אני מכירה אישית 3 מקרים
1. הנחיתי בזמנו קבוצת תמיכה בתדירות של אחת לחודש. יום אחד הופיעה אשה שהשתתפה בחוג ריפוי בעיסוק שהתקיים במקביל. אמרה ששמעה עלינו וכי היא עצמה חולה באלצהיימר ורוצה לייעץ לנו איך להתנהג לחולה וגם אמרה דברים נכונים. ביררתי בחוג האחר והסתבר שאכן זה נכון. היא חולה בשלב ראשון.
2. לאבי היה חבר שהרגיש שיש לו בעיות בזכרון, ולפני שרעייתו הבחינה, יזם בעצמו בדיקה שבהמשכה נקבע שיש לו אלצהיימר. ההתדרדרות שלו היתה מהירה. שנה לאחר מכן כבר היה בכסא גלגלים עם מטפלת וכ4 שנים מתחילת הגילוי נפטר מפצעי לחץ.
3. יש לי קרובת משפחה אינטליגנטית שלפני שנים רבות אמרה לבעלה שקרתה לה בעבודה בעית זכרון שהיא חוששת מכך. בעלה, במקום להקשיב, אמר לה שאין לה מה לדאוג. לכל אחד זה קורה (כך אמר). רק אחרי למעלה מ15 שנה הרגיש שיש לב דמנציה, היא היתה אז בשלב התחלתי ותיפקדה ברמה יותר נמוכה. היא לא הסכימה לחששו שיש לה אולי אלצהיימר, אבל בבדיקה מקצועית החשש אומת. בשנים הראשונות היתה לבעל תחושה שהרבה פעמים אשתו היתה מודעת למחלה אבל בגלל גאוה לא רצתה להודות.
נראה לי שהתאוריות שהמודעות או אי המודעות נובעות מאזור הפגיעה במוח היא השערה שאין אפשרות להוכיח אותה (אולי בעתיד) ובאופן מעשי זה לא משנה. לדעתי האישית חולה שכלל לא מודע למחלתו, מרגיש יחסית יותר טוב. אצל חולה מודע, ההפרעות הפסיכוטיות הרבה יותר דומיננטיות.
בכל מקרה טוב יעשה אדם שחושש מדמנציה שינהג כמו המקרה שכתבתי בסעיף 2. זה יכול להיות חשוב שאדם כזה ייזום בעצמו בקשה מבן משפחה קרוב, שיהיה אפוטפוס שלו לרכוש וגוף וכד'.
