האם אתן כועסות?

[תלתלושה]

אני קצת ../images/Emo10.gif

למרות שקיבלתי מכן לגיטימציה להרגשה שלי זה רק מעלה בי מחדש את אותם רגשות וזה עושה לי די עצוב.שלא תטתעו...אני מתה עליו והוא יעשה הכל בשבילנו רק שנראה לי שעדיין(כבר 5 חודשים)הוא לא הבין לגמרי את משמעות ההפיכה למשפחה ואת הויתורים שלפעמים צריך לעשות. כנראה לגברים יש את המותרות של להבין מאוחר יותר את הדברים,דבר שלנו האמהות אין שכן הכניסה שלנו לתפקיד היא מיידית וטוטאלית,נרצה או לא נרצה.

 

[lulyK]

אל תרגישי לא בסדר.

זכותך להרגיש ככה, וזכותו לרצות זמן לעצמו. אבל חובתו (לדעתי) גם לעזור לך לפנות זמן לעצמך (בעיקר בגלל שלנו יש נטיה לקחת על עצמנו את ההורות במין טוטליות שכזו). חמישה חודשים הם לא הרבה זמן, אבל אם לא תגידי לו מה את רוצה וצריכה שום דבר לא ישתנה

 

[niritcat]

זה נשמע לי כל כך נכון...

אני זעמתי על בעלי במשך כל השנה הראשונה אחרי הלידה (דנה תיכף בת שנתיים). הוא פשוט כמעט ולא התעסק איתה בכלל. לא חיתול, לא טיול, לא לקום בלילה, לא חיבוקים ולא כלום. אחרי שנה, היא כבר התחילה לחפש אותו - היא היתה זוחלת אחריו לחדר שינה כשהוא היה חוזר הביתה מהעבודה. רק אז הוא התחיל להתייחס אליה. מה שהרגשתי זה שבזמן שלו היתה הפריוילגיה לקחת שנה להתרגל למצב, לי היו יומיים. לא היתה לי ברירה אלא לקפוץ למים ולטפל בה מהרגע הראשון. אני כן ממליצה לך לנסות לדבר איתו. לא בהאשמות (ניסיתי - וזה לא עובד) אלא מכיוון של לשתף אותו במחשבות שלך, ולהצביע על דברים ספציפיים שהיו לך קשים. האמיני שגם הוא, כמוך, עושה כנראה את הכי טוב שהוא יכול.

 

[yaelia]

אני חייבת להיות הצד השני לרגע

אחרי הלידה ועם תינוקי חדש כל אחת מרגישה שהוא הכי קרוב אליה ורק היא יודעת מה הכי טוב ואיך הכי טוב לדאוג ולטפל בו. הרבה פעמים בני הזוג מוצאים את עצמם העוזרים, גם אם לא זאת היתה הכוונה מלכתחילה. ולא. הוא לא תמיד רואה כמה שקשה לך, ולא תמיד מבין עד כמה השתנו החיים שלך. גם שלו השתנו בצורה דרמטית, ומן הסתם הוא מרגיש עכשיו לא רק שהאישה הזאת שהוא מכיר ואוהב השתנתה רגשית ופיזית, אלא שהיא גם כועסת ונוזפת ועצבנית כל הזמן. ויותר מזה, שהיא מצפה למשהו שהוא לא תמיד יודע למה, כי.. לא הסבירו לו. צריך מראש להחליט על דברים. לקבוע סדר יום לתינוק ביחד. לדעת לא איך אני מגדלת את התינוק אלא איך אנחנו מגדלים אותו, מה הציפיות ההדדיות, ואיך אפשר לבוא זה לקראת זה. בקיצור - תקשורת. אחרת מגיעים לפיצוצים, או לזה שבן הזוג מתרחק כי הוא לא יכול יותר להיות בעמדה מתגוננת. ובטח את. לא להגיע למצב שאת כל כך מרוגזת ועייפה וגם מדחיקה את מה שמעצבן אותך. זה מתכון טוב לכעס שנבנה. צאי מנקודת הנחה שלהיות הורה חדש ומפחיד לו בדיוק כמו שלך. ושאת לא בהכרח יודעת טוב יותר ממנו, אלא ששניכם לומדים יחד.

