Bella Lola
Active member
כמה בנאדם אחד יכול לשאת!?!??!
יושבת בדירה שלי, עובדת. שומעת רעש של טפטוף שהולך ומתגבר. מסתכלת מהחלון - פאקינג גשם! מה גשם עכשיו מה?! איזה גשם בראש שלי?! אוגוסט וחום אימים! פותחת את הדלת למרפסת, משם מגיע הרעש - פאקינג גשם. אבל לא יכול להיות גשם!!! מרימה את הראש למעלה. מהחלון שמעל המרפסת שלי, מהקומה שמעליי - מים. המון המון מים. יוצאים מהחלון כמו מממטרה תעשייתית, זולגים על הקיר, על התריסים שלי, על החלון, כל המרפסת מים כאילו שהיה עכשיו מבול. מזל שאין לי כלום במרפסת אחרת הכל היה רטוב. צועקת למעלה "סליחה! סליחה! הלו!" שום כלום. מגבירה את הווליום. נאדה. עולה למעלה. כל חדר המדרגות מלא קופסאות ומכשירי חשמל ו fuck knows מה עוד. בקושי מצליחה להשתחל בין הקופסאות. הדלת לדירה פתוחה, הדירה ריקה, איזה גבר מבוגר בוהה בי כאילו היה צבי שנתפס באורות של רכב. "הצפת לי את כל המרפסת, כל החלון שלי רטוב! לא שמעת אותי צועקת לך?" בוהה בי. "לא". "מה אתה חושב שאתה עושה? לא ראית שיש מתחתיך מרפסת?? אתה לא יודע שיש מתחתיך דירה??" "אני אבוא לנגב". אז אמרתי "בלאט" והלכתי משם. למי אפשר להתלונן? למשטרה? יגידו לי "נו אנשים מנקים מה לעשות". אין למי להתלונן. לאף אחד לא אכפת מכלום.
לפני שנתיים מאותה דירה האישה שגרה שם עשתה ניקיון פסח והציפה לי חצי מחדר השינה כי כשהיא התחילה לא הייתי בבית וכשהגעתי כבר היה מאוחר מדי. תפסתי אותה לקראת סוף הניקיון. יצאתי למרפסת, הסתכלתי עליה. היא קלטה אותי "מה, נכנס לך מים לדירה?" כלומר הבת ז*נה הזאת ידעה שיש אפשרות כזאת! כי לא אמרתי לה מילה, רק הסתכלתי עליה והיא "ניחשה". "כן, כל הקיר רטוב וחצי מהרצפה רטובה ויש שם פרקט". לא התנצלות, לא כלום. התגובה הגאונית שלה הייתה "נו מה אני אעשה פסח". "תנקי אחרת!!" צעקתי לה וטרקתי את הדלת למרפסת. יותר היא לא ניקתה ככה. אז כנראה שכן אפשר לנקות אחרת! רק צריך טיפה לחשוב וטיפה ממש טיפה להתחשב באחרים.
במסעדה אסייתית - מאלו שרואים את הטבחים מבשלים - במקרה ראיתי איך לאחד הטבחים נפלה חתיכת אורז לרצפה. הוא הרים אותה והמשיך להכין סושי. בלי להחליף כפפות. קראתי למלצרית, סיפרתי לה. היא הלכה להתלחשש איתו, הוא החליף כפפות, אבל מאותו רגע היא הפסיקה להתייחס אליי. השיא היה כשהבאתי לה את האשראי לשלם - ועוד השארתי טיפ!! (כי אני מטומטמת!!!!) - ופתאום אני קולטת שעבר יותר מדי זמן והיא עוד לא החזירה לי את האשראי והיא נעלמה ואני מנסה להשיג את תשומת הלב שלה והיא במכוון לא מסתכלת לכיוון שבו אני יושבת. אני קמה לכיוון הקופה וקולטת שכרטיס האשראי שלי מונח על המכשיר. כל אחד יכול היה לקחת אותו. לקחתי אותו, מיד בדקתי באתר בכמה היא חייבה אותי. לפחות פה היא לא ניסתה שום דבר והלכתי משם. חשבתי להתלונן לבעלי המסעדה אבל... מה זה יעזור... הרי זאת ישראל.
