האם אנורקסיה יכולה להיות גם מחלה

[sunny lady]

אוהה יקר

אז אני אחלוק עליך שוב (רק שלא אחליק...). לא שאני אומרת שיש יחסי ציבור מצוינים לפורום הזה, בוודאי שאפשר לפרסם אותו יותר, ויחד עם זאת, אני הייתי מאושפזת בתל השומר בתקופה שבימי שישי היו נערכות שתי קבוצות תמיכה: האחת למטופלים שהשתחררו והשניה להורים של מטופלים בהווה/לשעבר. אני אישית הלכתי לקבוצות הללו כל שבוע במשך למעלה משנתיים, כך שאני יכולה לעשות הערכה כללית והיא תהיה די מהימנה - לקבוצה של המטופלים הייתה כמעט תמיד היענות גבוהה. ואילו לקבוצה של ההורים היה נדיר מאד שהיו מעל 4 משתתפים, ושבועות רבים אפילו לא היו הורים בכלל. הרופאות תמיד ניסו לעודד הורים לבוא יותר לקבוצה - והם פשוט לא באו. אמא שלי, שהיא אישה אינטליגנטית שמאד אוהבת את הבת שלה ושעברה איתה שנים מאד ארוכות של מחלה וטיפולים, וכן באה לקבוצה, גם היא לא רצתה לבוא הרבה. הרבה הורים למופרע/ת אכילה שיש להם מחשב וחיבור לרשת מודעים לקבוצות התמיכה באינטרנט ויכולים מהר מאד להתחבר לפורום שלנו. משום מה אני רואה פחות רצון מצד הורים. אולי בושה, אולי חוסר מודעות, אולי הכחשה. אני בטוחה שפרסום הפורום יכול לעזור למי שלא יודע כל קיום הפורום, אבל אני חושבת שזה לא הסיבה המרכזית שבגללה יש מעט פניות לכאן. ועוד הסגה אחת אוהה יקירי - "המחלה של הבנות האינטליגנטיות" כבר מזמן לא שייכת רק לבנות האינטליגנטיות. אני כבר שנים ב"עסק" הזה ורואה את השינויים. ולא שחלילה אני רומזת לכך שהמחלה "איבדה מהיוקרה שלה", אלא להפך. שאם פעם רק חלק קטן באוכלוסיה הסתבך במחלה הזאת, היום היא כל כך נפוצה והתקשורת כל כך עוזרת להפצה שלה עוד יותר, יש הרבה יותר חולים וחולות מכל שכבות האוכלוסיה.

 

[אופירA]

לרוב ההורים זה לא מתאים

אני מאד מסכימה עם תגובתה של השמשית! מדיה של פורום אינטרנטי זה בד"כ רצון של אנשים לשוחח זה עם זה. זה לא מתאים לכל סוגי האנשים. אנשים שהם הורים לילדים יש להם הרבה דברים מה לעשות בחיים, זו מדיה ממכרת, גוזלת זמן, ומתאימה יותר לאנשים שזמנם בידיהם, ושמרגישים נחמד לתקשר עם זרים חסרי זהות - ולא כל אחד זה נחמד לו. ובלאו הכי אחוז ההורים שמרגיש איכפתיות עמוקה ואחריות משפחתית לגבי מחלתה של הבת הוא האחוז היותר קטן. רוב המקרים זה הורים שמנהלים מערכת משפחתית שגורמת לבת להיות חולה. * יש מהם הורים שתלטניים, שאינם מעוניינים לוותר על שליטה בחיי ילדיהם. * יש הורים שאינם מודעים להתנהגותם ולמה שהיא מחבלת בנפש הילדה. * יש הורים שאינם מסוגלים לתקשר עם הילדים, והם לא יקבלו הארות ולא ירגישו הזדהות עם הילדות או הוריהן המתמודדים. * יש הורים שלא מסוגלים לקחת אחריות בהפרדה מוחלטת מרגשי אשמה. בגלל שהם מרגישים בתוך עצמם מואשמים ומותקפים, הם מכחישים אחריות ומציירים לעצמם בדמיונם את מקומם. ואז לא תזיז אותם משם אפילו בצ'ונאמי. * יש הורים שאינם אוהבים קשיים בחייהם, יש להם חיים עשירים ושמחים והם אינם מעוניינים לוותר על התנהלותם אפילו בגלל מצוקה נוראה של בת אהובה. הם מעדיפים להתכחש לבעייתה ולהתעלם ככל האפשר. (צריך להבין אותם, כי זה דורש המון אנרגיה להיכנס לראש שהוא שונה לחלוטין משלך, ולהשקיע המון כוחות בשינוי התנהגות ובהבנת המציאות לעומק, כשבעצם אין לך מוטיבציה לכך, כי אינך סובל). בקיצור - צריך לפרסם לטובת ההורים, אבל לא צריך לצפות שהם יגיעו בהמוניהם. צריך להיות פה בשביל האחד שיגיע פעם ביובל.