 

[galiaS]

שאלה מורכבת ../images/Emo4.gif

אצלנו, לפני שנטע נולדה היה לכל אחד מאיתנו הרבה זמן לדברים של עצמו. לשנינו היה נח עם זה. אני נסעתי לחול מהעבודה פעם בשבועיים ולבעלי היו כל מיני עיסוקים שלא בהכרח כללו אותי. לפעמים גם יצאנו כל אחד בנפרד עם חברים שלו. והיה לנו גם את הזמן שלנו ביחד. ברגע שנטע נולדה נמחק מושג הפנאי. "העסקה" בינינו השתנתה. לקח לנו (ועדין לוקח) זמן כדי למצוא מחדש את המסגרת שמתאימה לנו. כמו כל דבר אחר בחיים שלנו שהשתנה מאז הלידה גם זה יסתדר, אני בטוחה. אני מבינה את הכעס שלך (גם אני כועסת לפעמים) אבל אני חושבת שאת לא צריכה להעלב מזה שבעלך רוצה לפעמים קצת זמן לעצמו. את יכולה לבקש ממנו שיעזור לך יותר אם את מרגישה שזה מקשה עליך אבל את לא צריכה להיעלב. כולנו רוצים קצת יותר זמן לעצמנו, לא?

 

[מאיו]

כבר לא...

אחרי הלידה הראשונה, הייתי משננת לעצמי (בעיקר באמצע הלילה) "קודם הילד". לא נראה לי שבעלי הפנים את זה. עד היום בארוחה, הוא ייקח קודם לעצמו ואז ימזוג לילד, למרות שנורא חשוב שהילד יקבל קודם כדי שיתקרר לו... מה שהשתנה זה מקום העבודה. אם פעם הוא היה מגיע כל יום בשש ולא רואה את הילד בכלל, היום הוא עובד משמרות שמפנות לו 4 ימים רתופים בבית, כך שהקשר עם הילדים טוב יותר וכתוצאה מזה גם ההיענות לצרכים. עם הקטנה הוא קצת חסר אונים מפני שהיא נרגעת בעיקר אצלי, אז הוא מנסה לפנות לי מעט זמן לנוח ולוקח אותה על הידיים, לא תמיד זה מצליח. מה שכן, הוא מקלח לה את הטוסיק בהחתלה ומחזיק אותה באמבטיה כשאני מסבנת. עם הגדול הוא פשוט אבא נפלא- בימים שהוא בבית, הוא אחראי על מקלחת, סיפור והשכבה. למרות שהוא עושה את זה הרבה יותר ארוך ממה שאני, כי שניהם מורחים את הזמן, למדתי לקבל את זה ששיחות הנפש שלהם מנהלות בערב. לא כי זה נוח יותר לבעלי, אלא כי הילד שלי פנוי להרהורים ברומו של עולם רק בשניה שהוא הולך לישון

 

[POOH*]

האמת? שלא. אבל מבינה את הכעס שלך...

אין לי סיבות... האביר בהחלט מצדיק את שמו כאביר מאז שגיא נולדה... אבל מה שאת מתארת בהחלט מעורר כעס. כמו שכתבו לך לפני הוא יכול לעזור ולעשות הרבה גם בלי להניק. אפילו אם זה 'רק' לתמוך בך... המחשבה שלך רציונלית לגמרי, לדעתי לפחות... אבל דבר אחד הפריע לי "וכל מה שעבר לי בראש שלא לא תהיה שום אפשרות לפצות את עצמי בקצת כיף שכזה... למה לא? נכון לא תוכלי ללכת לסרטט של 3 שעות אולי... אגב אולי עוד חודש, חודשיים כבר תוכלי... אבל אפשר למצוא דרכים אחרות להתפנק עם או בלי הקטנה... אני וגיא מסתובבות הרבה, מטיילות, נפגשות עם חברים וחברות. אנחנו בהחלט מבלות... נכון שהבילויים קצת יותר מוגבלים אבל לא פחות מהנים. אז אולי תמצאי לך דרך גם לבלות... לךשם ההבהרה אני לא חושבת שזה יהפוך את הנסיעה שלו לחו"ל לבסדר בעיני אבל אולי זה יעזור לך להרגיש יותר טוב.. נראה לי שכתבתי קצת מבולבל אבל מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.. POOH

