק שליבוביץ מאמץ את הגישה הרמב"מיסטית, וכך הוא כותב :

" ... .תשובה אמיתית איננה מתבטאת בגינונים ובטקסים, ובוודאי איננה דבר המוצג לראווה, ולאורך כל 'הלכות תשובה' לא נימצא שהמיפנה הגדול בתודעת בעל התשובה חייב להתבטא במשהו הבולט לעיני הצופים מן החוץ, אלא בעזיבה מעשית של החטא, ויותר מזה בעקירתו מן התודע והמחשבה. ניתן לומר כי הצגת התשובה לראווה בפני רבים פוגמת בה, ואף מעוררת חשד שמא אין היא אמיתית.
תשובה אמיתית איננה קשורה בתאריכים ובימים מסוימים, והאדם מצֻווה להרהר תשובה בכל עת, ואילו מועדי תשובה מסויימיםהמומלצים כתאריכים מועדפים קיימים רק בתפיסה המאגית-פולקלוריסטית, ויש בכך משום פגימה בגדולה הקיימת ברעיון התשובה המוטלת על האדם בכל עת, פרט ליום הכיפורים שהוא המועד שנקבע בתורה לצורך כפרה וטהרה."

 

[סינתטית אפריורית]

הו, לבטח הוא נחשב כהורס מסיבות

ידוע .

קודם כל - תודה לך, לא ידעתי את התייחסותו לסוגייה הזו ספציפית. שנית - אם כך, כל מה שקשור : למען יראו מבחוץ, פסול בעיניו. כל מה שקשור לציבור, לעם שמתנהל כעדר, כיחידה אחת טקסית, פסול בעיניו (אם הבנתי נכון). אז אם כך - כיצד הדבר אפשרי? יש משהו מאוד עוצמתי וסוחף בלומר את הקינות ביחד, כקהילה. בוא ונאמר שאנחנו ננסה ליישם את משנתו של ל' בדבר הסליחות וימי תשובה. כיצד זה אפשרי, אם מלכתחילה נק' המוצא היא טקסיות? בגינונים? ונאמר ואני נגד פומביות או ראווה, אלא בתוכי עם עצמי וגם אתה בתוך ועם עצמך, האם נגיע בסופו של דבר כל אחד ותשובתו שלו, לראווה וטקסיות על אף פרטיות?

משתמע מכך ועפ"י תשובתך, של' כמו קאנט דגל במוסר כוונות ולא מוסר מעשים (אהה! כלבבי!) אבל אז נשאלת השאלה אם סיורי הסליחות שאכן יש בהם משהו מאוד לראווה ואולי אפילו צביעות, היתכן שהם נובעים מכוונות טהורות של סליחה?

אם תשובה אמיתית אינה קשורה לתאריכים וימים מסויימים, כיצד נוכל לקיים את מצוות היהדות מלכתחילה? האם כל אחד "יתפזר" לו לדרכו שלו ואו אז לכל אחד עלולה להיות "דת" משלו?

תודה רבה שענית לי, החכמתי .
חוץ מזה - מה שלומך?

 

[u r i el]

לכל השאלות תשובה אחת.

ליבוביץ הצמיד את עצמו להלכה. עבורו אין דת אלא ציות להלכה. כשהנומוס ההלכתי מחייב אקט טקסי ציבורי - ל' בעד. כשאין זה כך - ליבוביץ בחוץ. תפילה בציבור למשל היא אקט הלכתי אולם מרגע שמשתרבבת לתוך האקט הזה לחלוחית של טקסיות יתר שאיננה מחוייבת-הלכה, הוא יראה בכך תוספת שלא מן העניין באשר היא איננה משרת לדעתו את עבודת ה' אלא את עבודת האדם את עצמו. החסידות למשל תתנגד עקרונית לגישה יבשושית כזו.
מה שלומי ? - מצויין ! תודה על השאלה. לא פוסק להנות מכל דבר, גם אם לעתים אני מכריח את עצמי.

 

[סינתטית אפריורית]

כן, אבל אז

אנחנו נכנסים לסוגייה - מהי טקסיות יתר?
מודה שאני אעשה שיעורי-בית בעניין הנומוס ההלכתי לגבי אקטים ציבוריים (בורה בהם כמו אחת שאינה יודעת מי זכה באח הגדול).