 

[sunny lady]

אופירA יקירה

ניכר בדברים שכתבת שאת מדברת מניסיון אישי... לעומת זאת, אני דווקא ממש לא חושבת שרוב ההורים מעדיפים להתעלם מהמחלה של הבת שלהם או להתעסק בדברים יותר מעניינים. אני חושבת שאת רואה את הדברים כך בגלל הכאב האישי שלך. אני כל הזמן נתקלת בהורים מאד אכפתיים, מאד אוהבים, מאד מודאגים. אני חושבת בדיוק ההפך - אני חושבת שדווקא בגלל הכאב הגדול שלהם, הם פחות רוצים להיפתח ולדבר. למופרעי האכילה העולם כולו הוא הפרעת האכילה. התסכול שלהם בקרב אנשים בריאים הוא בגלל שהם לא מתעסקים בנושא שעבורם הוא מרכז החיים, כל החיים. הם מחפשים אנשים שמדברים את שפתם, שיוכלו להבין אותם, וש"יהנו" כמותם לדבר על זה 24 שעות ביממה. לכן הם ממהרים לחפש מופרעי אכילה נוספים. במקרה של ההורים - הם עצמם בריאים והכאב שלהם נובע מתוך המבט הבריא על המחלה הקשה. אני חושבת שבפעמים רבות הם יעדיפו לבלות עם אנשים בריאים כדי לצאת קצת מהמצב הקשה שיש להם בבית. כך אנשים בריאים בדרך כלל מעדיפים להתמודד עם מצבים קשים מדכאים וכואבים. הם יעדיפו לצחוק ולדבר על נושאים אחרים, כי כשהם חוזרים הביתה - המחלה מחכה להם. פרט לכך, יכול להיות שיש גם חוסר מודעות ובושה. הורים רבים נושאים בתוכם את תחושת האשמה. אולי כמו שבנים מופרעי אכילה מפחדים להודות בכך פעמים רבות בגלל שהמחלה ידועה כמחלה של בנות, הורים פעמים רבות אולי יודעים את מה שאת עכשיו תיארת - הפרעות אכילה נובעות בגלל טיפול גרוע של ההורים בבת. גם אם הם יודעים שעשו הכול עבור בתם, הספק והאשמה מקננים שם, והם שואלים את עצמם מה הם עשו שלא היה בסדר, או אם היא חולה והם לא מצליחים לעזור לה להבריא - מה הם עושים עכשיו שלא בסדר? וקשה לדבר על נושא כזה כשיש כל כך הרבה אשמה וכאב סביב העניין. בנוסף, ואני יודעת שזה לא נשמע הכי "טוב" אבל זה מאד טבעי - הפרעות אכילה הן מחלות מתישות ביותר. עד כמה שהן מתישות עבור החולה, הן הרבה יותר מתישות להורה בגלל האהבה לעומת חוסר האונים שהם מרגישים, ולאחר זמן מסוים ששום דבר לא עוזר, והפרעות אכילה הן עקשניות ביותר, ערמומיות, שהמטרה עבורן מקדשת את האמצעים הכי שפלים שיש, יכול להתחיל להצטבר בהם כעס - כעס על הכאב שלהם, כעס על הבת שהשתנתה להם מול העיניים, כעס על חוסר האונים, וכעס על חייהם שלהם שנגזלים להם בגלל הפרעת האכילה שהשתלטה על כל הבית. אז יש המון גורמים שמשפיעים על כך. אם כבר פרסום, אז אני חושבת שהוא אמור להתמקד בכך שאין במה להתבייש ואין מה להרגיש אשמים - שההורים יכולים לבוא לפה ולמצוא אזן קשבת ותמיכה כשהם צריכים אותה, אבל זה לא אומר שהם כובלים את חייהם להפרעת האכילה. מה אתם אומרים, הורים? יש משהו במה שאמרתי שמהדהד בתוככם או בהיכרות שלכם עם הורים אחרים?