ד"ר עוד, אני רק שאלה

ד"ר עוד, אני רק שאלה

טוב, בשעה טובה, החלטתי ש.. הגיע הזמן להתערפד.
מה זה אומר?

הפינה השבועית שלנו, שבה מישהו מאנשי ההפורום מוכן להיות "על הסכין" ושישאלו אותו שאלות, כדי להכיר.
המטרה היא להכיר את החברים בפורום ואת הדברם האחרים בחייהם, ולא רק את הכאב שלהם. כי הרי אנחנו אנשים שלמים, עם הרבה דברים חוץ מהכאב שמרכיבים אותנו.

אז.. איך זה עובד?

ובכן, אני פותחת שרשור של שאלות.
ביום רביעי או חמישי יהיה "האירוח הרשמי". עד אז, אתם מוזמנים לשאול שאלות. כל שאלה שמסקרנת אתכם לגביי (במקרה הזה).

הסייג היחיד הוא - שהשאלות צריכות להיות מכבדות ומכובדות. שלא יהיו מביכות וחודרניות מדיי, ו.. ששמורה למתערפד התורן הזכות לא לענות על שאלות קשות או פולשניות מדיי לטעמו.
המטרה היא לא להקניט, להביך או להזיק, אלא באמת להכירטוב יותר.

אז.. מוכנים?

אתם יכולים להתחיל לשאול שאלות

נעים מאוד, אני עוד יבואו ימים, ואני מנהלת פורום כאב.
 
השאלות כבר על הגריל


שוקו או וניל?

קיץ או חורף?

מכנסיים או חצאית?

גלגל"צ או דיסק?

כח עליון או דארווין?

ולסיום - מה היית מאחלת לעצמך? (חוץ מהמובן מאליו..)
 
מנה ראשונה - יוצאת...

בד"כ שוקולד - עוגות שוקולד, מוס שוקולד, שוקולד מריר 60% מוצקים (ויותר) אבל.. מילק שייק - רק וניל


לא קיץ ולא חורף. אוהבת את האביב, והלוואי שהיה יכול להיות ארוך יותר. העונה הכי יפה והכי נעימה בשנה לטעמי.

גם מכנסים וגם חצאית ו.. גם שמלות,אפילו

(אבל במצב הנוכחי של הניידות שלי- מכנסיים יותר נוחים)

רק לא גלגל"צ. מעדיפה מאוד את רשת גימ"ל. אם אין ברירה, וגם שם לא משדרים משהו טוב, .. מעבירה לדיסקים כמובן.


כח עליון.
(אבל.. גם דארווין, כנראה..


ומה הייתי מאחלת לעצמי? באמת באמת? למצוא את הבן-זוג הנכון ולהקים משפחה.
 
אני איתך בעניין השוקו או וניל.

בדיוק השבוע העלנו זכרונות נוסטלגיים
מגלידריה מיתולוגית בירושלים היינו קונים בה מילקשייק וניל
שכשהיינו ילדים.


ובעניין בן הזוג והמשפחה -
 

Sigal H

New member
אבל אם לא טעמתן פעם גלידה בטעם פיצה

אין לכן מושג איזו גלידרייה מגניבה פספסתן.
רק באסה שהיא נסגרה זמן קצר אח"כ...
 

Sigal H

New member
השאלה החשובה מכולן

עם שלוש מילים, שש הברות ו-12 אותיות, איך את רוצה שנקרא לך בינינו ביומיום: עוד, יבואו, ימים, כבוד המנהלת המהוללה, או משהו אחר?
(או בקיצור - תבחרי קיצור.)

בתודה,
האיגוד המצו-רשמי לתעדוף יחידות לשוניות קומפקטיות (הידוע בשם הקליט: אמרתי-ל"ק.
כן, הוא עוסק גם בתמיכה לכתיבים שגואים).
 
סיגלי, אין עלייך!


שאלה מעולה. האמת, כשבחרתי את הניק הזה ממש לא חשבתי על הקיצור שלו. זה נכון, הוא בעייתי לקיצור.

יש כבר כמה דברים שקרו כאן - יש קיקונה, שהחליטה לקצר לי ל"ימים", ויש מישהו שהתחיל לקצר לי ל"עוד".

לקצר לראשי תיבות נראה לי נורא - עיי - כמו ay ay ay


יש הצעות?
 