אכן הגישה יבשושית מה, כמו המייסטר הפרוסי וסליחה שוב על ההשוואה.

 

[u r i el]

פשוט.

ברגע שיש הנאה - שם מתחילה טקסיות היתר, כי אז מתחילה גם עבודת האדם את עצמו.
ואם תאמרי : אצל כל אדם מתחילה הרי ההנאה בנקודה אחרת ?
על כך ישיב לך ל' : י ת ג ב ר. צריך אדם לשאוף לצמצם ולמזער את המרכיב האישי ככל שיוכל ולהתמסר רק לנומוס.

 

[סינתטית אפריורית]

בול, אבל בול כמו

עימנואל קאנט, שממש "דרש" לקלף כל הנאה מציות לחובה.

 

[u r i el]

את יודעת ...

יש כאלה פה שכשמזכירים להם את הפרוסי שלך בהקשר עם ליבוביץ נשרפים להם הפיוזים ....
ראי הוזהרת.

 

[מני אה]

הלו הלו אתה צריך להסביר את זה

למה שהנאה תהיה פגם בעבודת השם? למה לקרוא להנאה עבודת האדם עצמו? תקרא לזה אדם נהנה מעבודת השם ואם הוא חושק בזה יותר אפילו - מה טוב! זה עדיין לא אלוהים אחר על פניי אדם שנהנה

 

[u r i el]

את ההסבר לא אני מספק

אלא ליבוביץ שדוגל בקיום מצווה לשמה, כאשר 'לשמה' באינטרפרטציה של ליבוביץ מובנה קיום מצווה לשם קיום המצווה ללא כל מוצרי לוואי פרט לאינטרס העליון של עבודת ה'.
הנאה היא מוצר לוואי הפועל בכוון 'נפש האדם' ה'מתענגת' ועל כן יש לדעת ליבוביץ באותה הנאה משום פגימה בטוטאליות של ה'לשמה'.
החסידות - שליבוביץ כידוע אינו נמנה על חסידיה - חושבת כידוע אחרת ממנו וגם ע"פ ליבוביץ עבודת ה' שבצדה הנאה איננה אסורה אולם דרגתה נמוכה לדעתו מדרגת עבודת ה' נטולת מוצרי לוואי.

 

[מני אה]

זו גרסה קצת יותר מתונה עכשיו. אני מקבל אותה

 

[מפענח התעלומות]

ליבוביץ עצמו לא שלל הנאה כמוצר לוואי.

במאמר מצוות מעשיו, הוא כותב במפורש: "דת של מצוות...הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו". לפרטים על השאלה איך זה מתיישב עם משנתו של ליבוביץ הדורש קיום מצוות לשם-שמים, ראה את סעיף 2 כאן.

 

[u r i el]

אם הוא לא שלל הנאה כמוצר לוואי

הרי שהוא הבין מה שכל ילוד אישה ממוצע מבין - שלאחר שנוכחת בפעם הראשונה בחייך שיש לצדו של מעשה מסויים הנאה, גם היא מלכתחילה איננה התכלית, אינך יכול לבצעו בשנית ובשלישית אלא בהנאה מלכתחילה. גם במובן זה דתו הפרטית של ליבוביץ בלתי ישימה בעליל.
בנוסף - בבואו לחגוג על מות שני בני אהרון משום שהקריבו "אש זרה" הוא מודע לכך בכתביו שכוונתם וודאי הייתה לשם שמים, אולם "ההתלהבות" שאיפיינה לדעתו את פולחנם נחשבת בעיניו זרה, למרות כוונתם הטהורה.
כמעט והייתי מתבטא ואומר : ככל שרע לו יותר בעבודת ה' שלו ( המאמץ התמידי, ה'יתגבר' האובססיבי וכד' )- כך טוב לו יותר. אלא שברגע שטוב לו - רע לו, וכשרע לו - טוב לו ... בקיצור מבחינה מעשית כאלם פאדי.

 

[מפענח התעלומות]

למה "אם"? הרי הוא כתב זאת במפורש.