הזמנתי משלוח של אוכל הביתה לפני כמה שבועות. אני לא נוהגת לעשות את זה, זה בבחינת פינוק מבחינתי. אוגוסט בישראל. 2 בצהריים, 38 מעלות. המשלוח אמור להגיע עד 2, כבר 2 ורבע. מתקשרת לשליח. "נו מה הייתי אצלך. השארתי לך ליד הדלת. מה לא ראית?" ומנתק עצבני שהעזתי להפריע לו. לא ביקשתי להשאיר ליד הדלת! הוא לא צלצל בפעמון, הוא לא דפק בדלת. מאיפה אני אדע שהמשלוח הושאר שם??? מי משאיר הזמנה של אוכל בחדר מדרגות כשבחוץ 38 מעלות חום ולא מודיע??? התלוננתי למסעדה. התנצלו ו"פיצו" אותי ב-40 ש"ח להזמנה עתידית במשלוח או ישיבה במקום. מה זה עוזר לי אבל?? איך זה מבטל את העצבים והאוכל שפחדתי לאכול?? וכל זה בהתחשב בעובדה שהמשלוח עולה 16 ש"ח ואני עוד מטומטמת שהשארתי 10 ש"ח טיפ ולמרות כל זה השליח הבן ז*נה פשוט זרק את האוכל בחדר מדרגות ולא הודיע.
עם שליח אחר שהביא לי הזמנה מחנות של תכשירים קוסמטיים, הוא היה צריך לקבוע איתי מראש את השעה. לא קבע. אפילו לא טווח שעות. ידעתי רק שיגיע "היום". אני לא יכולה להיות כל "היום" בבית! מתקשר פתאום "את בבית?". "לא אני לא בבית אבל אני במרחק של 200 מ' ממך". דממה. פתאום "יואוווווו נווווו מהההה עכשיו זה רחוב ללא מוצא!" אמרתי לו "לא זה לא, זה רחוב חד סטרי. אתה במס' 27, אני במס' 13, זה ממש דקה נסיעה, פשוט תתקדם טיפה עם הרכב במורד הרחוב, אני ארד למטה" "כן נו התכוונתי חד סטרי" ואני שומעת אותו עושה כזה UGH!!!!! "אבל עכשיו!! תרדי למטה!" אמרתי לו "בסדר" וניתקתי. הבן ז*נה אפילו לא הואיל בטובו להתקדם 2 צעדים לכיוון שלי. גרם לי לחצות את הרחוב ולבוא עד אליו. מושיט לי את החבילה כשחצי מהגוף שלו ברכב. חשבתי שהוא עוד שניה פשוט זורק אותה לכיוון שלי.
ביום שישי האחרון, באמצע העיר, כלב אמסטף התרוצץ חופשי בלי רצועה, והבעלים שלו הולך כמה מטרים מאחוריו. לא תגידו פודל או אפילו איזה פינצ'ר, למרות שאלו חולי נפש קטנים. אמטסף! בלי רצועה! ולמי אפשר להתלונן? אין למי להתלונן. מוקד 106? פעם התלוננתי אצלם על כלב תועה בעיר. קיבלתי סמס כעבור 5!!! שעות ש"הגיע פקח לאזור אבל לא נמצא שם כלב תועה". ברצינות?!?! ברצינות?!!? אחרי 5 שעות?? ברור שלא יהיה שם כלב. מה נראה לכם, שהוא יושב שם ומחכה לכם שתבואו לתפוס אותו??
וכל זה (חוץ ממה שקרה לפני שנתיים כמובן) קרה בשבוע האחרון!!!
וזה לא כולל כל מיני אירועים "קטנים" כמו רכבים שכמעט דורסים אותי במעברי חציה, כמו מכוניות שחונות על המדרכה וצריך לרדת לכביש כי אין איפה לעבור, כמו מוכרים שאומרים להם 'שלום' כשנכנסים לחנות והם פשוט מתעלמים ממך, כמו רגליים על מושבים באוטובוס, כמו מסיבות קריוקי עד 11 בלילה כי "מותר" (אז מה אם יש אנשים שצריכים לקום ב-6 בבוקר לעבודה למחרת), כמו אנשים שהולכים בחבורה ברחוב ואני הולכת מולם ואין לי איפה ללכת כי הם תפסו את כל המדרכה, והם לא זזים מילימטר! ואני פשוט נעמדת במקום והם מתחככים בי וממשיכים ללכת.