11161

New member
בזמנו הייתה התלבטות קצת דומה

עם העיר העברית הראשונה -
רצו להשתמש במחווה להרצל ״אלטנוילנד״ -
ארץ ישנה חדשה, וגם כאן מצד אחד רצו להגיד את הרעיון של עתיד וחדש בארץ,
ומצד שני רצו גם להזכיר את הישן - אולי גם במובן של המסורת והקשר ההיסטורי וכו׳ לארץ,
אבל אולי גם במובן של ״אנחנו עדיין בשלב הפיתוח״, נכון, יש את ההווה, אבל אנחנו גם
תמיד רואים ומתסכלים קדימה, ולכן גם צריך שכמה שיותר ישתתפו ויטלו חלק,
כי אנחנו עדיין באמצע הבנייה של הדברים,
וגם לא להתייאש מבירוקרטיה ומבעיות,
כי עדיין יש מה לשפר, וגם מה שיש זה לא סופי, זה רק טיוטה שתלך ותשתפר עם הזמן
 

11161

New member
ורק לא כתבתי

שתל אביב זה תרגום יפה
במיוחד לאלטנוילנד (ישן-חדש)
 
אולי תמציאי לעצמך שם?

סתם, שם שאת אוהבת, או כינוי חיבה מהבית, או אוסף אקראי של אותיות עם צליל זורם?

{אגב, ראיתי השבוע פרק של "עקרות בית נואשות" ומישהו אמר שאם אתה רוצה לדעת מה שם הפורנו שלך, תחבר את שם חיית המחמד שלך עם שם הרחוב בו גדלת. שלי יצא מקסין סירני , אבל היה לי גם כלב בשם נפתלי..
}
 
חחחחח בעיה

כי לא לא היו ולא יהיו, בינתיים, חיות מחמד אז.. נשאר רק שם הרחוב....

אז.. אולי נאמץ את ההצעה של סיגל?

דייזי?
נעלה להצבעה?
 

Sigal H

New member
תגידי, חוקי לשאול גם שאלות רציניות?

כי מסקרן אותי לדעת, למשל, האם תפיסת העולם שלך, הערכים שלך, השתנו או דווקא התחדדו בעקבות מה שקרה לך?

2. אפשר לשאול מה קרה שהביא עלייך את כל הכאבים האלו?

3. באילו מכשירים את משתמשת ביומיום, לתפקוד ו/או שיקום?
את רואה אותם כאבן נגף או כמנוף?

תודה שאת כאן
 
חוקי ואפילו רצוי!

תפיסת העולם שלי .. ובכן, תראי, אינ תמיד הייתי קצת פוליאנה - תמיד תמי דמצאתי את הטוב בכל דבר, ותמיד הסתכלתי על דברים רק מהצד המלא של הכוס. ותמיד האמנתי בעזרה לחלש ולנזקק ולמוחלש. התנדבתי מגיל צעיר מאוד (14) והאמנתי בזה שצריך לעשות הכול ולנסות הכול.

אני חושבת שמה שהתחדד יותר (והיה שם תמיד ב"גרעינים" לא קטנים) הוא העניין של עיקר וטפל. על מה כדאי להתעקש ועל מה לא בחיים, מה חשוב באמת. למשל, אני חושבת שאני משתדלת הרבה הרבה פחות לכעוס ולהתעצבן גם אם הפרפקציונים שלי משתגע מזה שהוא לא מצליח להגיע להגשמה...
כי להתעצבן - זה לא חשוב, ולא בריא ולא מקדם.
אני חושבת שהתחדדה לי בעיקר ההבנה - שיש דברים שיש להם זמן, ויש דברים שאין להם שיעור. יש דברים שיש לעשות בזמנם (למשל להתחתן, ללדת, ללמוד באוניברסיטה) ויש דברים שהם חשובים לא פחות, אפילו אם אין עליהם תעודות רשמיות (למשל - חברים טובים).

עכישו, כל אלה היו לי שם תמיד, בתודעה, בחשיבה, באינסטינקט, אבל ברגע שכל זה בא למבחן המציאות - זה נראה אחרת ומודגש הרבה יותר.
אני חושבת שבעניין של מבחן המציאות, אני שמחה שלפחות בחלק גדול מהברים שחשבתי - לא התבדיתי.
(ואולי אינ קצת מעורפלת או מסורבלת, זה פשוט כי אני עייפה מאוד. א ם לא ברור, תשאלי, ואנסה מחר יותר...)