אינני מבין למה כדבריך "אינך יכול לבצעו בשנית ובשלישית אלא בהנאה מלכתחילה". אם הרופא ציוה עליך לאכול כל יום גלידת אננס. אתה אוכל את הגלידה מתוך מגמה להבריא, אבל בעל כורחך באה לך הנאה מטעמה של הגלידה, למרות שלא זו היתה מגמתך מלכתחילה, לא בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה וגם לא בפעם השלישית. אגב, דבר דומה יכול לקרות גם בדת היהודית, למשל בליל הסדר בעת קיום מצוות אכילת מצה וארבע כוסות יין, כשהאוכל נהנה מאד מטעמם של המצה ושל היין.

בפרשת שני בני אהרן, לא היה מדובר בסימפטום כפוי ("מוצר לוואי" כלשונך), אלא במטרה מודעת (קונאטיבית) להתלהב ממה שהם עושים, מטרה שאותה הם עירבו עם המטרה המקורית לשם שמים.

 

[u r i el]

למה "אם" ? פשוט מאד :

כי אני נאלץ להסתמך על הציטוט החלקי והקטוע שלך וגם על הפרשנות שלך לדברים ואין לי הפנאי לבדוק את הדברים בעצמי.

עובדה פסיכולוגית טריוויאלית היא שאם אדם נוכח שמעשיו מייצרים בנוסף לתכליתם גם הנאה הרי שאין הדבר אנושי לנתק ביניהם ברבות הזמנים, והמאמץ לשמר את התכלית ולהתעלם כביכול מההנאה הוא תיאורטי ובלתי ישים. אדרבא, יתכן מאד שברבות הימים תיהפך ההנאה לתכלית, ממש כשם שקרה למשל לי כשהתרפקתי לפני ימים אחדים על כמה נגינות בסדר התפילה של ר"ה ולצורך זה הלכתי לכמה וכמה בתי כנסת אולם בכל זה לא היה אף לא קורטוב של עבודת ה' לשמה.

לעומת הפרשנות האפולוגטית מסולפת שנותן ליבוביץ לתהילים עג כח אני מציג לו את תהילים ק as is.

מה שאתה אומר על שני בני אהרון נגוע בליבוביציזם. בתורה כל זה לא נאמר.
לעומת זאת ל' אומר במפורש שברור לו שכוונתם הייתה עבודת ה' אולם הוא נגד כל מה שבעיניו לא עבודת ה', למשל ההתלהבות לקיימה.

 

[מפענח התעלומות]

השמטתי מהציטוט מה שזר לעניננו. הנה ציטוט מלא:

"דת של מצוות היא דת תובעת – היא מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי-שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם ; הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו.

(ההדגשות שלי. מ.ה.).

אין צורך בשום פרשנות לדברים הכל-כך מפורשים האלה, שלגמרי מדברים בעד עצמם.

אתה כותב: "עובדה פסיכולוגית טריוויאלית היא שאם אדם נוכח שמעשיו מייצרים בנוסף לתכליתם גם הנאה הרי שאין הדבר אנושי לנתק ביניהם ברבות הזמנים".
א. גם אם אתה צודק, שאי-הניתוק הזה - כלומר שהעירבוב הזה - הוא אכן "עובדה פסיכולוגית טריויאלית" שקיימת אצל כל אדם ואדם, עדין - היא אף פעם לא תהיה כפויה אצל אף אדם. כל אדם ואדם המודע לקיומה אצלו - תמיד יכול לבחור האם להיכנע לה.
ב. אינני מסכים ש"אין הדבר אנושי". האמנם "להתגבר" זה לא אנושי? אדרבא, מה שמבחין - בין החיות - לבין בני-אנוש, הוא בדיוק הדבר הזה: היכולת להתגבר על נטיות נפשיות, על היצר השואף להנות, וכו'.

אתה כותב: "המאמץ לשמר את התכלית ולהתעלם כביכול מההנאה הוא תיאורטי ובלתי ישים".
אם ההנאה באה לי בעל כורחי, אז ברור שזה בלתי ישים להתעלם ממנה, אבל מי דרש להתעלם ממנה? הגע בעצמך: אם הרופא מצווה עלי לאכול גלידת אננס - אז זה בהחלט "ישים" לגמרי, שבעת בעונה אחת, אני הן אהנה מטעמה בעל כורחי, והן אתכוון לאוכלה מתוך מטרה/מגמה אחת ויחידה: להבריא - בלי שום קשר לזה שאני נהנה מטעמה בעל כורחי. כל זה לא אומר שאני מתעלם מההנאה, אלא זה רק אומר שבתודעתי אני יודע להפריד - בין מגמתי/מטרתי - לבין ההנאה הכפויה עלי. אלו שני דברים שונים לגמרי: מה שאני רוצה, ומה שכפוי עלי. אין צורך להתעלם מאף אחד משניהם, ועדין יש יכולת להפריד ביניהם - שזה העיקר.