שלחתי פניה לרשות האוכלוסין וההגירה - פאקינג משרד ממשלתי! - וקיבלתי תשובה אחרי 3 שבועות. 3 שבועות!! כשזה כבר לא היה רלוונטי בכלל. שאלתי אותם על משהו שקורה בתאריך מסוים והם ענו לי שבוע אחרי שהתאריך כבר עבר.
מה נהיה מהמדינה הזאת?!
מה נהיה מהאנשים?!
ואל תגידו לי 'מלחמה' ואל תגידו לי 'חום'. תמיד יש פה חום וטילים ומבצעים צבאיים ומלחמות.
אבל מה שקורה בשנים האחרונות פשוט בלתי נסבל.
ומה שהכי עצוב זה שאני הייתי פעם בנאדם נחמד, סבלני, נעים הליכות.
עכשיו כל מה שאני מרגישה זה זעם.
הרבה מאוד זעם.
אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה יותר אבל מאלצים אותי. מוציאים את זה ממני, את הזעם הזה.
כי כמה אפשר?!?!?! כמה חרא בנאדם אחד יכול לאכול??!!?
אני לא מצפה עכשיו שתהיה פה תרבות של מלכים אבל משהו מינימלי?? קצת, ממש קצת, לחשוב על מישהו חוץ מעצמך??
אני לא יכולה יותר. אני יושבת וממש רועדת בגוף מעצבים.
והכי מרתיח/מרגיז/מעציב שאני יודעת - אני יודעת - שיהיו אנשים שיקראו את כל זה (אם יקראו בכלל כי בימינו כל דבר שהוא יותר משני משפטים זה "מגילה") ויחשבו שאני אהבלה/משוגעת/פוסטמה והשם יודע מה עוד, ואני אקבל תגובות של "לא מתאים לך, סעי מפה".
וזה החלום היחיד שלי בחיים. לנסוע מפה.
התקשרתי לעורכת דין שאני מכירה וביקשתי ממני המלצה לעו"ד לענייני הגירה.
אני לא אשרוד ככה עוד הרבה זמן. זה או להגר או להתאשפז בשלוותא או פשוט לסיים עם החיים האלה אחת ולתמיד.
אני בחיים לא אסלח לסבתא שלי שגררה את אמא שלי למדינה הבהמתית הזאת.
יושבת בדירה שלי, עובדת. שומעת רעש של טפטוף שהולך ומתגבר. מסתכלת מהחלון - פאקינג גשם! מה גשם עכשיו מה?! איזה גשם בראש שלי?! אוגוסט וחום אימים! פותחת את הדלת למרפסת, משם מגיע הרעש - פאקינג גשם. אבל לא יכול להיות גשם!!! מרימה את הראש למעלה. מהחלון שמעל המרפסת שלי, מהקומה שמעליי - מים. המון המון מים. יוצאים מהחלון כמו מממטרה תעשייתית, זולגים על הקיר, על התריסים שלי, על החלון, כל המרפסת מים כאילו שהיה עכשיו מבול. מזל שאין לי כלום במרפסת אחרת הכל היה רטוב. צועקת למעלה "סליחה! סליחה! הלו!" שום כלום. מגבירה את הווליום. נאדה. עולה למעלה. כל חדר המדרגות מלא קופסאות ומכשירי חשמל ו fuck knows מה עוד. בקושי מצליחה להשתחל בין הקופסאות. הדלת לדירה פתוחה, הדירה ריקה, איזה גבר מבוגר בוהה בי כאילו היה צבי שנתפס באורות של רכב. "הצפת לי את כל המרפסת, כל החלון שלי רטוב! לא שמעת אותי צועקת לך?" בוהה בי. "לא". "מה אתה חושב שאתה עושה? לא ראית שיש מתחתיך מרפסת?? אתה לא יודע שיש מתחתיך דירה??" "אני אבוא לנגב". אז אמרתי "בלאט" והלכתי משם. למי אפשר להתלונן? למשטרה? יגידו לי "נו אנשים מנקים מה לעשות". אין למי להתלונן. לאף אחד לא אכפת מכלום.