 

[cookie1]

אני קוראת את מה שאתן כותבות, וחוזרת

שנה לאחור. ההתחלה כל כך קשה. אנחנו נשאבות לתוך האמהות בצורה טוטאלית ומיידית ואילו הם חוזרים לשגרת יומם אחרי 4-5 ימים. יש המון סיבות לכעוס, והאמת שכועסים גם אם אין סיבות, כי הישיבה בבית כל כך קשה (בעלולי ראה מה שאני כותבת עכשיו וצחק שיש לנו "אחוות מסכנות"...) והרגשה שניתקו אותנו מהעולם, ואילו הם חזרו בדיוק למה שהיה קודם, ולכן הם מרשים לעצמם מה שאנחנו לא היינו מעלות על דעתינו מעצם התפקיד ש"נפל" עלינו לפתע. אני זוכרת המון כעסים, ובכי והרגשה שהוא לא מבין את הראש שלי בנוגע לחינוך, ושהוא לא מבין את הקושי של לשבת בבית כל היום עם ילד ולא לישון בלילות. כאילו הישיבה הזו קלה וכיפית ואילו העבודה שלו מתישה וקשה. הכי הרגיז אותי זה שהוא צריך לנוח אחרי העבודה. ומה איתי ??? אני חייבת לעודד ולומר שאחרי שלומדים את ההורות ואת הזוגיות המחודשת הדברים משתפרים ושנה אחרי הכל נראה טוב יותר, ויש חלוקת תפקידים, ולרוב חוזרים לעבודה, מה שבהחלט תורם להתאווררות מהבית. העצה שלי היא לדבר על הדברים כי אין ברירה אחרת

 

[בזזזזזזז]

לא יכולה להתאפק

כל הכעס על זה שהוא לא עוזר עם הקטנים. ומה איתי? למה כשאני מבקשת "תחזיק אותה רגע, אני מתה לפיפי" הוא אומר "דקה, והולך למטבח ופותח את המקרר ולוקח יוגורט ופותח אותו ולוקח כפית ואוכל את היוגורט וזורק אותו לפח ולוקח כוס וממלא מיים ושותה ושם את הכלים במדיח, ובינתיים אני מתעצבנת ושמה את יובלי על המיטה (אפילו לפני הגרעפס) וטסה לשירותים רק כדי לחזור ולגלות שפלטה (קצת), ועוד יותר להתעצבן כי עכשיו יש גם מה לנקות! אז מישהי חכמה מאד אמרה לי שהוא מקנא (ילדה שלישית - לא הגיע הזמן שיתרגל? הבן הבכור...) ולכן קצת מתעלל - לא במודע, לא בכוונה אבל זו התוצאה. אז סורי אבל זה ממש לא מעניין ולא משנה. אני רוצה בחזרה את היחס ההוא, הנעים, המפנק - אז איפה הוא? אבל אחרי הקיטורים הגדולים באמת הוא קנה לי יופי של מתנת יומולדת וסידר את הביית לקראת האורחים וגם אחריהם. אז עכשיו אני לא יכולה לבוא בשום טענה והוא שוב הכי הכי. והזכרתי לעצמי שבעצם אני אוהבת אותו. עדיין.

 

[אוזה האוזה]

בדיוק היום המתאים לשאלה הזו

מאתמול אני בכעס רציני על הבעל , בדר"כ הוא מקסים והנטל מתחלק באופן כמעט שווה אבל..הוא כמעט ולא בבית .הוא עובד המון ונוצר מצב שכשהוא כבר מגיע הבייתה אני מצפה שהוא "יתפוס פיקוד" בעוד הוא עייף ורוצה לנוח ולאכול . יש לו מנהג מעצבן של כדורסל עם חברים בשישי בצהריים ולדעתי זה לא הוגן להמשיך עם זה עכשיו כשתינוקי מעסיק אותי בפול טיים ואני צריכה לסיים את ההכנות לשבת . הוא אומנם קיצר את הבילוי ועזר כשהוא חזר אבל ההרגשה לפיה הוא יצא והשאיר אותי בבית בלי יכולת לצאת פשוט הרסה לי את השבת. סליחה על האורך ועל הניסוןח העילג אני פשוט

 

[מעיןבר]

הי אוזה...

