האם גם אתם חויתן דיכאון אחרי לידה?

[מיכל153]

האם גם אתם חויתן דיכאון אחרי לידה?

שמעתי שזה קשור לקשר עם האמא !!! למי שיש קשר גרוע, יש לה יותר סיכוי לדיכאון. אני חויתי זאת אחרי כל ילד(להזכירכן: יש לי 4). ביי מיכל153

 

[גלית&שחר]

אני לא

 

[חנה בית הלחמי]

מיכל, יש הרבה מידע ברשת על דיכאון

אחרי לידה ופורומים רלוונטיים מן הסתם - חפשי בנטקס, בגוגל ובSTART. אני לא בטוחה שפורומי הורים הם המקום לשיחה הזו כי יש משהו הכחשתי מובנה בהתייחסותינו כהורים לתופעה הנ´ל, ומן הסתם יהיה קל יותר לנשים לשוחח על זה במקומות אחרים. יש אינספור פורומים בתפוז שניתן להעלות בהם את הנושא. אצלינו בפמיניזם (פורום מס´ 68) מככבת אגב גולשת נפלאה בשם האנקי-דורי שהקימה תנועה נגד כפייה פסיכיאטרית. בהבט הנשי אני מאמינה שיש קשר במקרים קיצוניים בין אשפוז בכפייה לדיכאון אחרי לידה שאינו מאובחן כיאות ומתדרדר לכן. בגדול זוהי תופעה נורמלית שיותר נשים לוקות בה מאילו שמוכנות להודות בכך...

 

[מיכללב]

אני לא..

 

[לימור של עמית]

גם אני לא...

 

[חנה בית הלחמי]

ולראייה לדבריי...

כל התגובות כאן הן "אני לא". סוג של מגננה מובנת. מיכל לא שאלה מי לא, אלא מי כן....הסוגייה של דיכאון אחרי לידה נדונה בעבר בפמיניזם מהבט המיתוסים והתיוגים השגויים שיש לגבי הריון, לידה ואמהות וחלקם בשקיעת האמהות בדיכאון....זה לא דבר שלילי אלא כימי טהור. למה המגננה בעניין ?

 

[רונית של ל&ל]

לא בדיוק דכאון , אבל...

הרופא הגדיר זאת כדכדוך ובעיקר תשישות שלאחר לידה. מה שהתבטא בתחושת מועקה ובייחוד בשעות הערב , מועקה שלוותה בבכי לא מוסבר למזלי זה עבר מהר מאוד , אחרי שבועיים בערך בעזרת תמיכה מהבעל ומשאר המשפחה

 

[אתיר]

כן

אולי לא חוויתי בצורה הרסנית. אך במשך כשבועיים הייתי בוכה מכל דבר, כלום לא הסתדר לי. אני לא מבינה למה בכל מה שקורה לך את מאשימה את אמא שלך. אמא שלי נפלאה ובכל זאת זה קרה לי. בסך הכל עניין ההורמונים כנראה. אני מציעה לך באמת, לטובתך, תפסיקי להאשים את כולם ואת אמך בפרט, ותסתכלי בפנים בתוכך, שם נמצאת התשובה. ולא אני לא פסיכולוגית. אתי

 

[שישיר]

../images/Emo45.gif

 

[רותי&ע]

אני חושבת שיש משהו במה שאת כותבת

אם כי זה לא מחוייב המציאות. אבל ברור שמי שמקבלת עזרה ותמיכה (ואין כמו תמיכה של אמא) יהיה קל לה להתגבר על רגשות של דיכאון וחולשה מאשר מישהי ללא כל עזרה. יכול להיות שבלי העזרה מאמא שלי הייתי מרגישה הרבה יותר רע. וגם עם העזרה היו לי רגעים קשים. לא דיכאון אלא יותר אפיסת כוחות.

 

[אתיר]

סליחה בנות, איפה הבעל בתמונה

בענין הדכאון, קבלתי תמיכה רבה מאד מבעלי, מכיוון שאחרי הלידה הראשונה (והיו 3) כבר מיד הבין את הקטע, הוא תמך בי לאורך כל הזמן הזה, למרות שאחרי הלידה השניה והשלישית כבר ידעתי למה לצפות, וידעתי שזה יעבור אחרי כשבועיים וגם בעלי ידע, בכל זאת הוא תמך, הקשיב, עזר עם הילדים. לכן בנות, איפה הבעל?????האיש?????אתי.

