דמותו של היהודי האידאלי בתנ"ך
שלום ותודה למשיבים. מפליא שרובכם לא התייחסתם לנקודת מפנה שחלה ביהדות, בתפיסת תכלית האדם. אילו הייתי צריך לנסח את המסר העיקרי לאדם בתנ"ך, הייתי אומר כי על האדם לחיות את חייו הארציים, לאור כללי התנ"ך. לגוי יש 7 מצוות בני נח, וליהודי יש גם את שאר המצוות. החלק המרכזי של המסר הוא העשייה, עשייה ברוח המצוות. לימוד התורה נתפס בתנ"ך כאמצעי לדעת את המצוות, ולעניות דעתי אינו עומד כערך עליון בפני עצמו, ואינו התכלית. לעומת זאת , החל מהחורבן והיציאה לגלות, העשייה נדחקה למקום שולי, והלימוד תפס את מקומה. מה שהחל כאמצעי הפך למטרה, מטרה שתופסת קדושה ותאוצה לאורך הדורות. כולנו מכירים את התרבות שהתפתחה סביב קידוש הלימוד: הזכרים לישיבות להעביר בהם את ימיהם ולילותם, הנשים לפרנס ולטפל בבית ובצאצאים, והקהילה הרחבה לתמוך ולתקצב את מה שהאשה לא מצליחה לפרנס בעצמה. אם בימי התנ"ך האידאל היה לחיות ולעשות על פי דבר הא-ל, הרי שהיום האידאל הוא ללמוד ולהקשיב לדבר הרב. כך לפחות בזרם החרדי, המתיימר לייצג את דבר הא-ל על פני האדמה. בחסידות חבד הגדילו לעשות, והעניקו לרבי מעמד אלוהי (ספירת כתר), בנוסף להיותו משיח. נדמה לי שעל משהו בסיגנון הזה נרדפה ולבסוף פרשה כת הנוצרים מהיהדות, על הענקת מעמד אלוהי לבן תמותה. בתנ"ך גם נדרש מכל אדם לפעול על פי התורה שקיבל בסיני. לאחר הגלות צמח מעמד החכמים והרבנים כיודעי רצון הא-ל, ואל לו לאדם לפנות על ימין או שמאל בלי להוועץ לפני כן בחכם המקומי. ולימוד כאידאל, מביא בהכרך לגודש פילפולים, ולסבך של דקדקנות על פרטים שמגיעים לאבסורד. הצורך להוסיף פילפולים ודקדוקים מגיע לאבסורד שכזה, עד שאזהרת קהלת "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר", שמשמעו אל תכתוב שטויות אם אין לך מה לכתוב, פורש במשמעות ההפוכה – "הזהר עשות ספרים הרבה" – שמצווה להרבות בכתיבת והפצת ספרים, בכל מחיר. גם כשאין מה לאמר. קיימת בדיחה, המטיבה להראות את האבסורד של דקדקנות שאינה במקומה. ידוע, שלעתיד לבא, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה גדולה לצדיקים, סעודה שהכיבוד שיוגש בה יהיה שור הבר והליוויתן, ויין מגיתו של נוח. ונשאלת השאלה, מדוע צריך גם את הליוויתן, האם בשר שור הבר אינו מספיק? והתשובה, נתאר סיטואציה שהמלאך המשמש כמלצר שואל באדיבות אחד הצדיקים במה הוא בוחר. הצדיק , ששואל מה בטפריט, נענה שיש בשר שור ודג לוויתן. מי שחט את השור שואל הצדיק?. הקב"ה בכבודו ובעצמו עונה המלאך. איזה כבוד! ומי היה המשגיח, מי בדק שהשחיטה כשרה, מוסיף ושואל הרב?. משגיח?, מחכך המלאך את כנפו במבוכה, ובכן, לא היה משגיח... טוב אז תן לי דג, פוסק הצדיק... נכון, אני יודע שלויתן הוא יונק, ועל כן נחשב לבשר ולא לדג. אבל בשביל הפואנטה של הבדיחה זה בסדר. אני מסכים שהתנ"ך לא קבע את תחום העיסוק שהאדם אמור לעסוק בו, אבל ברור שכללי ההתנהגות באותו תחום (שכל אחד בחר לעצמו על פי נטייית ליבו) הינם קבועים בהחלט, כללים של צדקה וחסד יושר וכו'. אני מסכים עם קביעתו של masorti , למעט המחצית הראשונה שבשורתו האחרונה. להשקפתי, על פי התנ"ך האדם אכן נועד לעבוד את הא-ל, וכבר בסיפור יצירת האדם , בפרק ב בבראשית, בו מובא מחדש בקיצור מעשה יצירת האדם, הוא מובא בהקשר של העבודה המוטלת עליו – לעבדה ולשמרה. האדם הוא היחיד מבעלי החיים, שהכתוב מעיד עליו שנברא עם תפקיד. (גרמי השמים נבראו על מנת להאיר, על האדמה הוטל להוציא צמחיה, והכרובים שמרו את דרך עץ החיים). אך מכל בעלי החיים האדם נועד לתכלית אלוקית. אחרת אין גם משמעות למצוות: אילו נועדו הן רק לכינון חברה צודקת, היה מספיק במצוות חברתיות של לא תעשה. העובדה שנוספו לנו מצוות עשה רבות, תפילין, ציצית, קורבנות ועוד, מעידות על כך שחיי האדם נועדו לעבודת האל. כיון שהמצוות מקיפות את כל תחומי החיים, ויש בהן כדי לאמר את האיך, איך צריך לעשות. מצוות אינן המלצה לקיום, כי אם חיוב, חיוב שהמקיימו זוכה לשכר, והעובר עליו נענש (תורת הגמול). עם זאת אני מסכים עם קביעתך שיש משמעות גם לעצם החיים עצמם בעולמינו. אמנם חז"ל דימו את העולם הזה לפרוזדור שמוביל לטרקלין (העולם הבא), אך אני סבור שגם אם אנחנו רק בפרוזדור, יש ליהנות ממנו ולעבור אותו "בהצלחה", כלומר למצות את הטוב שהעולם מעניק לנו, להכירו וללמוד את כולו כמידת האפשר. לא להסתגר במגדל שן מנותק מהעולם, אלא לחיות בהרמוניה איתו. עם זאת מוטלת עלינו החובה לא לקלקל אותו, ולנסות להוריש לצאצאינו עולם טוב לפחות כמו זה שאנו נולדנו לתוכו. ול shushu10 , אני מסכים שכל אדם ניגש בדרך שונה לחיים, ועל זה נאמר במשלי פרק כב, ו: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". יש לחנך כל אחד לפי האופן המתאים לו. עם זאת, אדם רשאי אמנם לבחור את דרכו בחיים, אך עליו לנהוג בה על פי חוקי הנהיגה האחידים לכולם. ולגבי הדוגמא על האישה שפעם מוצגת כ"מצא טוב", ופעם כ"מר ממות" – אין כאן המלצה על דרך שיבור לו אדם, כי אם תיאור של שני מצבים שונים בחיי הנישואין או הזוגיות – אדם שחיי הנישואין שלו תקינים, באשתו "מצא טוב", ולעומתו מי שנישואיו עלו על שירטון – עשוי למצא באשתו "מר ממות". (המוות לפחות סופי, ואילו אשה עשויה לנדנד עד אינסוף...)