לפני שנתיים מאותה דירה האישה שגרה שם עשתה ניקיון פסח והציפה לי חצי מחדר השינה כי כשהיא התחילה לא הייתי בבית וכשהגעתי כבר היה מאוחר מדי. תפסתי אותה לקראת סוף הניקיון. יצאתי למרפסת, הסתכלתי עליה. היא קלטה אותי "מה, נכנס לך מים לדירה?" כלומר הבת ז*נה הזאת ידעה שיש אפשרות כזאת! כי לא אמרתי לה מילה, רק הסתכלתי עליה והיא "ניחשה". "כן, כל הקיר רטוב וחצי מהרצפה רטובה ויש שם פרקט". לא התנצלות, לא כלום. התגובה הגאונית שלה הייתה "נו מה אני אעשה פסח". "תנקי אחרת!!" צעקתי לה וטרקתי את הדלת למרפסת. יותר היא לא ניקתה ככה. אז כנראה שכן אפשר לנקות אחרת! רק צריך טיפה לחשוב וטיפה ממש טיפה להתחשב באחרים.
במסעדה אסייתית - מאלו שרואים את הטבחים מבשלים - במקרה ראיתי איך לאחד הטבחים נפלה חתיכת אורז לרצפה. הוא הרים אותה והמשיך להכין סושי. בלי להחליף כפפות. קראתי למלצרית, סיפרתי לה. היא הלכה להתלחשש איתו, הוא החליף כפפות, אבל מאותו רגע היא הפסיקה להתייחס אליי. השיא היה כשהבאתי לה את האשראי לשלם - ועוד השארתי טיפ!! (כי אני מטומטמת!!!!) - ופתאום אני קולטת שעבר יותר מדי זמן והיא עוד לא החזירה לי את האשראי והיא נעלמה ואני מנסה להשיג את תשומת הלב שלה והיא במכוון לא מסתכלת לכיוון שבו אני יושבת. אני קמה לכיוון הקופה וקולטת שכרטיס האשראי שלי מונח על המכשיר. כל אחד יכול היה לקחת אותו. לקחתי אותו, מיד בדקתי באתר בכמה היא חייבה אותי. לפחות פה היא לא ניסתה שום דבר והלכתי משם. חשבתי להתלונן לבעלי המסעדה אבל... מה זה יעזור... הרי זאת ישראל.
הזמנתי משלוח של אוכל הביתה לפני כמה שבועות. אני לא נוהגת לעשות את זה, זה בבחינת פינוק מבחינתי. אוגוסט בישראל. 2 בצהריים, 38 מעלות. המשלוח אמור להגיע עד 2, כבר 2 ורבע. מתקשרת לשליח. "נו מה הייתי אצלך. השארתי לך ליד הדלת. מה לא ראית?" ומנתק עצבני שהעזתי להפריע לו. לא ביקשתי להשאיר ליד הדלת! הוא לא צלצל בפעמון, הוא לא דפק בדלת. מאיפה אני אדע שהמשלוח הושאר שם??? מי משאיר הזמנה של אוכל בחדר מדרגות כשבחוץ 38 מעלות חום ולא מודיע??? התלוננתי למסעדה. התנצלו ו"פיצו" אותי ב-40 ש"ח להזמנה עתידית במשלוח או ישיבה במקום. מה זה עוזר לי אבל?? איך זה מבטל את העצבים והאוכל שפחדתי לאכול?? וכל זה בהתחשב בעובדה שהמשלוח עולה 16 ש"ח ואני עוד מטומטמת שהשארתי 10 ש"ח טיפ ולמרות כל זה השליח הבן ז*נה פשוט זרק את האוכל בחדר מדרגות ולא הודיע.
עם שליח אחר שהביא לי הזמנה מחנות של תכשירים קוסמטיים, הוא היה צריך לקבוע איתי מראש את השעה. לא קבע. אפילו לא טווח שעות. ידעתי רק שיגיע "היום". אני לא יכולה להיות כל "היום" בבית! מתקשר פתאום "את בבית?". "לא אני לא בבית אבל אני במרחק של 200 מ' ממך". דממה. פתאום "יואוווווו נווווו מהההה עכשיו זה רחוב ללא מוצא!" אמרתי לו "לא זה לא, זה רחוב חד סטרי. אתה במס' 27, אני במס' 13, זה ממש דקה נסיעה, פשוט תתקדם טיפה עם הרכב במורד הרחוב, אני ארד למטה" "כן נו התכוונתי חד סטרי" ואני שומעת אותו עושה כזה UGH!!!!! "אבל עכשיו!! תרדי למטה!" אמרתי לו "בסדר" וניתקתי. הבן ז*נה אפילו לא הואיל בטובו להתקדם 2 צעדים לכיוון שלי. גרם לי לחצות את הרחוב ולבוא עד אליו. מושיט לי את החבילה כשחצי מהגוף שלו ברכב. חשבתי שהוא עוד שניה פשוט זורק אותה לכיוון שלי.