 

[מיכל153]

הוא אפילו לא חשב שיכול להיות אצלו

בבית. יש אצל אחרים, אבל בבית שלו ? מה פתאום ? "למה לא אמרת שיש לך ?" ביי בינתיים מיכל153

 

[אמיר.]

דבר האיש...

מה שמתארת אחת הגולשות בהמשך הוא סיפור ידוע בגלל הורמונים (כך אמרו לנו). בפעם הראשונה - נלחצתי אחרי ההסברים - פשוט התכוננו לזה.. ובשבוע הראשון - פשוט משתדלים לא להגיב. ואם כן ... לחייך מבין הדמעות ולומר "ההורמונים האלו"... טוב - נראה מה יהיה בפעם הבאה (לכשתבוא בעז"ה)

 

[anat30g]

baby blue מול דיכאון קליני

הדיכדוך לאחר לידה, עצבות, מועקה, פחד מפני העתיד, בכי ועייפות - הם סימנים של baby blue - שמתחיל 3 ימים לאחר הלידה ונמשך עד שבועיים שלושה לאחר הלידה. 90 אחוזים מהנשים חוות אותו שלושה - ארבעה ימים לאחר הלידה ויש שטוענים שהוא קשור לבוא החלב. אצל הרוב זה עובר כעבור יום-יומיים ויש שוקראים לזה "עצבות של היום שלישי" ובאמת יש לזה קשר לחלב וליום השלישי שלאחר הלידה - הדכדוך הזה נובע מירידה דרסטית של הורמונים בגוף. לאחר הלידה משתחררים מהגוף הורמונים שהחזיקו את הגוף בהיי במהלך הלידה (היי - מעודף אנדורפינים לא מסמים) - הנפילה הזאת גורמת לדיכדוך. בדיוק כמו שנפילה ברמת הסוכר בגוף גורמת במקביל לשינוי המצב רוח. מנגד יש דיכאון לאחר לידה קליני - שהוא בעצם דיכאון רגיל - שהמעורר שלו היתה הלידה. ורק אחוז קטן של הנשים לוקה בו. נשים שחלו בדיכאון לאחר לידה (קליני) היו עשויות לחלות בדיכאון גם אם לא היו יולדות - אם היה מגיע להם מעורר אחר באותה רמה משברית - הן היו נכנסות לדיכאון "רגיל". בקיצור - גם אני חוויתי baby blue - וכשאר חברה יולדת ואני מגלה שהיא נשארת בבית החולים לאחר היום השלישי - אני בדרך כלל הולכת לבקר אותה (שוב) ביום הקריטי - ובדרך כלל מגלה אותה בוכה - יש מיליון סיבות לבכות בבית החולים ולאחר הלידה - אבל המון פעמים שאני שואלת מה קרה - לא נמצאת סיבה אמיתית, לכן זה מאוד מנחם לדעת שאת בוכה לא בגלל שאת לא שפויה - אלא בגלל שיש לך נפילת הורמונים בגוף. ענת

 

[zimes]

וככה - עם הבכי של היום השלישי,

ניסיתי (ללא הצלחה) לשכנע את הרופאה לשחרר אוותנו הביתה. ורק הרגשתי שבגלל הבכי היא בטח חושבת ש - איך אני אתפקד בבית ואטפל בילד שלי? והם לא שחררו אותנו, והיה רק קשה יותר לטפל בו בבית החולים, ואני לא יכולתי לעמוד על שלי במצב הזה ו... הבנתן?

 

[אמא של קשת]