אתה כותב: "יתכן מאד שברבות הימים תיהפך ההנאה לתכלית".
זה יקרה רק אם האדם יבחר בתכלית חדשה, אבל תמיד הוא יכול לבחור להתגבר כדי להמשיך להיצמד לתכלית המקורית.

אתה כותב: "אני מציג לו את תהילים ק as is".
אתה בטח מתכוון לפסוק "עיבדו את ה' בשמחה". אבל לא היית צריך להרחיק נדוד עד תהילים, כי יש על זה גם פסוק מפורש בתורה, הנוזף במי שלא עובד את ה' "בשמחה ובטוב לבב". יש מצוה לעבוד את ה' בשמחה, נו אז מה? שמחה - ותחושת סיפוק - זה פחות או יותר היינו הך (עם ניואנס מבדיל קל), וכבר ליבוביץ (בציטוט דלעיל) העניק לגיטימציה מלאה לתחושת הסיפוק שיש בעבודת ה'.

לגבי הביקורת שיש לך על פרשנותו של ליבוביץ לפסוקים הדנים בשני בני אהרן: תמהני מה הבעיה שלך עם זה שיש למישהו פרשנות משלו לתורה. שבעים פנים לתורה. אם לאר"י מותר להשתמש בפסוקי התורה כאילוסטרציות לתיזה שלו, אז גם לליבוביץ מותר. בסופו של דבר, מדובר באילוסטרציות גרידא, לא בבסיס לכל התיזה הכללית - שאינה נשענת כלל על פסוקי התורה.

 

[u r i el]

קלעת בול, בדיוק ! שבעים פנים לתורה !

שבעים פנים לתורה - זה בעיני סוד קיומה. אלמלא הייתה התורה ועמה הנביאים והכתובים רבת פנים כל כך היא הייתה נכחדת כשם שכל תורה טוטאלית וחד משמעית תכחד, למשל כמו זו של ליבוביץ.

אשרינו ש"תורתנו" מאפשרת 70 פנים, גם את הפנים שליבוביץ מבקש לשוות לה. לכן אני כל כך אוהב אותו - כי הוא משווה לתורה פנים משלו, חדשות ומקוריות בכמה מובנים. היו שפרשו את התורה כך - והם נקראו יהודים, היו שפרשוה כך - והם נקראו שומרונים או איסיים או בייתוסים או צדוקים. היו אלה שפרשוה כך - והם נקראו נוצרים או מוסלמים והיו כמובן גם הפרשנים המקוריים שנקראו שבתאים וכך הלאה. אינני פוסל את פרשנותו הזרה, הקאנטיאנית או השופנהאורית או האריסטוטלית של ליבוביץ. לעתים היא ממש מצמררת ביופיה - אבל זו לא ה-יהדות החז"לית של ר' עקיבא או ר' ישמעאל. זה הכל. ואם לליבוביץ מותר לפרש את התורה בדרכו, מותר גם לאר"י לפרש את התורה כדרכו ולכן כל הצווחות הליבוביציאניות נגד הפרשנות של האר"י מיותרות וחסרות טעם מבחינת ' שבעים פניה של התורה'. תמהני מה הבעיה שלו שיש למישהו פרשנות תורה משלו. היה עדיף שיתרכז בעולם הכימיה והביולוגיה שכה אהב ומזכה את ישראל בעוד מדליית נובל זהובה.

ליבוביץ כותב "דת של מצוות היא דת תובעת " - אם הוא מתכוון ליהדות החז"לית ההיסטורית הרווחת - הרי שהוא מסלף ומעוות את האמת מאחר שדת זו היא דת של תורה ומצוות, נארטיב ומצוות הכרוכים זה בזה, ולכן התיזה שלו כמו זו של הנוצרים או השבתאים אפשרית - אבל היא איננה חז"לית היסטורית רווחת שאיננה רואה כל פסול בשילוב ההרמטי שבין קיום המצווה בשמחה ובעונג יחד כפי שהטיב לנסח ישעיהו אחר :
" ... אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר. "

 

[מפענח התעלומות]