ביום שישי האחרון, באמצע העיר, כלב אמסטף התרוצץ חופשי בלי רצועה, והבעלים שלו הולך כמה מטרים מאחוריו. לא תגידו פודל או אפילו איזה פינצ'ר, למרות שאלו חולי נפש קטנים. אמטסף! בלי רצועה! ולמי אפשר להתלונן? אין למי להתלונן. מוקד 106? פעם התלוננתי אצלם על כלב תועה בעיר. קיבלתי סמס כעבור 5!!! שעות ש"הגיע פקח לאזור אבל לא נמצא שם כלב תועה". ברצינות?!?! ברצינות?!!? אחרי 5 שעות?? ברור שלא יהיה שם כלב. מה נראה לכם, שהוא יושב שם ומחכה לכם שתבואו לתפוס אותו??
וכל זה (חוץ ממה שקרה לפני שנתיים כמובן) קרה בשבוע האחרון!!!
וזה לא כולל כל מיני אירועים "קטנים" כמו רכבים שכמעט דורסים אותי במעברי חציה, כמו מכוניות שחונות על המדרכה וצריך לרדת לכביש כי אין איפה לעבור, כמו מוכרים שאומרים להם 'שלום' כשנכנסים לחנות והם פשוט מתעלמים ממך, כמו רגליים על מושבים באוטובוס, כמו מסיבות קריוקי עד 11 בלילה כי "מותר" (אז מה אם יש אנשים שצריכים לקום ב-6 בבוקר לעבודה למחרת), כמו אנשים שהולכים בחבורה ברחוב ואני הולכת מולם ואין לי איפה ללכת כי הם תפסו את כל המדרכה, והם לא זזים מילימטר! ואני פשוט נעמדת במקום והם מתחככים בי וממשיכים ללכת.
שלחתי פניה לרשות האוכלוסין וההגירה - פאקינג משרד ממשלתי! - וקיבלתי תשובה אחרי 3 שבועות. 3 שבועות!! כשזה כבר לא היה רלוונטי בכלל. שאלתי אותם על משהו שקורה בתאריך מסוים והם ענו לי שבוע אחרי שהתאריך כבר עבר.
מה נהיה מהמדינה הזאת?!
מה נהיה מהאנשים?!
ואל תגידו לי 'מלחמה' ואל תגידו לי 'חום'. תמיד יש פה חום וטילים ומבצעים צבאיים ומלחמות.
אבל מה שקורה בשנים האחרונות פשוט בלתי נסבל.
ומה שהכי עצוב זה שאני הייתי פעם בנאדם נחמד, סבלני, נעים הליכות.
עכשיו כל מה שאני מרגישה זה זעם.
הרבה מאוד זעם.
אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה יותר אבל מאלצים אותי. מוציאים את זה ממני, את הזעם הזה.
כי כמה אפשר?!?!?! כמה חרא בנאדם אחד יכול לאכול??!!?
אני לא מצפה עכשיו שתהיה פה תרבות של מלכים אבל משהו מינימלי?? קצת, ממש קצת, לחשוב על מישהו חוץ מעצמך??
אני לא יכולה יותר. אני יושבת וממש רועדת בגוף מעצבים.
והכי מרתיח/מרגיז/מעציב שאני יודעת - אני יודעת - שיהיו אנשים שיקראו את כל זה (אם יקראו בכלל כי בימינו כל דבר שהוא יותר משני משפטים זה "מגילה") ויחשבו שאני אהבלה/משוגעת/פוסטמה והשם יודע מה עוד, ואני אקבל תגובות של "לא מתאים לך, סעי מפה".
וזה החלום היחיד שלי בחיים. לנסוע מפה.
התקשרתי לעורכת דין שאני מכירה וביקשתי ממני המלצה לעו"ד לענייני הגירה.
אני לא אשרוד ככה עוד הרבה זמן. זה או להגר או להתאשפז בשלוותא או פשוט לסיים עם החיים האלה אחת ולתמיד.
אני בחיים לא אסלח לסבתא שלי שגררה את אמא שלי למדינה הבהמתית הזאת.
