דירוג אלבומים - שבוע 8

פרוגיא

New member
דירוג כפול

גם של השבוע וגם של שבוע שעבר ELP - 4.8 אני אוהב מאוד את אמרסון ושו"ת ולפי דעתי זהו אלבומם הטוב ביותר יחד עם הסלט מוח. שני קטעים באלבום הם לא פחות ממושלמים (ואני אומר את זה על מעט מאוד קטעים) - The Barbarian שפאלמר טוען אותו באנרגיה ו The Three Fates שעבורי הוא אחד משלושת יצירות הרוק המתקדם המדהימות ביותר - יצירת מופת של אמרסון. Dream Theater - 2.5 יכול להיות שזה אחד מאלבומי המופת של הפרוג מטאל (זאת גם הסיבה שהקשבתי לו מלכתחילה), אבל עלי הוא לא עשה שום רושם. באופן כללי כל מי שקורא את הביקורת שלי מוזהר בזאת לקחת בערבון מוגבל המלצות על פרוג מטאל. חובבי הז'אנר לא חוסכים בסופרלטיבים על האלבומים שהם אוהבים ואם אתם לא אוהבים את הסגנון אתם עלולים בקלות ליפול בפח. אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין הסגנון הזה לרוק מתקדם, הוא כל כך קלישאתי וממחזר נוסחאות שקשה לי להבין מה אנשים שמחפשים מקוריות במוסיקה שלהם מוצאים בו. אבל כל אחד וכוס התה שלו. Anglagard - Hybris - 4.8 כמעט אנטי תזה ל DT. דוגמה נפלאה לדרך בה ניתן לפרוץ דרכים חדשות ומקוריות במוזיקה ועדיין לסחוף ולהלהיב. אלבום שגרם להרבה אנשים להרחיק רואי מעבר לשנות ה 70 Van Der Graaf - Godbluff - 4.2 אני דוקא לא מהחסידים הגדולים של הלהקה הזאת אבל האלבום הזה טוב מאוד והוא המועדף שלי. Camel - Mirage - 4.0 עוד אלבום טוב של קאמל שעושה נעים אבל כמו האחרים שלהם לא ממש משאיר חותם.
 

iair82

New member
דירוג חלקי

elp לא נכיר את האלבום המדובר. rush לא זוכר כ"כ,צריך לשמוע שוב dream theater- בלי ספק אחד מאלבומי הפרוג מטאל הטובים ביותר והמשפיעים ביותר. היצירה הטובה ביותר של ד.ט. הרבה מאוד רעיונות מוזיקליים, הרבה מאוד השפעות. ציון- 4.4
 

HelterSkelter1

New member
מכיר רק את ELP

ואני שותף פה לדעה שזה אלבום אדיר, שמכיל אנרגיות של רוק סטייל הנדריקס וקרים, ומשתדרג אותם בכמה רמות עם הלחנה וביצוע מעולים. זה פרוג במיטבו. 5
 

eld453

New member
ערב טוב:

הפעם מצבי קשה במיוחד. elp - רק כרגע סיימתי לראות הופעה שלהם משנת 77, וזה הזכיר לי כמה שהם טובים.. ציון 4.2 עכשיו.... שני האחרים.. לא.. אני פשוט לא מתחבר לזה. לא יקבלו נקודות. (אני פשוט לא יכול לדרג אותם)
 

RamiSun

New member
הדירוג

Emerson, Lake & Palmer - Emerson, Lake & Palmer פשוט קלאסיקה 4.7 Rush - A farewell to kings 4 Dream Theater - Scenes from a memory האלבום החשוב ביותר בפרוג מטאל אופרת פרוג רוק מהירה ומדהימה 5
 

