../images/Emo141.gifהרשמים שלי מההופעה../images/Emo79.gif
היכל התרבות מלא עד אפס מקום, פרחים אדומים
על פסנתר הכנף בימין הבמה ועל מסכי הוידאו.
את דיויד ברוזה ליוו נגנים מצויינים, רמי לוין, גדי סרי,אמיר פינטו ורביעית מיתרים. הבחירה לצרף גם מתופף וגם נגן כלי
הקשה, בנוסף לפסנתר ורביעיית כלי מיתר- הפך את המופע למושלם, ואת דיויד ברוזה לנגן-זמר שמוביל את המופע אך
לא משתלט עליו. כך גם קטעי הסולו של הגיטרה קיבלו את המיקוד שלהם ולכן גם ריגשו בהתאם.
יעל לוי, שלא היתה חלק מהמופע המקורי "האישה שאיתי" אלא משיחות סלון, לקחה חלק בשיר "שיר אהבה בדואי"
והוכיחה שלא בכל מחיר אמן צריך לעשות קאמבק. קשה לי להבין את דיויד שבחר לשלב אותה במופע.
גם יסמין לוי לדעתי לא התאימה למופע. הקול שלה ושל דיויד לא משתלבים היטב לטעמי. אבל היא בהחלט הוסיפה צבע
שונה.
ניצלתי את הזמן במהלך השיר הזה לכתוב ברכה אחת לדיויד ואחת לרותי.
על שתי הבחירות של הזמרות האלה פיצתה בגדול הרקדנית טניה וינוקור,
שכבשה את הבמה עם שמלתה האדומה
והאנרגיות החייתיות שבה ואף סחפה את דיויד לריקוד משותף, שמי שהחמיץ את "בחונטוס" יכל להשלים את החסר
הערב.
אני מתקשה לחשוב איך אפשר לבחור שירים למופע שכזה, מלבד שירי האשה שאיתי, עוד כ-200 שירים ברפרטואר,
ונראה שדיויד עשה את הבחירות הנכונות.
בסיום המופע עלה דן תורן והזמין איש שגרירות ספרד, אשר העניק לדיויד ברוזה אות כבוד מטעם ממשלת ספרד וריגש
מאד את כל הקהל.
הרומבה שחתמה את המופע, הצליחה באחת להקים 2770 איש על הרגליים ולהריע, לרקוד, להניח פרחים על הבמה,
או לתלות מבטים מעריצים. אז גם יכולנו, חברי הפורום להיפגש בירכתי הבמה.
דיויד כיבד את הנגנים בסולואים לקראת הסיום, וירד שניה אחת לפני הזמן כשביתו מורן עלתה להעניק לו פרחים
בשם המשפחה.
הערב היה מרגש מאד, זמרים, חברים, ואנשי רוח ומדינה כיבדו את דיויד בנוכחותם, הקהל אהב את דיויד ודיויד אהב
אותו בחזרה,
לאחר 25 שנה הוא חזר להיכל התרבות, והערב, עלתה בי סקרנות מה יקרה ב-25 שנה הבאות. ערב מרגש מאד ובלתי נשכח.