אני לא יודעת האם אתם דתיים וכדומה אז קשה לי לעשות ספציפית במה שקשור בשבת אבל אני חושבת שזה כן טוב שהוא יכול לשמר משהו ממנהגיו הישנים. זה לא אומר להבריז לך כל הזמן ולא לעזור, אבל במקביל כדאי שאת תפתחי לך איזהשהו הרגל משלך. אני דווקא עודדתי את האיש להמשיך ולצאת לשחק סקווש, חשוב לי שהוא ימצא קצת פורקן כי אני יודעת כמה זה קשה להגיע מהעבודה ולקבל משמרת שניה. דווקא שעה שעתיים משחק ביום חמישי בלילה <אצלינו> או ביום שישי שהוא ממילא פנוי יותר לעזור נראית לי פחות קריטית. במקביל אני ממש לא מוותרת על הבילויים שלי והוא מקבל אותה למשמרת לפעמים או שומר עליה כמו היום כשאני חייבת להשלים פערים בלימודים.

 

[אוזה האוזה]

אני לא לגמרי הוגנת כי..

כמו שגם ניסיתי להדגיש למרות הכעס הוא באמת שותף אמיתי ומשתדל להקל עליי במסגרת המוגבלויות של שעות העבודה , הכעס הוא עליו אבל בעיקר על השוני בחיים על ההבדל העצום בין ל]פני שלושה חודשים לבין עכשיו..

 

[shpar]

מוכר מוכר....

בהתחלה מאוד כעסתי וקנאתי בו, "התקיעות " שלי בבית (חורף וגשמים עזים ) והיציאה שלו לעבודה מאוד הכעיסו, היום הרבה פחות בגלל שגם אני תפסתי תעוזה ומתחילה לצאת ולטייל עם הקטנציק. מעבר לזה לפעמים יש קצת כעס או אולי מן עצבות בגלל חוסר מעורבות, אבל השלמתי עם זה שכנראה זה בלתי נמנע, הוא המפרנס היחיד, עצמאי, ואני לא חוזרת לעבוד בקרוב ) אז אין ככ ברירה נ.ב אוזה האווזה , לניחומך שתינו באותה הסירה (או המגרש

גם שלי משחק כל שישי כדורסל ... באופן מאוד מאוד קבוע.

 

[Arfilit]

אני משתדלת לעבוד מהראש

בעניינים האלה. לפעמים זה קשה - אבל אני מאוד משתדלת. אני מניקה והפעוטה לא לקחה בקבוק עד לפני פחות משבועיים - כך שלכאורה אני במצב מאוד דומה. עכשיו - כשהיא כבר לוקחת בקבוק, אני מגלה לאט לאט - שממש קשה לי להיפרד ממנה - ויתכן שההנקה היתה רק כיסוי לזה שבעצם טוב לי להיות איתה ולא להשאיר אותה אצל אחרים. אמנם עברו רק ימים מאז שהיא התחילה - אבל זה איזה משהו שמדגדג ועושה לי לחשוב קצת. במהלך החצי שנה מאז שהיא נולדה - השארתי אותה פעם אחת לכשלוש שעות אצל הורי. מעבר לזה - היא היתה אתי כל הזמן - וכך היה לי טוב. נכון שלפעמים זה קשה ולפעמים התגעגעתי לחופש שהיה קודם - אבל בסכימה הגדולה - זה מה שבחרתי. זו האמא שבחרתי להיות. והגבר?! הגבר שונה ממני. הוא בוחר לו את ההורות שלו. וואני משתדלת לתת לו לחיות את הדברים בלי לחוש רגשי אשם כלפי הפעוטה, ובטח ובטח שלא כלפי. אז הוא יוצא לעתים לרכב על אפניים, והוא הולך לפעמים לעשות דברים בלעדי - ולפעמים זה דורך לי על יבלת ואני צריכה להתגבר על עצמי - ולפעמים באופן הכי טבעי ומכל הלב אני אומרת לו שילך - כי אין טעם ששנינו לא נעשה כלום. מה שחשוב מאוד לזכור בעיני - זה שזו תקופה זמנית, ושלעומת סך החיים ההוריים שלנו - זו תקופה מאוד קצרה. התקופה בה נרצה ונייחל לכך שהילדים ירצו לבלות איתנו - תהיה כנראה ארוכה יותר. אז כדאי להנות מזה כל עוד זה כאן - לא?! בכל מקרה - תלתלושה - בודאי שאת תוכלי לפצות את עצמך בכזה כיף - אלא שזה לא יקרה מחר. זה יקרה אחרי שהילדה שלך טיפונת תגדל - ותוכל להישאר עם אבא. היא לא תהיה לעולם תלויה רק בך.

