אני לא ניסיתי לסתור או להוכיח,
גם בסביבות שבהן לא קופצים למיטה בשבוע\ חודש\ שנה הראשונים אנשים עוברים סדרות של קשרים שלא צולחים, עכשיו סתם, סדרה, ככה מהמציאות. 1. הייתי עם בחור 3 שנים, שכבנו, אחרי פחות מחצי שנה הקשר התמוסס. 2. יצאתי עם בחור 4 חודשים, לא שכבנו, הקשר התמוסס. 3. הכרתי בחור, שכבתי איתו בפגישתינו השניה, הקשר החזיק מעמד 4 חודשים והתמוסס. 4. הכרתי בחור, שכבתי איתו במשך חצי שנה באופן לא מחייב, אחרי חצי שנה התאהבנו, נכנסנו לקשר רומנטי, ונפרדנו אחרי שנתיים. 5. והנוכחי- בחור, שכבנו אחרי שבוע של קשר רומנטי, עברה חצי שנה- בינתיים הכל נראה מצויין. אתה רואה כאן תבניתיות מסויימת? כי למשל, כי למשל קשר מס' 3 לדוגמא גרם בזמנו לכמה מכרים לבקר את החופשיות שבה זרמתי איתו למיטה- הם קבעו שזה מה שהרס במודע או שלא במודע. אני אומרת- לי ולבחור הנ"ל לא היה שום דבר לבנות עליו קשר כבר מהרגע הראשון ושנינו ידענו את זה, לא היה ביננו שום חיבור שהוא, למעשה דווקא ניסינו אחר כך אבל לא הצלחנו לייצר קרבה וחיבה מהסוג שקשר מספר 4 ייצר, לדוגמא. קשר מספר 3 התמוסס מאותה סיבה בדיוק שקשר מספר 2 התמוסס. ומה עם קשר מספר 1? בקיצור, קצת קשה לשער מהן הסיבות שקשרים מתפרקים, העובדה היא שרוב האנשים עוברים סדרה מסויימת של קשרים לפני שהם "מוצאים" את זה שהם יבחרו להישאר איתו לנצח, ובו זמנית גם הוא יהיה בעניין (וזה גם מאוד נפוץ לא למצוא\ לחשוב שמצאת ולהתבדות וכו' וכו'), הרוב המכריע של הקשרים גם מסתיים אחרי תקופה מסויימת של מספר חודשים, בין אם עירבו בו את הפן הגופני או לא, אז מהיכן הקביעה שדווקא זה הגורם שהכריע? ו- האם יש מחקר בנושא? האם התאוריה שפירטת כאן לגביה הוכחה מדעית? האם אני יכולה לקרוא עליה בייתר פירוט? והאם בכלל אפשר "לקנות" תאוריה כשיש כ"כ הרבה הוכחות חיות בחוץ שסותרות אותה? לא מדובר ב"יוצאים מן הכלל", בת"א לפחות סטוצים הם מאוד נפוצים, ואני מכירה הרבה מאוד זוגות שהתחילו כך והמשיכו הלאה (למשל, החברה הכי טובה שלי מיימי התיכון שעזבה אותי על החוף ל"חצי שעה" עם איזה ארגנטינאי ששר לה שירים, ולא חזרה כבר 3 שנים
). אגב, הסביבה שלי היא לא כזו שבה נוטים לקפוץ למיטה מהר, היא כזו שבה עושים מה שמרגיש נכון- כשמעוניינים קופצים, כשמרגישים שיש צורך לחכות מחכים, אבל יוצאים מנק' הנחה שזה לא יהיה הגורם המכריע.
גם בסביבות שבהן לא קופצים למיטה בשבוע\ חודש\ שנה הראשונים אנשים עוברים סדרות של קשרים שלא צולחים, עכשיו סתם, סדרה, ככה מהמציאות. 1. הייתי עם בחור 3 שנים, שכבנו, אחרי פחות מחצי שנה הקשר התמוסס. 2. יצאתי עם בחור 4 חודשים, לא שכבנו, הקשר התמוסס. 3. הכרתי בחור, שכבתי איתו בפגישתינו השניה, הקשר החזיק מעמד 4 חודשים והתמוסס. 4. הכרתי בחור, שכבתי איתו במשך חצי שנה באופן לא מחייב, אחרי חצי שנה התאהבנו, נכנסנו לקשר רומנטי, ונפרדנו אחרי שנתיים. 5. והנוכחי- בחור, שכבנו אחרי שבוע של קשר רומנטי, עברה חצי שנה- בינתיים הכל נראה מצויין. אתה רואה כאן תבניתיות מסויימת? כי למשל, כי למשל קשר מס' 3 לדוגמא גרם בזמנו לכמה מכרים לבקר את החופשיות שבה זרמתי איתו למיטה- הם קבעו שזה מה שהרס במודע או שלא במודע. אני אומרת- לי ולבחור הנ"ל לא היה שום דבר לבנות עליו קשר כבר מהרגע הראשון ושנינו ידענו את זה, לא היה ביננו שום חיבור שהוא, למעשה דווקא ניסינו אחר כך אבל לא הצלחנו לייצר קרבה וחיבה מהסוג שקשר מספר 4 ייצר, לדוגמא. קשר מספר 3 התמוסס מאותה סיבה בדיוק שקשר מספר 2 התמוסס. ומה עם קשר מספר 1? בקיצור, קצת קשה לשער מהן הסיבות שקשרים מתפרקים, העובדה היא שרוב האנשים עוברים סדרה מסויימת של קשרים לפני שהם "מוצאים" את זה שהם יבחרו להישאר איתו לנצח, ובו זמנית גם הוא יהיה בעניין (וזה גם מאוד נפוץ לא למצוא\ לחשוב שמצאת ולהתבדות וכו' וכו'), הרוב המכריע של הקשרים גם מסתיים אחרי תקופה מסויימת של מספר חודשים, בין אם עירבו בו את הפן הגופני או לא, אז מהיכן הקביעה שדווקא זה הגורם שהכריע? ו- האם יש מחקר בנושא? האם התאוריה שפירטת כאן לגביה הוכחה מדעית? האם אני יכולה לקרוא עליה בייתר פירוט? והאם בכלל אפשר "לקנות" תאוריה כשיש כ"כ הרבה הוכחות חיות בחוץ שסותרות אותה? לא מדובר ב"יוצאים מן הכלל", בת"א לפחות סטוצים הם מאוד נפוצים, ואני מכירה הרבה מאוד זוגות שהתחילו כך והמשיכו הלאה (למשל, החברה הכי טובה שלי מיימי התיכון שעזבה אותי על החוף ל"חצי שעה" עם איזה ארגנטינאי ששר לה שירים, ולא חזרה כבר 3 שנים