Barmelai

New member
הו איזו מהומה נפלאה

Emerson, Lake & Palmer - Emerson, Lake & Palmer אלבום ראשון אדיר לשלישיה שבמו ידיה הביאה לפרוג נגינה שלא היתה קודם. מבחינת אמרסון, הוא "רק" שיכלל את NICE, אבל היה משהו בתוך השלישיה שנתן צבעים חדשים לרוק. קול הזהב של לייק, התיפוף הדורסני של פאלמר, הנגינה המשולחת ובוטחת בו זמנית של אמרסון, והצליל המלכותי משהו, המשועשע של ארסנל הקלידים. כאן ישנם העיבודים היפים יותר בעיני ליצירות קלאסיות (The Barbarian, Knife-Edge) שמופרדים ע"י Take a Pebble של לייק, שיר פולק עדין וארוך המרמז על הנסים והנפלאות שעתידים להגיע יותר מאוחר בטרילוג'י. אבל האלבום מקבל את רוב הנקודות שלו על הקטעים המקוריים של אמרסון - Three Fates , Tank, שתי רצועות שהפכו את ELP בין לילה לאחת מאבות המזון של הפרוג. שתי נקודות חולשה - Lucky Man השיר השני והמיותר של גרג לייק מעכיר את השמחה הכללית, ופעם אף עשיתי טעות וקראתי את המלים
והסולו המיותר של קארל פאלמר בתוך הטנק של אמרסון, מפריעים לאלבום הזה להיות מושלם. 4.8 Rush - A farewell to kings עוד אלבום שמתחרה אצלי על תואר הראש האהוב (ומפסיד). פתיחה מצויינת של שיר הנושא, מתבררת כהרמה להנחתה של אחד הקטעים הכי גדולים של ראש - Xanadu, עבודה מורכבת ומלהיבה שכוללת תוספת מבורכת של סינתסייזר על הגיטרות של לייפסון וליי. קצת מצער שההנחתה מסתיימת ב Closer to the Heart הבינוני שנמחץ לו במרכז ללא רוח חיים. זאת גם ההזדמנות להבחין שכשהעסק לא ממש דופק, הקול של גדי לי מתחיל אפעס, לצרום מעט... אבל כשזה עובד זה עובד נהדר ושאר השירים מתרוממים מהרצפה בלי מאמץ, מביחוד המדריגל הצנוע להפתיע והאפוס הסוגר Cygnus X-1 שמספק את הסחורה בגדול, ועוד ימשיך להפתיע גם באלבום הבא. 4.2 Dream Theater - Scenes from a memory זה האלבום שהכניס אותי למאנית DT. תוך מספר חודשים מהשמיעה הראשונה כבר הכרתי את רוב האלבומים שלהם עד TOT, השגתי את אלבום ההופעה המשולש בניו יורק וגם את ה DVD שלה. שנה לאחר מכן זה עבר לי. אבל עם האלבום הזה נשארתי. נדמה ש DT פיצחו את הקוד הגנטי של הפרוג עד תום והשחילו אותו על שיפוד של מטאל מלובן, מה שבגדול נותן לפרוג, איך לומר, בעיטה בתחת. האלבום נפתח בסערה ומחזיק אותי מרותק עד הסוף כמעט. קבוצת השירים שמתחילה ב Fatal Tragedy ומסתיימת ב Dance Of Eternity מסחררת ממש. סולואים זריזים שלא נמאסים ומורכבות בלי לאבד את קצה החוט, יוצרים אשליה של דהירה ברכבת המשוכללת ביותר ברוק העכשוי. טיפה בעיה עם הלחנים השבלוניים אבל לא אהיה קטנוני מדי. מעט נקודות תורפה מבחינתי: העיקרית היא כאמור הלחנים, גם היפים שבהם, ויש מספיק, פשטניים ומגיעים בלי ספק מהארצות השטוחות של המטאל. שני השירים לקראת הסוף One Last Time ועוד יותר, Spirit Carries On צ'יזיים יתר על המידה ודי הורסים לי את הפינאלה, שבכל זאת מצליח לסגור יפה את הסיפור. עוד עומד לאלבום לרועץ הקול של מר ג'יימס לאברי, שמצליח להרגיז ולעצבן אותי לסירוגין. משהו בדומה לתמוז עם צביקה פיק כסולן, נגיד. אבל אלה לא מצליחים להאפיל על אלבום סוחף ומלא כל טוב בסך הכל. כהערה בונה ללהקה הייתי ממליץ ל DT לנסות פעם סולן בעל אישיות, אלא אם כן לאברי הציל את האחרים מטביעה כשהיו ילדים ואז הם חייבים לו, שזה כבר משהו אחר. 4.0
 

ehh

New member
מעניין

Emerson, Lake & Palmer - Emerson, Lake & Palmer - די משעמם, ולא מתקרב לשני האלבומים האחרים שלהם שאני מחבב. 2 Rush - A farewell to kings - עוד יותר משעמם. 1.8 Dream Theater - Scenes from a memory - פעם אהבתי את הלהקה הזאת. אני עדיין אוהב חלק מהשירים האלה. אבל את האלבום הזה לא סבלתי עוד מהרגע שהוא יצא. זה נכון שיש בו כמה קטעים מצוינים, דוגמת Home ו-The Dance of Eternity, שני קטעים נחמדים ביותר, ויש גם קטעים טובים ברצועות אחרות, אבל כמקשה אחת אני חושב שהקול של ג'יימס לברי ממש מעצבן לאורך כל האלבום, שיש בו הרבה קטעים ארוכים ולא מעניינים, שהוא קצת פומפוזי מדי, ובאופן כללי יותר מדי מתלהב מעצמו. יש גם סיפור חביב. הציון שאני אתן לו הוא 2.5, רק בזכות האוברטורה ושני השירים שהזכרתי קודם. שאר האלבום רק מרגיז אותי.
 
למעלה