 

[עינבלית]

היה בי המון המון כעס- אבל זה עבר

האיש חזר מחודש מילואים. חודש שלם. לא באשמתו. אז כעסתי על הצבא,על המדינה, על המג"ד שלקח לי את האיש והשאיר אותי כאם חד הורית יום יום, חודש שלם. הוא עדיין לא הסתגל לשגרה הביתית שלנו, מה גם שבניתי סדר יום שאני דבקה בו ומאוד משפר את היום מבחינתי. אני לפעמים משאירה אותה עימו ויוצאת לשעתיים-3 ואפילו יותר, אבל כמעט תמיד חוזרת ומגלה שהיא בכתה כי היתה רעבה, והוא, אפילו גרבר לא הציע לה, והיא היתה אוכלת...נו, מילא. הם גדלים בקצב מסחרר, ותוך זמן קצר בבוודאי היא תגיד לו: אבא תן לי אוכל!... איך מפרגנים? יוצאים גם. ואם היא יונקת כלך 2-3 שעות: להניק, לצאת לשעה-וחצי בית קפה עם חברה או סתם לעשות טיול לבד ולהשאיר אותה עם אבא+תוכנית מוגדרת (תבדוק את החיתול, תשחקו וכו')ולחZור!

 

[nubi]

אין לי שום דבר רע

להגיד על בן הזוג שלי. בקטע הזה הוא מתוק: הוא קם בלילה (מתוך הבנה שכל היום בבית לאו דווקא זה בילוי), בסופי השבוע וכשהוא חוזר מהעבודה-אני לא רואה את שי. הוא כל הזמן איתה. אבל כעס- על אמא שלי. אין ספק. היא גרה לידי, לא עוזרת לי בגרוש. היא יודעת שאני מתה לצאת לכמה שעות לפעמים, לחדר כושר, לקניון.היא גם יודעת שבעלי חוזר הביתה נורא מאוחר. היא מעדיפה להסתובב או סתם לשבת אצלה בבית ולא לשמור כמה שעות על שי. לא מסוגלת לפרגן לה כי אני לא מבינה למה היא מתנהגת ככה.

 

[yaelia]

ולא דיברתן אף פעם על המצב הזה?

ואיך אפשר לשפר או לפתור אותו? נשמע לי מאוד קשה ומתסכל. אני אמנם משתדלת לא לנצל את הורי באופן קבוע, אבל פעם בשבוע אמא או אבא שלי מגיעים לכמה שעות ואני חופשייה לצאת קצת ולנשום. לא יכולה לתאר לי עד כמה זה בוודאי מעליב ומרגיז.

 

[nubi]

אין כל כך עם מי לדבר

אמא שלי לא ממש מקשיבה. היא עסוקה רוב הזמן באחותי (בחורה עם אינספור בעיות) וכל השאר לא חשוב. ואני כל כך לא רוצה "להתעלק" עליה וגם לעשות בעיות שהדברים פשוט נשארים ככה. סה"כ היא מפסידה הרבה-אותי היא הפסידה כבר לפני הרבה שנים ועכשיו את הנכדה.