אנדרואידים פרנואידים (סופסוף מאגמה)
Pink Floyd - Animals יש תחושה שבאלבום הזה הפינק פלויד בפעם הראשונה לא יוצרים התקדמות מהאלבום הקודם אלא דורכים במקום מהבחינה היצירתית. טוב שזה מקום גבוה מאוד לדרוך בו, וטוב שלפחות סגנונית יש שנוי. חיות הוא האלבום הכי רוקי וקשוח של הלהקה, ולמרות שגם הוא כתוב סביב נושא אחד עם פתיחה וסיום מחוברים, זה לא ממש משנה. השירים לא באמת חייבים להישמע ביחד או באותו רצף. כלבים הוא בין שירי הפלויד האהובים עלי וגילמור מזהיר על הגיטרה. ווטרס שנון כדרכו על הליריקה וכבשים וחזירים הם שירים טובים בסטנדרטים של הפ"פ, קלאסיים בכל סטנדרט של להקת רוק אחרת. בסך הכל אתנחתא נאה בשרשרת מנצחת של אלבומים לאורך כל שנות השבעים. 4.6 Renaissance - Ashes are burning רנסאנס קיבצה באלבום הזה שישה שירים יפים, כולם משרתים נפלא את הקול המלאכי של אני האסלם. לא כל הששה באותה רמה, החלשים מביניהם הם At The Harbour שנוטה למתיקות יתר ו Carpet Of The Sun שמשום מה לא עושה לי כלום. שאר השירים מעולים, כשברור שהלהקה נכנסה לאולפן לכבוד שניים. Can You Understand שפותח את האלבום הוא תמצית כל מה שעובד יפה בשילוב המוחצן של קלאסי ורוק, ואילו Ashes Are Burning הוא גולת הכותרת, שיר שעושה עור ברווז עם פיתוח מלודי מרגש וליינים שמנים מהבאס של ג'ון קאמפ. Ashes Are Burning הוא לא האלבום הגדול בעיני של הלהקה, אבל הוא קרוב. 4.2 Magma - Mekanik Destruktiw Commandoh מתופף פנומנלי, מוסיקאי ענק, מנהיג להקה פאשיסטי שהזה עולם חדש ואמיץ - לעתים נדירות מתגלמים כל אלה באדם אחד. אבל נעזוב לרגע את פיל קולינס ונתמקד בעמיתו הצרפתי קריסטיאן ואנדר איש מאגמה. מכל סדרת המיתוסים של קובאיה, MDK הוא החזק, הסוחף והמושלם ביותר. זה האלבום שבו מתגבשים הטראנס היצרי ומלודיות בשריות למקשה מנצחת. ב MDK מזכיר ההרכב של מאגמה חבורה של קברנים חרוצים שמשלימים הכנסה כשחקנים באופרת רוק ווגונית. התיפוף של ואנדר קצת מפוספס ולו היה חזיתי יותר היה האפקט הכללי עצמתי יותר. יאניק טופ, הבסיסט הטוב ביותר בין חובבי השבלולים וקלאוס בלסקויז הסולן הגברי מגיעים לשיאם על רצפת התדרים. כלי נשיפה שהשתמרו מתקופת הג'אז מתפרצים פה ושם ומספקים עוגנים מלודיים רכים היכן שנדרש. מנגד, הסולנית ומקהלת הנשים שרות בדרך שלא ניתנת לתאור, אלא אם תדמיינו את מקהלת הגבעתרון שרה על חוף הים ורואה את מייקל לואיס בו זמנית. קשה לקלוט את הרב שכבתיות של MDK, וזה עוד בלי להזכיר את הקלידים השונים. קשה לסבול את כל זה בשמיעות ראשונות, אבל קל מאוד להגיע לאקסטזה לאחר שמכירים היטב את האלבום. בווליום הנכון (שזה הכפתור עד המקסימום ועוד קצת) כניסה לאקסטזה היא בלתי נמנעת. הקטעים למעט הפתיחה המתונה יחסית הם ריצה אחת פראית עם הפסקה רק להפוך תקליט. הקטע השני והרצף של הרביעי עד הששי הם השיאים של האלבום, בהם כל הלהקה מנגנת בטראנס הפנוטי והשירה היסטרית לגמרי. MDK הוא בין האלבומים השאפתנים והיומרנים שיש, אבל הוא מספק כסוי מלא לכל תו וקתרזיס לכל פועל. 5.0