משום מה התעלמת מהמשפט האחרון שבהודעתי הקודמת

שהוא עיקרה של הפיסקה שבה הוא מופיע. לכן, תמוהה בעיניי תמיהתך: "תמהני מה הבעיה שלו שיש למישהו פרשנות תורה משלו". לליבוביץ לא אמורה להיות שום בעיה עם פרשנות של אף אחד לתורה, כי ליבוביץ ידע שכל פרשנות כזו היא תמיד רק אילוסטרציה - המסתירה מאחוריה תפיסת עולם מסויימת - העומדת בזכות עצמה גם ללא פרשנות פסוקי התורה. כשלליבוביץ יש ביקורת על אחרים - אז זה תמיד רק על תפיסת עולמם - לא על פרשנותם לפסוקי התורה שהיא תמיד-תמיד לגיטימית: אפילו אם היא תינתן נניח כדי להצדיק התנהגות יודו-נאצית, כי שבעים פנים לתורה.

על פרשנותו של ליבוביץ לפסוקים שונים בתורה - כתבת, ש"זו לא היהדות של רבי עקיבא ורבי ישמעאל". ובכן, המילה "יהדות" אינה מופיעה אצל רבי עקיבא - ולא אצל רבי ישמעאל - ובעצם גם לא אצל אף אחד מחז"ל, אבל היא כן מופיעה אצל אנשי ההלכה - למשל בספר שולחן ערוך (חלק "יורה דעה" סימן רסח סעיף ח) - ומובנה שם הוא התנהגותי-נורמטיבי ("מנהג יהדות"); אינני מכיר אצל אנשי ההלכה שום מובן אחר של "יהדות". לכן, אם מאמצים את המובן הזה: יהדות=הלכה, כלומר: יהדות=תריג מצוות, אז בכל כורחנו נאמר שאמנם כדבריך: פרשנותו של ליבוביץ לפסוקי התורה - איננה "יהדות" - כלומר איננה תריג מצוות; אבל אל תשכח, ששום פרשנות לפסוקים שבתורה - איננה יהדות - כלומר איננה תריג מצוות; זה לא מאפיין רק את הפרשנות של ליבוביץ לפסוקי התורה, אלא את הפרשנות לפסוקי התורה של חז"ל - ושל האר"י - ושל כל אחד אחר.
מאידך, "היהדות" של ליבוביץ - היא בהחלט כן "היהדות" של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, וזו תמיד היהדות של תרי"ג מצוות; אם כי כמובן עם הבדלי ניואנסים קלים, שתמיד יכולים להתגלות בכל תחום רחב דיו - לא רק בתחום של תריג מצוות - אלא גם בתחום-האומנות, בתחום-הספורט וכו', אבל עדין תריג מצוות - הן תמיד תריג מצוות - ואף פעם לא אומנות, והאומנות - היא תמיד אומנות - ואף פעם לא ספורט, והספורט - הוא תמיד ספורט - ואף פעם לא תריג מצוות, כך שבשורה התחתונה - בהחלט ניתן לדבר על "תריג ה-מצוות" בה"א הידיעה (למרות הבדל הניואנסים הקלים שבקרב פוסקי ההלכה), ולכן היהדות של ליבוביץ - כלומר תריג המצוות של ליבוביץ (אם מאמצים את המובן הנ"ל המופיע בשולחן ערוך), היא-היא היהדות - כלומר היא-היא תריג המצוות - של רבי עקיבא ושל רבי ישמעאל.

בהמשך דבריך אתה כותב "אם הוא מתכוון ליהדות החז"לית ההיסטורית הרווחת - הרי שהוא מסלף ומעוות את האמת". ובכן, המילה "יהדות" אינה מופיעה אצל חז"ל - אבל היא כן מופיעה אצל אנשי ההלכה - למשל בספר שולחן ערוך (חלק "יורה דעה" סימן רסח סעיף ח), ומובנה שם הוא התנהגותי-נורמטיבי ("מנהג יהדות"); אינני מכיר אצל אנשי ההלכה שום מובן אחר של "יהדות". לכן, אם מאמצים את המובן הזה: יהדות=הלכה, כלומר: יהדות=תריג מצוות, אז בהחלט הדת שעליה מדבר ליבוביץ - שהיא דת-תריג מצוות, היא-היא דת-תריג-המצוות של חז"ל, ולכן (לפי המובן הנ"ל שבשולחן ערוך) יוצא שהיא-היא "היהדות" שלפיה התנהלו חז"ל.