לא חושבת שיש קשר

אני סבלתי מהורמונים מדכאים (כך אני קוראת לזה) אחרי שתי הלידות ברמה טבעית ביותר. למעשה בלידה השנייה יותר, כי זה כלל גם ברית. אחרי הלידה הראשנוה היחסים שלי עם אמא שלי התערערו טיפה, ואיכשהו עברנו את זה, אחרי הלידה השניה זה פרץ למימדים שקשה לי לתאר. זה הגיע למצב די גרוע. האמת? אני יודעת שאני זאת שצריכה לפעול ע"מ לישר את ההדורים, או לפחות להתחיל בזה שאני אתחיל לדבר איתה באמת (כמו פעם?). אבל אני לא בטוחה למה בדיוק אני כועסת עליה, ועד שאני לא אגלה עם עצמי מה הבעייה, אני לא ששה להתעמת איתה. אני שמתי לב, שהיא מתמודדת איתה מתוך מגננה, שהיא מנסה להגן על החינוך המצויין (בעיניה) שהיא נתנה לי. את יודעת מה, אני יכולה לראות את עצמי באותה סיטואציה בעתיד... הרי אין לי באמת מושג, אני מגששת באפלה, ועושה מה שנראה לי נכון וטוב, כך גם היא, והיא מנסה להגן על החלטותיה. איפשהו בצדק, הן בכל זאת נעשו לפני המון זמן, באווירה אחרת, בסביבה אחר, במקום אחר, עם השקפות (אופנתיות) אחרות. רק שמה שאני רוצה ממנה זה הודאה בטעות... הציעו לי לכתוב מכתב, איך שאני מרגישה (להוציא את הכל על הנייר) ולתת לה, או לשים במגירה ואחרי שזה קצת נשכח, לקרוא את זה ולהחליט מה הלאה. אני עדיין לא עשיתי שימוש בהצעה הזאת (אני מעבירה לך אותה יד שניה כחדשה), אני בנתיים משתדלת לקבל אותה כמו שהיא (עם הערות ציניות ליקירי), בתקווה לטוב. _______________________________ אני חושבת שקצת נסחפתי לשאלת יחסי אני-אמא-מול-אמא-שלי ששאלת קודם אבל זה מתאים גם לפה, אני חושבת.

 

[חנה בית הלחמי]

אמא של קשת - לא נסחפת בכלל.

חלק מהבייבי-בלוז מתבטא בנפילת מגננות והרבה פעמים מגלים נגישות למחוזות פנימיים שהיו סגורים קודם - בעיקר ביחסים מול אנשים קרובים.

 

[אשרת של יעלי]

אני גם לא חוויתי. גם לא דכדוך אלא

יותר תחושה מוזרה שפתאום נוחת עליך להיות אמא. עד עכשיו זה עדיין קשה לקלוט (להזכירכן כמעט 7 שבועות) . מה שכן, בערך כשבועיים עד הלידה היה מן דכדוכון ובכי לא מוסבר ופחדים מפני הצפוי לאחר הלידה. אצלי בד"כ יחסי עם אמי טובים, היא לא מתערבת ומכבדת את החלטותיי וחוץ מזה שהיא גרה רחוק אז מדברים בטלפון יום יום . אבל לפעמים אני מתעצבנת עליה סתם בלי סיבה (לפעמים היא נודניקית אבל לא בהגזמה כזאת שמגיע לה שאתנהג לא יפה) וא"כ אני מרגישה לא טוב עם זה. בכל אופן כשיש בעיה בסופו של דבר אני תמיד משתפת אותה ומקבלת את כל התמיכה שאני צריכה.

 

[dganit1]

לגבי הדיכאון והתשישות

אני מניחה שלפעמים זה חלק בלתי נמנע מחוית הלידה ההורמונים שינוי הסטטוס והעיפות אשמח לשמוע האם יש דרכים להקל על זה אולי דברים להכין בבית מראש (להקדים תרופה) או לבקש מהבעל לצפות בקיצור מה לדעתכן יכול להקל על הדיכי אני עומדת ללדת בימים הקרובים ומאוד חוששת מקריסת מערכות דומה למה שתיארתן...

 

[אשרת של יעלי]

קודם כל לחשוב באופן חיובי

אם את כבר חוששת מעכשיו אז לשנות מיד את המחשבה ולהגיד לעצמך שזה הדבר הכי נפלא שיכול לקרות לך. נכון שזה קשה בהתחלה (וגם א"כ) וכל החיים פתאום סובבים סביב דבר אחד אבל תארגני לך מערכת תמיכה של הבעל, אמא, אחות, חברה טובה , כדי שיפנקו אותך בימים האלה שאת תטפלי בתינוק . שינקו לך, יבשלו לך וכו´. ותקחי כאלה שלא יעצבנו אותך עם עצות מפה עד הודעה חדשה . לי היה רק את עצמי והסתדרתי לא רע למרות שזה מתיש. ולא חוויתי את הדכדוך הזה כפי שכבר כתבתי. אבל זה בהחלט היה עוזר אם היתה לי עזרה. אמי באה ליומיים לעזור לי וישנה אצלי (היא גרה רחוק) אבל בפועל לא רק שזה לא עזר אלא אף נוספה לי עבודה ודאגה עקב השהות שלה. מכיוון שהיא לא מגיעה אליי לעתים קרובות אז היא גם לא מרגישה כ"כ בנוח ולא כ"כ ידעה במה לעזור כך שעשיתי הכל בעצמי.