2. קרתה לי תאונה טיפשית למדיי, במסגרת איזה תפקיד שמילאתי. בעקבות זה היו כמה וכמה רשלנויות רפואיות של הרופאים המטפלים שלי, כולל כאלה שטיפלו בדרים שלא היו, וכאלה שלא טיפלו בבעיות שכן היו, ו.. התוצאה היא ניתוחים כושלים, שגרמו לפגיעות גם באברים שלא היו פגועים מראש, ו.. הניתוח האחרון, שעברתי ממש כשפתחנו את הפורום הזה... היה לא פחות מאתגר, כי בו כמעט מַתִּי בגלל רשלנות ויוהרה של רופאים.. ולכן אני עם עצבים פגועים היטב ועם המון תגובות משנה של אברים אחרים על עומס היתר שמוטל עליהם בגלל אי התפקוד של האברים הפגועים.


3. אני משתמשת בעיקר בקביים. לעתים רחוקות בכיסא. אני לא בטוחה שאני יכולה לומר מה אני רואה בהם.
אני חושבת שהיתרון בהם הוא- שהנכות שלי נראית. אבל זה גם החיסרון. כי זה מפחיד אנשים, וזה מוציא מהרבה אנשים את החשש שלהם מפני האנשים ה"לא רגילים". אנישם מקטלגים מהר מאוד אנשים אחרים ומהרגע שיש לך קביים או עזר אחר, את שייכת לקטגוריית הנעזרים. ומשום כך- את לא יכולה להיות גם אינטליגנטית, או מצליחה, או מצחיקה וכו. כי זה לא יושב על הקטגוריה של הנכה. נכה צריך להיות מסכן, וטיפש, וגם מוגבל בשכלו.
היו לי מקרים שנכנסתי עם חברה לחנות, למדוד בגדים, ודיברו איתה עליי = שאלו אותה - נו, מה את אומרת? זה יפה לה? מה להביא לה? כאילו אני מפגרת ולא יכולה להגיד לבד מה אני רוצה.
זה מעליב ומשפיל, אבל.. אני חושבת שאני כבר אחרי שלב ההסתגלות לזה מהבחינה הזאת.
מהבחינה הזוגית - זה הרבה יותר קשה. זה מראש, לצערי, מהווה עמדת נחיתות. וזה החיסרון בנראות הזאת של הנכות. לחולי סרטן למשל, שהחלימו - איש לא יכול לדעת שהם היו חולים. כי זה לא נראה. כך גם מי שיש לו מחלה כרונית אחרת, אבל נראה - "רגיל". ולאנשים הרבה יותר קל "לבלוע" את המחלה הלא נרראית. כי אז.. לא חייבים להודות בקיומה.

ואוו. נהייתי כבדה.

מצד שני, אני חושבת שצריך להתייחס לקביים שלי כמו שאני מתייחסת אליהם- הם לא משמעותיים מבחינתי. הם עוזרים לי לנוע. וזהו. אין להם שום משמעות מעבר לזה. כשכואב לי - זה לא משנה שיש אותם, זה כואב . כשפחות כוא בלי - זה לא משנה שיש אותם - כי אני צריכה אותם בכל מקרה.
אבל.. יש משהו אחד מצחיק בהם - כשפוגשם אחרים עם קביים, נוצרת מין "אחוות נכים" כזאת, כמו שנוצרת בין חיילים, או בין נשים הריוניות וכדומה
ואז.. זה לפחות נחמד. אפשר להריץ בדדיחות מקאבריות, בלי שאף אחד נחרד מזה ונבהל


עניתי?
 
חייבת להגיב על סעיף 3

דעות קדומות זה אחד הדברים הנוראים.
אנשים שופטים לפי מראית עין ולא מבינים שאפילו האמפטיה שלהם לא רצויה ושכל שאדם נכה רוצה, זה שיתייחסו אליו כמו אל כך אחד אחד - שלא יסתכלו עליו באופן מיוחד.

ומהכיוון השני של הדברים, בתור אחת שיש לה "רק" 20% נכות ולא משתמשת בעזרים, אני מרגישה שלפעמים אני נופלת בין הכסאות.
דווקא בגלל שלא רואים עליי, מצפים ממני (ולפעמים גם הקרובים ביותר) לתפקד כמו כולם, כשלמעשה אני לא תמיד יכולה.
לא שהייתי רוצה לשבת בכיסא גלגלים, אבל לפעמים הייתי שמחה אם היו מכירים בי.
 
למעלה