אתה כותב שאצל חז"ל היו "נארטיב ומצוות הכרוכים זה בזה". ובכן, השאלה היא אל מה אתה מתכוון ב"כרוכים":
אם אתה מתכוון שחז"ל לא ידעו להבחין בין מצוות לבין נרטיב, אז זה כמובן לא נכון: עובדה שחז"ל ערכו שני ספרים נפרדים: ספר מדרשי ההלכה (כגון "תורת כהנים" שעל חומש ויקרא) וספר מדרשי האגדה (כגון "ויקרא רבה" שעל חומש ויקרא), כפי שמצוין באנציקלופדיה העברית ערך "מדרש"; ויש עוד הוכחות ליכולתם של חז"ל להבחין בין מצוות לבין נרטיב (כגון הוכחות מהתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא: דף ק"י עמוד ב, ודף קנ"ט עמוד ב, ועוד).
אבל אם אתה מתכוון שחייהם של חז"ל היו מעורבים הן בעיסוק במצוות והן בעיסוק בנרטיב, אז עקרונית זה נכון גם אצל ליבוביץ - אם כי תוך החלפת "נרטיב" - בפילוסופיה של ההלכה: חייו של ליבוביץ היו מעורבים - הן בעיסוק במצוות - והן בעיסוק בפילוסופיה של המצוות, ממש כשם שחז"ל עסקו - הן במצוות - והן בפילוסופיה של המצוות, אלא שאצל חז"ל - מתאפיינת הפילוסופיה הזו בהישענות על נרטיב, בעוד שאצל ליבוביץ - היא מתאפיינת בהישענות על התבונה. לסיכום: לכל היותר יהיה תוקף לטענתך אם תטען - שלא הרי פילוסופיית-המצוות (הנרטיבית) של חז"ל - כהרי פילוסופיית-המצוות (התבונית) של ליבוביץ, אבל לא יהיה תוקף לטענתך אם תטען - שהיהדות של חז"ל אינה היהדות של ליבוביץ - לפחות כל עוד שאנו מאמצים את המובן של המילה "יהדות" כפי שהיא מופיעה אצל אנשי ההלכה.

אתה טוען שהתיזה של ליבוביץ "איננה חז"לית היסטורית רווחת שאיננה רואה כל פסול בשילוב ההרמטי שבין קיום המצווה בשמחה ובעונג יחד, כפי שהיטיב לנסח ישעיהו אחר".
ובכן, לא היית צריך להרחיק נדוד עד ישעיהו האחר, כי יש לך - הן את החומש - והן את ישעיהו האחרון:
ואכן, באשר ל"שמחה", יש בתורה פסוק מפורש הנוזף במי שלא עובד את ה' "בשמחה ובטוּב-לבב", ומכאן למדו אנשי ההלכה שיש מצווה לשמוח בעבודת ה', אז האם אתה מעלה על דעתך שישעיהו האחרון יטען שהוא לא מקבל על עצמו את המצווה הזו?
ובאשר ל"עונג", דיבר ישעיהו האחרון מפורשות (במאמרו "מצוות מעשיות") על ה"סיפוק" שיש בעבודת ה': ובכן, מה לי עונג ומה לי סיפוק: הכל היינו הך פחות או יותר (גם אם יש ניואנס מבדיל קל).

 

[u r i el]

אילוסטרציה כמקסם שוא.

שוב קלעת בול. מה שאצל הנוצרים פרהפיגורציה אצל הליבוביצאניים אילוסטראציה. בגישה כזו אתה אומנם נותן הכשר לכל פרשנות אולם בו בזמן אתה גם מייצר את ההבדל בין פרשנות חז"לית, נוצרית או פילוסופית.

הנארטיב איננו אלוסטראציה, הוא מרכיב מכונן ומהותי בכל נענוע של ענף. את הנענוע אין מבצע המאמין היהודי סתם כך שרירותית בגלל פרינציפ לוגי של סיבה ראשונה אריסטוטלית.

לעומת זאת לפי ר' ישמעאל שאולי לא שמע את המילה 'יהדות' אך בוודאי לא את התועבה 'אילוסטראציה' בהקשר לתורת משה, הרי שהנארטיב והמצווה כרוכים זה בזה הרמטית, כלומר המגע שביניהם אינו מאפשר שום חדירה, לא של קאנט ולא של שופנהאואר. דברים אלה מבטא ר' ישמעאל חד משמעית בפנותו אל ר' מאיר :

"בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו".
ובכן, המסר ברור וכל מילה מיותרת ואעפ"כ אפשר לנסח את הדברים גם אחרת כדי להדגים עוד את דת חז"ל :

" "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש : מאי דכתיב – 'ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'?
לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זו מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זו גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני" .

או בלשוני : חוק ונארטיב כרוכים יחד הרמטית.

ועוד אילוסטראציה :

"בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרהּ למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה אותה שעה."

או בלשוני : חוק ונארטיב כרוכים יחד הרמטית.

 

[מפענח התעלומות]

הבה נדייק: אילוסטרציה היא כלי דידקטי לא מהותי

להגיד שאילוסטרציה היא מקסם שווא, זה בערך כמו להגיד שספורט הוא מקסם שווא.

אתה טוען "בגישה כזו אתה אומנם נותן הכשר לכל פרשנות אולם בו בזמן אתה גם מייצר את ההבדל בין פרשנות חז"לית, נוצרית או פילוסופית".
טרם היצבעת על הפגם שלדעתך ישנו בייצור ההבדל הזה. מהו הפגם אפוא?

אתה טוען: "הנארטיב איננו אלוסטראציה".
האם מישהו אמר שהנרטיב הוא אילוסטרציה? כשדיברתי על אילוסטרציה, דיברתי על פרשנות לטקסט, לא על נרטיב. הנרטיב שייך לתחום אמונות ודיעות, בעוד שהפרשנות שייכת לתחום הנקרא בלשוננו היום: הרמנויטיקה (ואצל חז"ל הוא היה נקרא "דרישת הכתובים"). אלו שני דברים שונים, ואין לערבב ביניהם.

אתה טוען שהנרטיב "הוא מרכיב מכונן ומהותי בכל נענוע של ענף".
לא אצל ליבוביץ על כל פנים.

אתה טוען: "את הנענוע אין מבצע המאמין היהודי סתם כך שרירותית בגלל פרינציפ לוגי של סיבה ראשונה אריסטוטלית".
אם כבר, אז זה רק מוכיח, שלאותו יהודי מאמין שעליו אתה מדבר - יש פילוסופיית מצוות שונה מזו מפילוסופיית המצוות של ליבוביץ, אבל בזה אין חידוש.

אתה מצטט את דברי חז"ל, "כולם ניתנו למשה מסיני" ו"אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה אותה שעה".
דיעה זו של חז"ל משקפת היטב את פילוסופיית המצוות הנרטיבית של חז"ל, שכמובן שונה מפילוסופיית המצוות התבונית של ליבוביץ, אבל מה החידוש בזה? האם טענתי שמדובר באותה פילוסופיה?

אתה לוקח את הציטוט "שמא את מחסר אות אחת או מחסר אות אחת", ומכאן אתה למד שאצל חז"ל "המצוות והנרטיב כרוכים הרמטית".
אם בזה אתה מתכוון לומר שלדעת חז"ל "המגע שביניהם אינו מאפשר שום חדירה, לא של קאנט ולא של שופנהאואר", אז זה רק מוכיח שאכן פילוסופיית חז"ל שוללת את החדרת קאנט ושופנהאור, אבל מה החידוש בזה? הרי מלכתחילה ידענו שפילוסופיית חז"ל מתנגשת עם הפילוסופייה הניאו-קאנטיאנית של ליבוביץ.

אתה מדבר על "להדגים עוד את דת חז"ל".
זו כבר היסחפות, כי זה ניסיון לקחת פילוסופיה (כגון הפילוסופיה הנרטיבית האומרת "כולם ניתנו למשה מסיני" וכו') ולהפוך אותה ל"דת", למרות שאתה יודע שהמילה "דת" היא דו-משמעית ותלויית-מילון. לפי המילון של ליבוביץ, דת היא הלכה. לכן, ליבוביץ יגיד לך, שכל הציטוטים הללו שהבאת אינם מוכיחים דבר על ה"דת" של חז"ל (כלומר על ההלכה שלהם) אלא רק על הפילוסופיה שלהם.